כ״ח בסיון ה׳תשפ״ב (27 בJune 2022)

הייתי מחכה שכולם יירדמו.

הייתי מחכה שכולם יירדמו.
ואז הייתי פותח את הארון, שולף ז׳קט אפילו בקיץ, מתגנב לדלת, חומק בזהירות,
ונפלט לחסדי הרחוב.
עפולה ב-1 בלילה זה בית קברות.
אין כלב בחוץ.
הייתי מתהלך בדרכים צדדיות, מרחף על שבילי עפר נסתרים, חוצה את השוק
הלילי של עפולה, ואז הייתי מגיע אליו…
הוידאומט.

כן, פעם היה דבר כזה.
מן מכונה פרימיטיבית עם תצוגת סרטים לבחירתך.
הייתי ניגש לצד השמאלי של המכונה, שם חיכו הסרטים למבוגרים.
אני לא יודע מי החליט לשזור בין שלל סרטי ״הפין המגשש באפילה״ ו״משתרללות
2״ גם סרט אחד לבנים שאוהבים בנים.
הייתי מסתכל ימינה.
ושמאלה.
ואחורה.
לוקח נשימה עמוקה, וביד רועדת לוחץ בזריזות אגבית על הסרט.
המכונה היתה פולטת אותו חרש, כאילו גם היא שותפה לסוד שלי ולוחשת: ״אל
תדאג. זה רק בינינו.״
הייתי מחביא אותו בבטן הז׳קט, ואז עושה את כל הדרך חזרה הביתה, בראש
מושפל ובצעדים מהירים.

בבית הייתי צופה.
אחרי שהייתי גומר, הייתי נכנס להתקלח.
לא כי הייתי צריך.
כי הרגשתי מלוכלך.
כי רציתי לקרצף מעליי את החטא.להסיר את הטומאה.
הייתי משפשף את כל הגוף עד שהעור היה נפצע.
עד כדי כך חשבתי שאני מטונף.
הדמעות שלי היו נמהלות בזרם המקלחת – נשטפות לפיית הניקוז הפעורה, ויורדות לביוב – יחד עם הסיכוי שלי לנהל אי פעם חיים נורמלים או מאושרים.

ואז הגיע החלק הקשה מכולם – הדרך חזרה לוידאומט.
אותו היצר, שטען אותי באדרנלין ושלח אותי לרחוב בתחילת הלילה, כבר בא על סיפוקו.
עכשיו נשארו רק האשמה והשנאה העצמית.
ושוב – דרכים צדדיות. שבילי עפר. השוק הישנוני של עפולה.
ואני, מתהלך ביניהם, עם עיניים במדרכה ופנים מלוכלכות מדמעות.
״רק שלא אתקל במישהו שאני מכיר״, הייתי מתפלל לאלוהים.
אותו אלוהים שכל כך שונא אותי.
הייתי מחזיר את הסרט למכונה, והיא היתה בולעת אותו וחותמת את פיה כאילו לא היו הדברים מעולם.
אחר כך הייתי מגיע הביתה, נכנס למיטה ובוכה את עצמי לשינה.
ככה היה נגמר מצעד הבושה שלי.
עשרים שנה עברו מאז, ומחר בבוקר אני אקום לצד בן הזוג שלי, בבית החם שלי, ואכנס למקלחת שלי, שלא נדרשת לשטוף מעליי שום סוד.
אני אשאיר את הז׳קט בארון ואלבש גופיה. אצא מהדלת, ואצעד על הדרכים הראשיות, הפתוחות, הגלויות.
״הלוואי שאפגוש מלא אנשים בדרך״, אני אתפלל לאלוהים.
אותו אלוהים שכל כך אוהב אותי.
אני אביט בראי החיים המאושרים שבניתי לי.
חיים שאין בהם שמץ של בושה או של הסתרה או של שנאה עצמית.
אני אצעד במצעד הגאווה הזה, כדי שאף ילד מעפולה או מבני-ברק או מדימונה או מת״א לא יצטרך אי-פעם לקרצף את עצמו משנאה עד זוב דם.
אני אצעד שם, כי אני עם מצעדי בושה סיימתי.
עכשיו… עכשיו זה הזמן לגאווה.
#דעה | נעם חורב – Noam Horev

סדרת ארון הקודש

"ארון הקודש”
היא סדרת רשת דוקומנטרית שיצרה הבמאית וחברת הקהילה מורן נקר, על להט”בים דתיים שתעלה בתאגיד השידור הציבורי “כאן”. כל פרק מתמקד בדמות, זוג או משפחה בשלב אחר בחיים. הקרנת הסדרה מביאה תיעוד אינטימי של אנשים המתמודדים עם המפגש בין נטיה מינית וזהות מגדרית ובין אמונה ואורח חיים דתי, דרך רגעים משמעותיים וטקסים דתיים, משפחתיים וזוגיים.

קרא עוד »

עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר

עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר, ואיננו מסוגלים עוד לחשות. מחזיקנא טיבותא לרב בני לאו שנענה לדברי הרב יובל שרלו וכתב הצעה לחיי משפחה להט"ב בקהילה הדתית (קישור בתגובה הראשונה), ונגע בנקודות רבות ומגוונות. אחרי שהנושא צף מול תלמידים שלי, באתי להגיב לחלק מדבריו, ולהשלים בחלק ממה שנראה בעיני. אשמח לתגובות.

קרא עוד »

מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל

א"מ;ל"ק: תלמידי ישיבות נדרשו לחלוק מגורים עם חייל בעל הרכב כרומוזומלי שונה משלהם, באופן שאין בו שום בעיה הלכתית. וייאנחו החיילים מן הטרלול הפרוגרסיבי, ותעל שוועתם אליי, והנה באתי בדברים האלה.

קרא עוד »

"חבל שלא הצלחת להתאבד."

"חבל שלא הצלחת להתאבד."
אלו המילים האחרונות שאבא שלי אמר לי מאז שיצאתי בפניו מהארון בתור טרנסית. את אותו הלילה לא העברתי בבית.

קרא עוד »

שתפו את המאמר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.