פרק ששה-עשר: גיל

men_holding_hands>> לכל הפרקים בבלוג

יום רביעי הוא יום של שיעורי סטודיו: כל הסטודנטים בפקולטה לארכיטקטורה מרוכזים בכיתות הסטודיו לקבלת הנחיות, לעבודה בקבוצות, להצגת עבודות. הפעם אני דואג להיות הראשון בסבב, כי הפעם הזאת אני הולך למצוא אותו.

מהשאלות ששאל באותו ערב בכבישי הטכניון כבר הבנתי שגם הוא לומד כאן בפקולטה, אבל בהינתן העובדה שיש כאן סטודנטים שפרושים על פני חמש שנים, ולכל שכבה יש ארבע או חמש כיתות סטודיו – היה עליי לעשות עבודה יסודית ביותר כדי למצוא אותו. וזה מה שבכוונתי לעשות.

אני חסר סבלנות לחלוטין בזמן שהמנחה שלי מבקר את ההתקדמות שלי בשבוע האחרון. בסך הכל היו לו דברים טובים להגיד, והרגשתי כאילו הוא ממלא את הזמן רק כדי להרגיש שבכל זאת יש לו מה להעיר. אני רואה את שפתיו נעות, אבל אני כבר מתכנן את הסיור שלי במסדרונות של הבניין. אני אתחיל מלמעלה, בשנה ה', אעבור שם סטודיו סטודיו. אח"כ אעלה קומה לשנה ד', וכך אמשיך.

מוטי, אתה איתי?

כמובן שאני איתך, אני אומר לו. אני גם מסכים שהחזית הזאת יכולה להיות טובה יותר אם נכניס לה קצת טקסטורה.

המנחה שלי מחייך. טוב, הוא אומר. אם ככה, נתראה בשבוע הבא.

אני מחייך גם, הלב שלי מתפעם, הבטן קצת כואבת. אני מתרגש פתאום לקראת המסע הזה. כאילו זו הולכת להיות הפעם הראשונה שאני נפגש איתו.

לאן אתה הולך? שרי שואלת. אתה לא רוצה שנמשיך עם החזית?

אני תיכף חוזר. אני צריך לבדוק משהו בספרייה, אני אומר לה, ויוצא.

חוצה את המסדרון של כיתות הסטודיו שלנו, של שנה א', מבעד לחלונות אני רואה את כולם עמלים על דגמי קרטון: אקדחי דבק חם, סכיני חיתוך, ניירות ושקפים. בנינים קטנים הולכים ונבנים. אני עולה במדרגות אל שנה ה'. שם במסדרון כבר תלויות עבודות אחרות – פרויקטים עצומי מימדים, תיאטראות, ככרות, ואני רק רציתי את האיש הזה שלא ידעתי אפילו את שמו.

נכנס לכיתה הראשונה. לא איכפת לי שיסתכלו. אבל אף אחד לא מסתכל. הם כולם ממלמלים, מדברים, עסוקים. אני סורק בקפידה את הכיתה, את הבערך עשרים סטודנטים שהיו שם. אבל הוא לא היה שם. אני יוצא וממשיך לסטודיו הבא. גם שם הוא לא. בכניסה לכל סטודיו הלב שלי מחסיר פעימה, בעיקר כשאני רואה מישהו מאחור, ואז אני קצת מסתובב לבדוק אם אולי זה הוא. אני גם מתחיל לפקפק בזיכרון התמונה החשוכה מאז, מפקפק אם בכלל אזהה אותו.

אחרי הסטודיו החמישי, אני מגיע לשנה ד'. כאן כבר אני פחות מתרגש, כאילו רגיל, כאילו כל שבוע אני עושה את סיבוב הסטודיואים הזה. כמו בשגרה שמנוהלת היטב אני נכנס, בוחן, בודק, מסייר, מבין שכנראה שלא ויוצא.

