הרכבתי את המשקפיים וישבתי לקרוא. "אני הורג אותך בכל מיני דרכים שונות,” קראתי. “אל תדאג, בכולן אתה מת, בסוף.” קראתי כל אחר הצהרים, עוד ועוד תיעודים בדויים של שבע שעות אחרונות. הסיפורים הלכו ונטמעו זה בזה, הלכו וניטשטשו. לבסוף נדמה לי כאילו מהכל, מכל המיתות המשונות, נכתב איזה מכתב אהבה מסור ומנומק, המעוטר, כמו בנשיקות, באינסוף סופים בלתי גמורים.

קוויריות היא חריגות. אנחנו חורגות על מנת לשבור קודים ומגבלות, אנחנו לא מקבלות את הרצון להיטמע, להתנהל כמו כולן. אנחנו מכירות בכך שהמבנה של החברה שלנו יוצר עוולות ומנציח דיכויים.

כאשר כותבים על להט"ביות דתית, לתהליך הכתיבה שני שימושים עיקריים: יצירת תוכן ויצירת מרחב.
יצירת התוכן ברורה מאליה, העולם הרוחני של יהודים רבים, מתבסס על מחשבה ומסורת כתובה. כתיבת מחשבה להט"בית-דתית מהווה מענה לצורך זה.

האם אפשר היה לכתוב משהו בשבוע שעבר בהקשר הלהט"בי, אשר לא עסק בהתבטאויות של הרב רפי פרץ?
כותרות ענק, פרצוף מרוח בשחור לבן, תגובות בלתי פוסקות, מלל לא נגמר, גינויים מכלל הצדדים, גינויים על כך שנאמרו ולא נאמרו גינויים, תהיות על גבולות חופש הביטוי, התנגדות להתנגדות. רעש. שקט.