חיפוש
My WordPress Page קו הקשב פתוח עכשיו
חיפוש

יום הזיכרון תשפ"ו / אליק אוסטר

(קטע ליום הזיכרון תשפ״ו, מאת אליק אוסטר.)

*

בעצם אני רוצה לכתוב סיפור אהבה.

(אני יודע: יום הזיכרון עכשיו, ואני כותב בכובע של אח שכול, וזה בכלל בשביל האתר של ״חברותא״, שזה ארגון של להט"בים דתיים. אני הייתי דתי, פעם, ואני עדיין הומו, כנראה. אז איך לובשים את כל השכול הזה ואיך אומרים, ומה?)

ובכל זאת, סיפור אהבה. כי אהבה קל לכתוב. וכיף לקרוא. וזה חשוב מאד, זה מניע הרים. ובאמת כי אולי אין שום דבר אחר. מָה נִשְׁאַר? שואלת איה כורם, ועונה: רַק אַהֲבָה, רַק אַהֲבָה. יום לפני שנהרג, איתן שלח בקבוצה המשפחתית סרטון. בדיעבד הבנו שזה סרטון פרידה; איתן ידע כמה מסוכנת המשימה שהוא נשלח לבצע עם החיילים שלו, והיה גאה ביכולתו לעמוד במקום הכי חשוב: במקום שאליו שלחה אותו ההיסטוריה. אבל מבחינתי זה היה בדיעבד: באותו הרגע רק צחקתי עליו, מה אתה חושב שאתה טרומפלדור, ולא הקשבתי למה שהוא אמר. והוא סיפר סיפור אהבה. הוא אמר לנו, ״משפחה יקרה, לוחם אמיתי נלחם לא בגלל שנאתו למי שעומד מולו, אלא בגלל אהבתו למה שעומד מאחוריו.״

ואיתן אהב כמו הוריקן. כמו שדה מגנטי. ובכל הזמן שעבר מאז ערב ראש-השנה הנורא ההוא, כשקברנו אותו בהר-הרצל, אנחנו ממשיכים לקבל סימנים מהאהבה שלו. הוא אהב את החיילים שלו, ולכן רץ לתוך האש כדי שאלו מהם שנלכדו בפנים יוכלו להימלט. הוא אהב את החברים שלו. והוא אהב אותנו, מאד מאד. וזה לא מפסיק להפתיע אותי… כי אנחנו? אנחנו סתם כאלה, בסדר. אבל כנראה שאהבה חייבת להיות דו-כיוונית, כי באמת, אנחנו אוהבים אותו נורא.

כשהייתי בן 24 יצאתי מהארון מול אבא שלי. זה תפס אותו בהפתעה. לבקשתו, הסכמתי לא לדבר עם האחים הקטנים שלי, כדי לא להשפיע על הזהות המינית שלהם בגיל שבה היא מתגבשת. זה שטויות, היום אני יודע, אבל כשיצאתי מהארון לא ידעתי כלום על הומוסקסואליות. וגם אבא שלי לא, צריך להודות. היינו צריכים ללמוד. מבחינת איתן? זה באמת לא היה כל כך מעניין: הוא היה בן חמש. כמה שנים אחר כך הכרתי את אדם, ומהר מאד היינו בלתי נפרדים. (זה באמת סיפור אהבה שצריך לכתוב פעם, אבל לא ליום הזיכרון.) אדם היה מבלה איתי את כל השבתות בבית של ההורים שלי, וזה קרה כמעט כל שבת: הייתי חוזר לשם, כי אהבתי להיות עם האחים הקטנים שלי.

כשאיתן היה בכיתה ז׳ הוא עשה איתי שיחת יציאה מהארון. היינו במטבח של מירב, הכנו קציצות לפי מתכון של אדם, והוא שאל, ״אליק, אתה ואדם… אתם חברים טובים, נכון?״

נאמן להבטחתי לאבא, אמרתי: ״כן, אנחנו חברים מאד טובים.״

״אבל יש חברים טובים, ויש חברים טובים שהם… מגזימים. אתם מגזימים?״

לא מצמצתי ראשון, שאלתי: ״מגזימים? מה זאת אומרת?״

״כאילו, יש חברים טובים שמתחבקים, אבל אפשר להתחבק, ואפשר להגזים. אתם – מגזימים?״

נתתי לו עוד שתי התפתלויות כאלה לפני שהודיתי שאדם ואני בני זוג. כמו חבר-וחברה. ״אנחנו אוהבים אחד את השני, אנחנו רוצים להיות כל הזמן ביחד. אנחנו בזוגיות,״ אמרתי. ״…ואנחנו די מגזימים איתה.״ 

איתן היה מודאג: הוא הציע לי לשמור על זה בסוד, ולא לצאת מהארון. שזה לא יהרוס לי, אם בעתיד אני אשתנה. 

״אני לא אשתנה,״ אמרתי. 

״תמיד יש סיכוי,״ הוא ענה, ״קראתי בוואינט על מישהו שהיה עם גבר, אפילו הביא ילדים איתו, ואחר כך התחרט ורצה להתחתן עם אישה.״

המשכתי את השיחה איתו עוד קצת, וכבר אז בגיל שתים-עשרה יצא ממנו כל המפק״צ בקומנדו: הכל תלוי ברצון, אסור לך לוותר לעצמך. 