סטודיו אחרי סטודיו. נכנס לעוד אחד. מסייר. בודק. והנה הוא שם. הוא שם! זה הוא. הלב שלי צונח. העיניים השחורות הגדולות. הפנים שזזות לו כשהוא מדבר. הוא לא מבחין בי. אני בכניסה לכיתה. בלתי מובחן. לא מזיז להם הסטודנט הצעיר שנכנס לכאן. הוא יושב שם עם עוד שני סטודנטים סביב אותו השולחן, הם מדברים. הוא מניע את ידיו. מאחוריהם על הקיר תלויה מפה גדולה של הפרויקט שלהם. אותה המפה גם לפניהם על השולחן. שלושה שמות כתובים עליה באופן ברור ובולט. אני עובר רק על השמות הפרטיים: גיל, דן ואבנר.

ואז אני קולט שהוא הבחין בי. אני קולט את הבלבול בעיניו, שהתעגלו פתאום. הוא מסמיק. אני צריך לעשות משהו. הרגליים שלי מתקדמות לעבר השולחן שם, ותושייתי מוציאה לי מהגרון בקול אגבי-טבעי משהו כמו: 'אהלן, מה העניינים? אתה יכול רגע לצאת החוצה, אני צריך לשאול אותך משהו?' – כל כך אגבי וענייני כאילו כל יום אני בא לכאן להוציא אותו לרגע מהסטודיו, כאילו אנחנו החברים הכי ותיקים בעולם, כאילו הוא חיכה לי כאן היום.

שני החברים שלו בשולחן מסתכלים עליו במבט הכי מבין, והוא אומר לי, עם סומק עז – 'בטח'.

אני מחייך, מסמן בידיי שאני בחוץ, ויוצא.

כמה שניות אחר כך, והוא יוצא גם. לא מביט בי. הולך לכיווני. בוא איתי, הוא אומר. והוא מוביל אותי במסדרונות של הפקולטה, מעביר אותי שוב על פני המטרים שגמעתי קודם בחיפושים אחריו. לאן? אני שואל. בוא, בוא. הוא אומר. אנחנו יורדים במדרגות, חולפים על פני שנה ה', שנה א'. חוצים את הלובי של הבניין לכיוון אולמות ההרצאה הריקים מאדם בשעות אלו של סטודיו. נכנסים לאולם מספר ארבע, זה שבדרך כלל משמש ל'מבוא להנדסת בניין', זה ששרי ואני יושבים בו במקומות האחוריים וסופרים את הזמן לאחור.

הוא פותח את דלתות האולם. האולם חשוך. הוא לא מדליק שם אור. הוא גורר שני כסאות אל וממקם אותם כמה מטרים מהכניסה. אור עמום מהמסדרון נכנס פנימה. הוא מתיישב על אחד הכיסאות, ומסמן לי לשבת על זה שבסמוך אליו.

היי, הוא אומר. מה שלומך?

ואני מסתכל על העגולות השחורות שלו, ואומר – תראה, אני לא יודע. שבוע שעבר הסתובבנו יחד כמעט לילה שלם, הייתי בטוח ש- חשבתי ש- ואני לא מוצא איך להמשיך. מנסה שוב: סיפרתי לך הכל עליי, סיפרתי לך על הילדות שלי, על החברים שלי, על החיים שלי, ואתה לא נתת לי כלום, ואתה פתאום מתנתק, ולא עונה, ונעלם, ו-

הוא נוטל את אחת מידיי, ומתחיל להעביר את אצבעותיו על כל אחת מאצבעותיי. אני מתחיל לצחקק, לא יודע למה, אבל אני צוחק, אבל לא רוצה שיפסיק, שימשיך הדבר המוזר והנעים הזה.

למה אתה צוחק? הוא שואל ברוך.

אני לא מסוגל להביט בו. לא יודע, אני אומר, אולי כי זה מביך אותי מאד.

הוא נוטל גם את ידי השנייה. בוחן את כף ידי, מלטף גם אותה. המגע שלו רך, ומבטני עולה רק רעד הצחקוק הזה, שאולי גם דומה קצת לבכי, הסרעפת הזאת שקופצת ואין לי שום דרך להרגיע אותה.

בחיים לא נגעו בי ככה, אני מצליח ללחוש לו. ובראשי אני ממשיך לדבר אל עצמי – לא אסי, לא נתנאל, לא גבריאל. בחיים לא נגעו בי ככה.

אני יודע שאם אצליח לכבוש את הצחקוק יבוא בכי כזה, ולא רציתי.

אז ראית שם בסטודיו את השם שלי? הוא שואל.

