ואז הבנתי הכל. פתאום בבת אחת הבנתי הכל. הבנתי שאני כבר לא שם. אני לא איתם. אני כבר לא משלהם, וגם לעולם לא אהיה.
הדרך החשוכה מתפתלת-כהה-חוצה את שער הגיא, מכוניות בודדות על הכביש, השקט של פנים המכונית של אבא. את הרדיו כיביתי, ככה נוח יותר לשקט, ככה נוח יותר לדרמה שהחלטתי לבנות שם לבדי באוטו. שני חברים רצו טרמפ לחיפה, אבל לא רציתי. רציתי לבד.
גיל מתקשר, אבל אין לי דיבורית. אני לא עונה. הטלפון מהבהב ואני מפציר בו שיחדול, שיחדלו כולם.
בכל שישי בערב אני הולך לבית הכנסת עם אבא שלי. אבא יושב מלפנים, במקום הקבוע. אני כבר מזמן לא יושב שם – אני יושב עם החבר'ה שלי, בספסלים האחוריים. שם אנחנו נשענים על הספרייה שמאחור, מביאים צ'אפחות על הגב, מסתובבים בחזרת הש"ץ לחפש איזה ספר לעלעל בו, קרובים ליציאה כדי לשאוף אוויר צח. בכל שישי בערב אנחנו מתיישבים במקומות קבועים. אותו חבר יושב מימיני, אותו חבר יושב משמאלי, את הכיפה של זה שלפניי אני תמיד רואה כשהיא מוטה על צידה, וכשאני מסתובב ב"בואי בשלום" אני תמיד רואה את הגב של אותם אנשים.
אבל מחר, כשאלך לבית הכנסת, אז כמו בשבועות האחרונים אני אשב לבד שם על הספסל, נושא עיניים לפתח, ותוהה מי מחבריי בא "לעשות שבת" אצל ההורים, כי ככה זה אחרי שמתחתנים – שבת אצל ההורים שלה ושבת אצל ההורים שלו. אבא שלי בכל שבת כבר מסמן לי לחזור לשבת לצידו, אבל אני מסרב, נאחז בספסל הנטוש, לא רוצה לחזור לאחור למושב שליד אבא שלי, למושב שבו הרגליים שלי לא הגיעו לרצפה.
בליל שבת בשבוע שעבר כבר רציתי 'להבריז' להם, ללכת לאכול אצל גיל, אבל כל הפרוצדורות של הכשרות והחד-פעמי נראו לי מורכבות מדיי. בשביל מה כל אלה? הוא שאל לפני שבועיים, בחנוכה, כשהבאתי את המחבת והכלים להכנת הלביבות. אז אמרתי לו שזה בשביל שגם הוא יהיה קצת יהודי כשר לפעמים, ואז הוא צחק ושאל אם מה שנעשה ביחד מאוחר יותר הופך אותנו ליהודים כשרים, ולא עניתי לו. אחר כך, בחשכת חדר המיטות הוא שאל אותי שוב אם זה אף פעם לא הפריע לי להיות גם וגם. גם וגם? שאלתי, למרות שידעתי על מה הוא מדבר. ידעתי, ובחיים לא באמת חשבתי על זה, כי באמת לא הפריע לי. אתה יודע על מה אני מדבר, הוא אמר. אבל הוא לא דחק בי לענות, התחפר בחיקי ומלמל חצי לעצמו – זה בסדר שאתה דתי, ככה אף אחד לא יחשוד.
תל אביב. מגדלים ושאון, גם עכשיו באחת בלילה, נורות צבעוניות על גשרי איילון, ואני טס בתעלות האוטוסטרדה, מתכופף מתחת לכל גשר, תוהה מה קורה שם, ואיך שם הם חיים, האלה שכמוני. עליהם אני קורא מדי פעם בעיתונים, רואה אותם מקפצצים על משאיות במצעדי גאווה, מתראיינים ללא פחד לטלויזיה, לעיתון, לרדיו. אני מקנא בהם, אני חושב. ואז יוצא לי לשאול בקול בחלל הרכב: אני מקנא בהם? אני נזכר בגלעד ובדייט שהיה לנו, הדייט החילוני ההוא. אבל גם גיל חילוני. והמחשבות מתערבבות לי. אבל גיל לא כזה, אני מתרץ לעצמי, ומייד מקשה – מה זה 'כזה'? ואז אני צוחק כשאני מבין שאני חושב במונחים תלמודיים של תיובתות וקא-משמע-לנים. בדיוק עובר מתחת למחלף השלום, אחר כך ההלכה. 'ההלכה', אני מחייך לעצמי באירוניה ומציין עוד אנקדוטה בסרט הדוקומנטרי שהתחלתי לצלם לי כאן באוטו.
למה אתה פוחד שמישהו יחשוד? שאלתי אותו, לא משחרר אותו לישון. אני לא פוחד, הוא אמר. רק מעדיף. ולמה מעדיף? אני לא מוותר. נו, די, מוטי, אני עייף, הוא אמר, והושיב לי עננה בבטן, שהוציאה לי משום מקום שאלה שלא חשבתי שתישאל – אתה מתבייש בי?
גיל הזדקף, והציץ בי, ראיתי את פנסי הרחוב מנצנצים בעיניו. מה מתבייש? מה זה השאלות האלה?
לא יודע, אמרתי לו. לפעמים בא לי שנלך בטכניון יד ביד, ושיידעו. ולא איכפת לי שיידעו.
בשביל מה זה טוב? הוא אמר. רע לנו ככה?
ועל רקע האורות של נתניה אני באמת שואל אם רע לנו ככה. וכשעקף אותי רכב עם שובלים מנצנצים וסרטים בוהקים לבנים של חתן וכלה, אני מבין פתאום גם למה טוב לי ככה, הבנתי שאני עוד שומר את הסיכוי להתחתן, מבין לחלוטין שיד ביד עם גיל בחוצות הטכניון יקברו סופית את הסיכוי לדורית משלי.
ואתה רוצה דורית משלך? אני שואל את עצמי בראיון הדרמטי שלי, כשפנס חולף מטיל עליי קרן שבטח היתה מצטלמת היטב. ואני מתעכב מלענות לו, למראיין, אני אפילו מתפלא שהגוש שיצא כשבכיתי בחתונה לא מנסה להציץ עכשיו שוב, דווקא היה מתאים לו.
אני כבר לא בטוח. אני מהמהם לעצמי.
מה אמרת? שואל המראיין.
שאני כבר לא בטוח, אני אומר אל השמשה הקדמית, נותן למראיין להבין שזה רגע של מפנה דרמטי. של אבן דרך. ובבטן רווח לי, מין שלווה מוזרה, אני מרשה לעצמי אפילו לחייך. שנדליק רדיו? אני אומר בקול, ומדליק. בשקט. לאט לאט. והמוסיקה מחייכת אליי, נעימה.
בטרמפיאדה שביציאה מחיפה אני רואה כמה חיילים דתיים עם כיפה סרוגה וציציות בחוץ. אני חולף על פניהם. מנפנף להם 'ביי ביי' מתוך האוטו. הם לא ראו, וזה לא באמת משנה, אבל נפנפתי.