אמרתי לו: ״איתן, תחשוב על זה ככה – זה כמו מישהו שנולד בלי רגליים. הוא יכול לרצות להיות אצן אולימפי, אבל הרצון יכול להביא אותו רק עד נקודה מסוימת. מתישהו אתה צריך לדעת גם לקבל את עצמך. לשחק עם הקלפים שקיבלת.״

איתן היה אז רק בן 12, אני הייתי בן 30. השיחה איתו בעיקר שעשעה אותי (והרגיזה אותי קצת, גם). רק כשסיפרתי עליה לאחותי בשבעה, מירב אמרה לי: ״תראה כמה שהוא דאג לך, כמה שהוא אהב אותך – ילד בכיתה ז׳ מרגיש אחראי לאח בן השלושים שלו, שלא יהרוס לעצמו את החיים.״ 

אחר כך גם ראיתי שהוא לקח ממני את הדימוי על האיש שנולד בלי רגליים, בהודעת ״למה אנחנו נלחמים״ שהוא הקליט לחבר שלו.

YouTube

This content is blocked because YouTube cookies have not been accepted.

אז אולי גם הוא הקשיב.

כשאיתן היה בתיכון, הוא שלח אליי לשיחת נפש כמה חברים שלו מהכיתה, שיצאו בפניו מהארון. זה היה קסום: הוא באמת אהב אותם. והם הרגישו את זה, ולכן הרגישו בטוחים לספר לו את הסודות הנוראים שבליבם. ואיתן דאג להם גם מעבר לחיבור הראשוני איתי. הוא התקשר לשאול אותי איך היה, הוא חשב מה הוא יכול לעשות בבית הספר כדי שהם ירגישו יותר טוב, הוא אהב אותם באמת, לאורך כל הדרך הקשה הזאת, כי הם היו חברים שלו. וכי איתן, כאמור, אהב כמו כוח טבע.

הוא אהב את החניכים שלו בבני-עקיבא. שנים אחרי שסיים להדריך אותם הוא היה שולח להם משפט שבועי (מפעם לפעם זה היה מאת ״מקור לא ידוע״, כלומר – משפטים שאיתן המציא בעצמו). הוא היה מדבר איתם על התוכניות שלהם לצבא ולחיים, גם בתוך המלחמה, בזמן שפינה בין אימונים לקרבות בלבנון.

הוא אהב את החיילים שלו. בשבעה, חייל אחד סיפר לנו שאיתן הפך להיות המפקד שלו בזמן שהחייל עצמו היה בבית החולים, במלחמה. הוא בכלל לא פגש את איתן עדיין. אבל איתן התקשר אליו מעזה, לשאול מה שלומו ומה אומרים הרופאים. אחרי כל ביקור רופא איתן התקשר לשאול איך מתקדמת ההחלמה שלו. בהתחלה, החייל סיפר לנו, זה היה לו מוזר… מה, מצוקת כוח האדם כל כך גדולה, עד שאיתן מנסה להביא חיילים מבית החולים? 

אבל אחרי שהזמן עבר הוא הבין: איתן אוהב אותו. בלי לפגוש אותו בכלל, פשוט כי הוא המפקד שלו.

איתן אהב נורא את האחיינים שלו. בשבתות שבהן הוא חזר מהצבא, לפני המלחמה, הוא היה משחק איתם גע-גע-גע בחצר של ההורים שלי, ותמיד ממש רצה לנצח, וגם שם לב לכל אחד מהילדים האחרים: מי כועס, מי מתוסכל, מי יכול להתגאות בהישג שלו. באירועים משפחתיים הוא שם לב לסבתא שלי, אם היא מרגישה לבד או נראית עצובה. הוא שינה את המתכון שלו לעוגה, כדי שיהיה פחות סוכר בשביל שאמא שלי תהיה מרוצה.

בערב ראש השנה תשפ״V איתן נהרג. הוא איבד המון דם בהיתקלות ולא היה אפשר להביא אותו לבית החולים מספיק מהר. יש משהו מאד מבהיל בצורה הזאת של מוות. אולי זאת גם הייתה צורת החיים של האח שלי: הלב שלו נתן כל הזמן, בלי לעצור. איתן היה לוחם אמיתי: הוא נורא אהב את מי שמאחוריו.

החיים המשיכו. בהתחלה ניסיתי לעבור יום יום בהר הרצל, לתת כיף לאדמה. אחר כך דרס אותי מיניבוס בכניסה לבית הקברות, ומחק לי מהמוח שלוש אונות. ומה שלמדתי מכל הסיפור זה שאיתן צדק (ואיה כורם, גם): רַק אַהֲבָה. צריך כוח בשביל לחזור לחיות, והכוח מגיע מזה. ממי שהתאהבתי בו, ממי שעדיין אוהב אותי (אפילו שבית החולים שערי צדק לא מכיר בנישואין שלנו ולא נותן לו לקבל עליי החלטות רפואיות), ומהמשפחה שלי, שכבר יודעת מה זה לאבד מישהו, מהילדים שלי שבסך הכל רוצים עוד אבא (כבר התרגלו לזה שיש שניים), ומהאנשים שאוהבים אותי ומאד רוצים שאני אחזור. אפילו מאיתן. הוא היה גאה בי, שהשתקמתי.

תעשו אהבה, ילדים. עם מי שאתם רוצים, עם מי שאתם יכולים. אל תילחמו בזה, אל תפחדו. אהבה, זה מה שנשאר. וזה טוב! זה חזק, כמו כוח טבע. זה עושה את החיים כאלה ששווה לחזור לחיות אותם. 

שתפו את המאמר