אני חושב שכן. ראיתי שלושה שמות.

ואיזה מהם לדעתך הוא שלי? העיניים שלו נעשו שובבות.

גיל? אני מנחש.

גיל, הוא עונה, בחיוך רחב.

והסרעפת שלי…

* הבלוג "ציפור קטנה בלב" מתפרסם אחת לשבועיים, ביום ג' (בערך).

>> לכל הפרקים בבלוג

טיול חוה"מ של חברותא – בקרוב הסיכום

נחל במדבר יהודה
נחל במדבר יהודה

*** בקרוב הסיכום ***

הטיול התקיים ביום ראשון, ג' חול המועד סוכות, י"ח בתשרי תשע"א, 26 בספטמבר.

לאן?

הפעם נצא לטייל באזור צפון מדבר יהודה וים המלח. מדובר במסלול מעגלי יפה, המוגדר למיטיבי לכת וכולל ירידה בסולמות במפלים. המסלול צפוי לארוך כ-3 שעות.
לאחר מכן נקפוץ לבריכה, נתרענן ונעשה על האש (יש במקום סוכה).

להתראות בטיול…

שימו לב, הטיול מאורגן בהתנדבות ע"י חברים בחברותא, הטיול לא יודרך על ידי מדריך מוסמך ולא ישתתף בו חובש, וההשתתפות בטיול היא על אחריות המשתתפים. (הערה לצורכי אין ביטוח…)

כל הפרטים לגבי מקום המפגש, מה צריך להביא ועוד – נשלחו לחברים ברשימת התפוצה שלנו.

עוד לא חבר? זה הזמן.

פרק חמישה-עשר: אז ככה זה מרגיש?

mango
>> לכל הפרקים בבלוג

את המנגו שלי אני סוחב איתי לכל מקום. לשולחן שלצידי בשיעורים, לשולחן השרטוט, לשירותים ואפילו למקלחת. מידי פעם אני בודק שהסוללה טעונה, שהוא אכן פועל. אי אפשר לשים את המנגו 'על שקט', אז אני לוקח סיכונים ולא מכבה אותו בהרצאות – העיקר שהוא יתקשר.

אז למה הוא לא מתקשר?

*

המכונית של אבא זחלה במהירות של 10 קמ"ש בכבישיה החשוכים של קרית הטכניון. אני מביט יותר לכיוון הכביש. הוא מביט בי. כל הזמן. אני חש את עיניו השחורות מדגדגות את צדודיתי. הוא מדבר בשקט, מתמזג עם קולו החרישי-מטרטר של המנוע. הוא שואל עליי, על משפחתי, על חבריי, על חיי. אני עונה, בהתלהבות, ומספר ומספר, ובכל פעם שאני מיסב אליו מבט אני מרגיש איך אני מתמגנט אליו, איך המילים שלי נשאבות לתוכו, איך כל מה שמתרחש כאן עכשיו נאסף לאיש הזה, שאני אפילו עוד לא יודע את שמו.

הוא מרים את ידו ומניח אותה מאחורי משענת הראש של כיסא הנהג. היא קרובה אליי היד, ואני מרגיש את חומה. אני עוצר את המכונית.

למה עצרת? הוא שואל. השחורות הגדולות שלו מתעגלות, כמו תינוק תמיה שנדבק לו המבט לצעצוע חדש.

כדי שאני אוכל גם קצת להתרכז בך.

הוא מחייך. שיניו זוהרות בחשיכת המכונית. שפתיים עבות.

אז מי המנחה שלך בסטודיו? ענבל?

לא, רמי.

אה, רמי. הוא חדש, נכון?

כן, הוא חדש, אבל הוא בסדר גמור.

הוא מחייך. שוב. בכל פעם שהוא מחייך זזים לו כל הפנים, מתנפחות לו קצת הלחיים, נוצצות לו העיניים.

אז תספר לי קצת על הישיבה? הוא מבקש. ואני מספר לו על הרב רבינוביץ', ועל אסי, ועל נתנאל.

אתה חמוד. הוא אומר פתאום באמצע הסיפור שלי. אני מסמיק בחושך. מה עונים על כזה דבר?

תודה, אני אומר. הוא צוחק.

למה אתה צוחק?

