כל הכתבות ממגזין "מעת לעט", מגזין הפייסבוק של חברותא.
הילה להב היא מוזיקאית ומשוררת ילידת זכרון יעקב, והוציאה לאור שלושה ספרי שירה – "יחידה", "עד הבוקר" ו"גג עץ" – בהוצאת הקיבוץ המאוחד. השיר פורסם ב"נפלאתה" – אנתולוגיה של שירה להט"בית בעריכת רונן סוניס ודורי מנור ובהוצאת חרגול.
קוויריות היא חריגות. אנחנו חורגות על מנת לשבור קודים ומגבלות, אנחנו לא מקבלות את הרצון להיטמע, להתנהל כמו כולן. אנחנו מכירות בכך שהמבנה של החברה שלנו יוצר עוולות ומנציח דיכויים.
"קמינו דה סנטיאגו" היא דרך צליינים ספרדית בת יותר מאלף שנה, שאורכה כ-800 קילומטר. הדרך מסתיימת בחוף שנקרא "חוף המוות" ושנחשב בעבר לסוף העולם, שמעבר לו רק ים.
כאשר כותבים על להט"ביות דתית, לתהליך הכתיבה שני שימושים עיקריים: יצירת תוכן ויצירת מרחב.
יצירת התוכן ברורה מאליה, העולם הרוחני של יהודים רבים, מתבסס על מחשבה ומסורת כתובה. כתיבת מחשבה להט"בית-דתית מהווה מענה לצורך זה.
אהבה תמיד סיקרנה אותי. מה עומד מאחוריה? מה גורם לנו לצאת בחיפוש אחר בן זוג? ומה התוכן של מערכת היחסים שנוצרת בין בני הזוג?
השיר "ואנחנו אוהבים" מבטא את הצורך שלנו למצוא את מי שימלא בנו את החסר, את הבור הזה שיש בנו ואת גודל הוויתור שאנחנו מוכנים לעשות על מנת להימצא במחיצת אדם אוהב, מעין כתיבה של דמות חדשה לגמרי שתענה לצורכי הצד השני.
"בן אדם אינו יכול לשנות את מקום לידתו אבל הוא לא מוכרח למות באותו מקום" (בן גוריון)
האם אפשר היה לכתוב משהו בשבוע שעבר בהקשר הלהט"בי, אשר לא עסק בהתבטאויות של הרב רפי פרץ?
כותרות ענק, פרצוף מרוח בשחור לבן, תגובות בלתי פוסקות, מלל לא נגמר, גינויים מכלל הצדדים, גינויים על כך שנאמרו ולא נאמרו גינויים, תהיות על גבולות חופש הביטוי, התנגדות להתנגדות. רעש. שקט.
במאמר הקודם דיברנו על חשיבותן של "הבחירה" וקבלת האחריות, בתוך עולם קיים שמנסה להנחיל ולהכתיב לנו אמונות, כללים ומערכות ערכים, נורמות והרגלים.
במסכת ברכות (הצטרפתי ללחץ החברתי של לימוד הדף היומי ואני שמח בכך), סיפור תפילת חנה מובא על מנת ללמוד מספר הלכות תפילה. באחד מהדיונים הנוגעים לנושא, מופיע סיפור שתפס אותי מאוד.
הצבעתי בבחירות ביום שני. ממרום גיל 23 אני מתחיל להתרגל לראות את נציגי הציבור שלי
השיר הוקדש למשה סקאל, בן זוגו של המשורר דורי מנור, ופורסם כחוליה הראשונה ב"שלושה שירי אהבה" שבספר "אמצע הבשר".
דורי מנור הוא משורר, עורך, מתרגם ומייסד כתב העת "הו!". בשנת 2015 זכה בפרס יהודה עמיחי למשוררים עבריים. מלבד חמישה ספרי שירה שכתב, הוא גם ערך את "נפלאתה", אסופת שירה להט"בית יחד עם רונן סוניס.
אראל בוכניק הוא בוגר ישיבת מעלה גלבוע, ושירו "סליחה" וכן שיר נוסף ללא שם פורסמו בחוברת האונתולוגיה של חברותא – "לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל".
