חיפוש
My WordPress Page קו הקשב פתוח עכשיו
חיפוש

הייתי מחכה שכולם יירדמו.

הייתי מחכה שכולם יירדמו. ואז הייתי פותח את הארון, שולף ז׳קט אפילו בקיץ, מתגנב לדלת, חומק בזהירות, ונפלט לחסדי הרחוב.

נעם חורב


הייתי מחכה שכולם יירדמו.
ואז הייתי פותח את הארון, שולף ז׳קט אפילו בקיץ, מתגנב לדלת, חומק בזהירות,
ונפלט לחסדי הרחוב.
עפולה ב-1 בלילה זה בית קברות.
אין כלב בחוץ.
הייתי מתהלך בדרכים צדדיות, מרחף על שבילי עפר נסתרים, חוצה את השוק
הלילי של עפולה, ואז הייתי מגיע אליו…
הוידאומט.

כן, פעם היה דבר כזה.
מן מכונה פרימיטיבית עם תצוגת סרטים לבחירתך.
הייתי ניגש לצד השמאלי של המכונה, שם חיכו הסרטים למבוגרים.
אני לא יודע מי החליט לשזור בין שלל סרטי ״הפין המגשש באפילה״ ו״משתרללות
2״ גם סרט אחד לבנים שאוהבים בנים.
הייתי מסתכל ימינה.
ושמאלה.
ואחורה.
לוקח נשימה עמוקה, וביד רועדת לוחץ בזריזות אגבית על הסרט.
המכונה היתה פולטת אותו חרש, כאילו גם היא שותפה לסוד שלי ולוחשת: ״אל
תדאג. זה רק בינינו.״
הייתי מחביא אותו בבטן הז׳קט, ואז עושה את כל הדרך חזרה הביתה, בראש
מושפל ובצעדים מהירים.

בבית הייתי צופה.
אחרי שהייתי גומר, הייתי נכנס להתקלח.
לא כי הייתי צריך.
כי הרגשתי מלוכלך.
כי רציתי לקרצף מעליי את החטא.להסיר את הטומאה.
הייתי משפשף את כל הגוף עד שהעור היה נפצע.
עד כדי כך חשבתי שאני מטונף.
הדמעות שלי היו נמהלות בזרם המקלחת – נשטפות לפיית הניקוז הפעורה, ויורדות לביוב – יחד עם הסיכוי שלי לנהל אי פעם חיים נורמלים או מאושרים.

ואז הגיע החלק הקשה מכולם – הדרך חזרה לוידאומט.
אותו היצר, שטען אותי באדרנלין ושלח אותי לרחוב בתחילת הלילה, כבר בא על סיפוקו.
עכשיו נשארו רק האשמה והשנאה העצמית.
ושוב – דרכים צדדיות. שבילי עפר. השוק הישנוני של עפולה.
ואני, מתהלך ביניהם, עם עיניים במדרכה ופנים מלוכלכות מדמעות.
״רק שלא אתקל במישהו שאני מכיר״, הייתי מתפלל לאלוהים.
אותו אלוהים שכל כך שונא אותי.
הייתי מחזיר את הסרט למכונה, והיא היתה בולעת אותו וחותמת את פיה כאילו לא היו הדברים מעולם.
אחר כך הייתי מגיע הביתה, נכנס למיטה ובוכה את עצמי לשינה.
ככה היה נגמר מצעד הבושה שלי.
עשרים שנה עברו מאז, ומחר בבוקר אני אקום לצד בן הזוג שלי, בבית החם שלי, ואכנס למקלחת שלי, שלא נדרשת לשטוף מעליי שום סוד.
אני אשאיר את הז׳קט בארון ואלבש גופיה. אצא מהדלת, ואצעד על הדרכים הראשיות, הפתוחות, הגלויות.
״הלוואי שאפגוש מלא אנשים בדרך״, אני אתפלל לאלוהים.
אותו אלוהים שכל כך אוהב אותי.
אני אביט בראי החיים המאושרים שבניתי לי.
חיים שאין בהם שמץ של בושה או של הסתרה או של שנאה עצמית.
אני אצעד במצעד הגאווה הזה, כדי שאף ילד מעפולה או מבני-ברק או מדימונה או מת״א לא יצטרך אי-פעם לקרצף את עצמו משנאה עד זוב דם.
אני אצעד שם, כי אני עם מצעדי בושה סיימתי.
עכשיו… עכשיו זה הזמן לגאווה.
#דעה | נעם חורב – Noam Horev

אני לא מוכן יותר לשקר. לחייך ולהגיד שהכל סבבה כששואלים איך היה בצבא, אני היום כבר לא חיי בפחד, אני חיי בכעס ואני לא אשתוק.

* לחברה שנעלו אותי מחוץ לחדר בגשם, בשלוש בלילה, כי פחדו שההומו שאיתם בחדר יגע בהם: אני מקווה שתגבשו לעצמכם זהות מורכבת ועשירה, כזאת שלא מבוססת ורק על גבריות רעילה ווסאח של יחידה מובחרת ותפסיקו להרגיש שהומו ששוקל 60 קילו מאיים לכם על הקיום.

קרא עוד »

שלום צ’אט ג’י פי טי, תוכלי לספר לי בבקשה מהי הומופוביה?

כמו שצ’אט ג’י פי טי אמרה, יש קשר מובהק בין דתות לבין הומופוביה. ספציפית, יש קשר מובהק בין היהדות לבין הומופוביה. לפני כשנה פרסמתי ב”התקופה” את המסה “כה אהבו חכמינו”, שעסקה בדרך שבה היהדות המסורתית פירשה את סיפור רבי יוחנן וריש לקיש בנהר הירדן. משפט הפתיחה הפלרטטני של ריש לקיש: “יופיך לנשים”, שאותו ניתן להבין בקלות כ”אתה יפה כמו בחורה” פורש לאורך ההיסטוריה היהודית כ”חשבתי שאתה אישה”, כי לא ייתכן שדמות נכבדה כל כך, הנמנית על חבורת הרבנים המכונה “חז”ל”, תהיה אדם שנמשך לגבר. אבל הסיפור קורע הלב של שני החכמים הוא סיפור אהבה רומנטי, ועוד כזה שנגמר בטרגדיה, אולי כדי להזהיר את מי ששוקל להתאהב בגבר.

קרא עוד »

תהיו נאמנים לעצמכם!

לא לחיות זה לפחד. זה לשקוע בחרדות. זה להסתיר את עצמנו מהאנשים הכי קרובים אלינו.
ולפעמים זה מרגיש שאי אפשר אחרת, כי החיים האלה הם פאקינג מפחידים ואם חושבים עליהם יותר מידי – אפשר לשקוע בדיכאון קיומי.

קרא עוד »

שתפו את המאמר