כי זה מצחיק איך שאמרת את התודה. הוא מחייך ואוסף את מבוכתי אל פניו.

תמשיך לנסוע, הוא מבקש. ככה נוח לי יותר.

למה? אני שואל.

הוא לא עונה.

בערך בשלוש לפנות בוקר הוא מוביל אותי לרחוב ברמות רמז, מבקש שאעצור בצד.

כאן אני יורד, מוטי.

אני לא רוצה שירד. אני רוצה שיישאר, שימשיך להתסכל לי בעיניים, לתת לי את הביטחון הזה, השייכות הזאת למשהו. לא שאני מצליח לרגע להבין את מה שקורה לי באותם רגעים, ולמה לעזאזל אני מרגיש שאם הוא יירד עכשיו מהאוטו אז הכל יורד יחד איתו: הסיפורים שלי, השעות האחרונות, הלחיים שלו, העיניים שלו, כאילו כל מה שקרה עכשיו שייך ליקום מקביל שמנותק לגמרי מהמציאות שאוטוטו אני נוחת אליה.

ואתה?

מה אני? הוא שואל.

איך קוראים לך?

הוא מחייך. מושך קצת בכתפיו. זה באמת משנה? הוא מסתכל עליי.

כן, זה משנה. לי זה משנה. נחמץ לי קצת בבטן.

אני קצת מעדיף לא להגיד כרגע. הוא אומר.

למה? ואפילו נסדק לי קצת הקול כשאני שואל. מתקשה להסתיר את העלבון. דלת הרכב פתוחה, הוא תיכף יוצא עם כל הסיפורים שלי לרחוב של רמות רמז, ייצא וייקח אותם יחד עם שמי וישאיר אותי כאן לבד.

הוא מושך בכתפיו שוב. אני אתקשר, יש לי את הטלפון שלך, הוא אומר. אתה חמוד.

ויצא.

*

אז למה הוא לא מתקשר?

*

אני לא יכול להתרכז בכלום. לא מצליח להכין שיעורי בית. לא מצליח לאכול ארוחת ערב. לא מצליח לראות טלוויזיה. הפרצוף שלו מופיע לי בכל מקום, חסר שם, רק פרצוף.

לא שולט בכלל על המחשבות שלי: אולי הוא בכלל לא רוצה? אולי סתם היה סקרן לגנוב אליו את סיפור חיי? אולי חשק חולף אנס אותו לשבת לצידי ולהפנט אותי?

מתגעגע לשם שאיני יודע מהו. אני מרגיש את הלשון שלי מוכנה-כמהה-מתורגלת כבר לגלגל את השם, להתרפק על הברותיו לשקוע בין הגאיו. אני ירא מלנחש שם אחר, פוחד לחלל את קדושת צירוף הצלילים הנסתר.

*

יומיים אחרי. שעת סטודיו. אני יושב עם שרי ועם עוד חברה. מנסים יחד לגבש קונספט לפרויקט הפתיחה של הסמסטר, ופתאום הוא שם. מולי. מאחורי החלון של הסטודיו. מביט בי ומחייך. אני נבהל, נסוג, מסמיק. הוא נעלם.

מוטי? מה זה היה שם? שרי שואלת.

מי? אני ממלמל, מבטל, מעביר, והלב שלי צנח מפרפר אל התחתונים.

ושוב, יום אחרי, במרפסת הקומה השנייה של הפקולטה, הוא עומד שם. אני מבחין בו מלמטה, פוחד לעלות – שמא ייעלם משם ברגעים שאהיה בחדר המדרגות. אני מנופף לו בחצי יד. הוא מנופף חזרה ומחייך עם העגולות-שחורות שלו.

*

אז למה הוא לא מתקשר?

>> לכל הפרקים בבלוג

הבלוג "ציפור קטנה בלב" מתפרסם אחת לשבועיים. לרגל המתח והחג יתפרסם הפרק הבא כבר בשבוע הבא, בהושענא רבא.

תפילות יום הכיפורים במניין הגאה

pride_minyanברוב עם וקהילה התקיימו בשנה שעברה תפילות יום הכיפורים שארגן המניין הגאה במרכז העירוני לקהילה הגאה בתל אביב, וגם השנה יארגן המניין הגאה תפילות ביום הקדוש.

אנו בחברותא רואים במניין הגאה זכות והזדמנות לתת לקהילה הגאה הרחבה הזדמנות להתפלל בתוך הקהילה ביום הכיפורים: בשנה שעברה הגיע לתפילות יום הכיפורים במרכז הגאה קהל שכבר שנים רבות (!) לא פקד בית כנסת, בגלל התחושה שאין הוא רצוי בבית התפילה כהומו, לסבית או טרנס.

חברותא, בהיותה ארגון שמחויב להלכה האורתודוקסית, מודעת לחילוקי הדעות ההלכתיים ביחס לאופי התפילה במניין הגאה (לתשומת ליבכם, מדובר בתפילה שוויונית שגם נשים נוטלות חלק בהובלתה).
אנו גם מודעים לכך שרבים מחברינו לא יגיעו להתפלל במניין הגאה, בעוד רבים אחרים מחברינו רואים במניין הזה בית כנסת קהילתי.

לפיכך, בוחרת חברותא להושיט יד ולהשתתף בארגון המניין. זו ההזדמנות שלנו כהומואים דתיים לתת משהו בחזרה לקהילה הגאה בישראל, ולהציע לקהילה מקום שהוא בית להתפלל בו ביום הכיפורים.

מי שמעוניין להתחזן, להתפייט לקרוא בתורה או סתם לעזור, מוזמן לפנות לגבאים במייל: pride.minyan@gmail.com

יהיו נא אמרינו לרצון לפני אדון כל.
שנה טובה!

*

יום הכיפורים חל השנה בשבת (י' בתשרי, 18 בספטמבר) ואת התפילות תפתח תפילת "כל נדרי" בערב יום הכיפורים – יום שישי, ט' בתשרי, 17 בספטמבר.
כניסת השבת והחג בת"א: 17:23
כל נדרי: 17:45

תפילת שחרית: 08:30
הזכרת נשמות: 11:00 (משוער)
תפילת מנחה: 15:30
תפילת נעילה: 16:30

סוף הצום: 18:19

התפילות יתקיימו במרכז העירוני לקהילה הגאה בתל אביב שבגן מאיר.

פרק שלושה-עשר: פגישה עם הומו אמיתי

date_at_night>> קישור לכל הפרקים בבלוג

את גלעד פגשתי ביום שישי בערב, אחרי ארוחת ליל שבת עם ההורים.

לדייט אני מגיע בחולצה לבנה של שבת, במכנסי שבת ובנעליים מצוחצחות. גם בכיפת שבת, כמובן.

קבענו להיפגש ביום שישי בערב ברחוב שלום עליכם (כמה סימבולי). כבר כשאני מתקרב אני מזהה אותו שם, יושב על משענתו של ספסל הרחוב, כשרגליו על מושב הספסל. עיניים עצובות. משהו קצת בודד. הוא קם לקראתי, לוחץ את ידי, כף ידו מעט לחה, אבל חסונה, לחיצתו חזקה.

היי מוטי, הוא אמר, ואני נסוגתי.

*

גם גלעד פנה להודעה שפרסמתי בעיתון, אבל אחרי האכזבה מהמפגש עם גבריאל, החלטתי שלא להיפגש עוד. בכל זאת, היו עוד כמה הצעות לדייטים על הפרק. עם בחורות. מצד שני, היה משהו מאד מסקרן בהחלטיות שלו, באופן שבו הוא התנסח, ברהיטות שלו, בהשלמה שלו. וגם בחילוניות שלו.

הוא צירף את מספר הטלפון שלו למכתב, ואני התקשרתי.

גלעד?

כן, זה אני.

מדבר מוטי. אני זה מהמודעה בעיתון. הדתי. קיבלתי את המכתב שלך.

אה, אוקיי, התיבת דואר במעלות?

כן.

הוא נשמע הומו, ממש נשמע הומו.

*

בוא נתחיל ללכת, ותוך כדי כך נדבר קצת? – הוא הציע.

או-קיי.

כמה רגעים של שתיקה.  לא.  הוא לא נראה מושך במיוחד.

תגיד, אני שואל , למה אתה מסכים לצאת עם מישהו כמוני?

מה זאת אומרת מישהו כמוך?

אתה יודע, דתי.

למה שזה יפריע?

כי כבר סיפרתי לך, שאני לא כל כך שלם עם כל הקטע הזה, ושאני עוד לומד על עצמי.  כאילו, אני יכול לבוא בוקר אחד, ולהגיד לך 'זהו זה, החלטתי שזה לא בשבילי', אתה לא מפחד שרגע כזה יגיע?

למה אני הורס? למה אני דווקא הורס?

הוא שותק קצת.

לא. אני לא מפחד. קשר עם מישהו כמוך דווקא מאוד מסקרן אותי. לדעתי, השיחות איתך יכולות להיות מעניינות מאוד.

אני לא יכול שלא להימנע מלהסתכל על שנינו מלמעלה. דתי וחילוני מטיילים יחד, חולצת שבת לבנה עם טריקו שחורה. כיפה לבנה סרוגה עם קוצים משוחים בג'ל. מכנסי שבת שחורים עם ג'ינס מהוה. הומואים. הומואים.

אתה נראה קצת מדוכדך , אני מציין, וצריך אומץ בשביל זה…

הוא שותק שוב, עוצר לרגע, וזורק לי חצי חיוך:

פשוט ניתקתי, ממש בימים האחרונים קשר עם מישהו.

קשר ארוך?

כן. זה היה משהו כמו שנה.

שנה החזקת מעמד עם מישהו?

(שנה? שנה???)

כן. אבל הוא היה על הפנים.

אז למה נשארת איתו?

אהבתי אותו.

אתה יודע, שאני לא יכול להבטיח לך קשר כזה?

ושוב, אני מתעקש לא לתת שום משמעות לערב הזה, להעלים ראיות עוד לפני שהערב מתחיל. משהו בהתנהלות שלו, בהומואיות שלו שזועקת מכל מחוות גוף, משהו בזה מקים בי חומות ודוחק בי להתנגד, להוציא את עצמי מהסיפור הזה. אבל זה לא מבהיל אותו:

אני יודע, אבל תמיד אפשר לדבר, אתה יודע. אתה פשוט נשמעת לי כבר בהודעה בטלפון מישהו אמין, שלא מחפש רק סקס.

צמרמורת. המילה הזאת. המילה האסורה. משהו שרק עושים אבל לא מדברים עליו. בשביל מה להגיד את זה?

אני מחייך באי-רצון. הוא מספר לי על עולם של 'דייטינג' של הומואים, ואפילו המושגים נראים לי כל כך רחוקים, כל כך לא אני, כל כך של עולם זר ומרוחק. סיפורים על אנשים שחיים בזוגיות, סיפורים על גברים שבוגדים בנשותיהן, ואפילו על איזה מועדון בתל אביב.

תגיד, אתה רואה חיים כאלה כחיים אידיאליים?

האמת, לא, הוא עונה, ואני מודה שאני מתפלא. הוא ממשיך.

אתה רוצה לשמוע מה אני מתכנן להמשך חיי?

כן, בבקשה.

אז אולי זה הולך להישמע לך מוזר, אבל אני מתכוון להתחתן, וליצור חיי משפחה נורמאליים.

זה לא נשמע לי מוזר. אני רואה את המשך חיי בערך באותו הכיוון.

להתחתן?

הוא שואל, ואני מביט בעיניו, רוצה לרסק כל קשר לערב הזה, להומו הזה, לזוגיות שהוא מדבר עליה, אני משיב שכן.

עם אישה?

ברור.

הוא שותק רגע, ואז שואל: אז מה בעצם אתה עושה כאן לידי עכשיו?

עכשיו אני שותק. הוא ממשיך.

האמת היא, שהיה לי קשר רציני ודי ארוך עם איזושהיא בחורה, אבל בסוף גילינו שזה לא זה.

אהבת אותה?

כן, אהבתי אותה מאוד. אמנם, זו הייתה אהבה רוחנית הרבה יותר מגופנית. תמיד נמשכתי לגברים הרבה יותר מלנשים. הוא עוצר רגע, ומתקן – בעצם, אף פעם לא נמשכתי לנשים.

(בלי להתאפק אני שואל: והיא ידעה על ה-?

לא. היא לא ידעה.

אני מתכוון להתחלק גם בקטע הזה עם אשתי.

אפילו לעצמי נשמעתי מאד החלטי. הוא חייך והנהן.

אני רק מקווה, שהיא תישאר איתך אחר כך.

אין לי ברירה. אני לא מתכוון לחיות את חיי עם אותה האישה, ולשמור בסוד כל הזמן את הקטע הזה. אני פשוט אוכל את עצמי מבפנים.

אולי אתה צודק.

חשבתי גם אולי להתחתן עם מישהי כמוני. אתה יודע. זה יכול להיות יותר קל.

הוא נרתע.

לפי מה ששמעתי על הבנות מהסוג הזה, הן יותר מידיי קרות ושתלטניות. אני לעולם לא אוכל להסתדר עם אחת כזאת.

*

גמלה בי ההחלטה שלא לפגוש עוד את גלעד, הוא הומו מידיי. אבל דווקא ההחלטה הזאת אפשרה לי לפתוח בפניו את צפונותיי. המשכנו לשבת שם עוד שעה ארוכה כשאני מספר לו דברים שאסי לעולם לא יבין, שעם נתנאל אף פעם לא דיברתי ושאוזניו של ראש הישיבה היו נצלות אם היו שומעות. גם הוא שיתף. חייכנו הרבה, צחקנו הרבה. בסוף התיישבנו על ספסל אחר, ברחוב שתחת מעונות הטכניון. הוא הצביע לכיוונם וסיפר לי ששם החדר שלו, למעלה.

*

אתה יודע, מוטי, לא האמנתי שאגיע איתך לנושאים כאלה כבר בפעם הראשונה שאנו נפגשים.

רציתי לומר שמבחינתי זו גם הפעם האחרונה, אבל פתאום משהו התחיל למצוא חן בעיניי בסיטואציה. הבטן התחילה להתחמם מבפנים. הסתקרנתי לשלוח אליו יד, לשאול אותו אם הוא יזמין אותי לחדרו. אבל ידעתי שאני לא אעלה, גם אם יזמין. החומות, החומות.

נתנאל זה משהו אחד. לא מדברים על זה, רק עושים, ואחר כך בוכים. עם גלעד זה אחרת, פתאום ה'הכל מותר' הזה נראה לי מוזר ומאיים.

כבר היה מאוחר. אנחנו מבינים שצריך להיפרד, ואני גם יודע שלא נתראה שוב, למרות שטוב לי. כן, טוב לי, אבל גם מוזר לי מאד.

הצטערנו לומר שלום.

בסוף הוא אמר – אני באמת רואה בכך דבר יפה וחשוב שלא נכנסנו למיטה ישר על הפעם הראשונה. אבל אני ממש חושב, שנוכל לנסות גם את הקטע הזה.

שתקתי.

*

בבית כבר כבה השעון-שבת. אני משתחל למיטה בשקט, ממלמל את קריאת שמע שעל המיטה, וכשמגיע לקטע שאני מדבר איתו, שואל ומבקש – והטייס האוטומטי שלי מבקש את האישה המתאימה – הראש שלי נודד למקומות אחרים. וקצת קצת קצת מטיל ספק.

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

המשפחה – שיחה עם פסיכולוגית ועם הורים

מתוך האתר www.bgiok.org.uk
מתוך האתר www.bgiok.org.uk

לקראת החגים ועמם זמן איכות ארוך ואיכותי עם המשפחות, החלטנו להקדיש את המפגש הבא לנושא "המשפחה".

מה בתוכנית?

מפגש מרתק עם הפסיכולוגית ג'ודי בו היא תספר לנו מנסיונה על משפחות והתמודדותן עם בן מהקהילה הגאה. לג'ודי נסיון רב בעבודה עם משפחות והיחס שבין ילדים הומואים למשפחתם הגרעינית. נגלה ביחד את הדפוסים הפסיכולוגיים הקיימים במשפחה הישראלית והאם כל המשפחות המתמודדות דומות זו לזו?
בנוסף תבואנה מספר אמהות שתספרנה מנסיונן על התהליכים, הקשיים וההצלחות בהתמודדות האישית והמשפחתית עם בן הומו.

מה צריך לעשות?

לבוא. לשמוע, לתת עצה טובה, לשתף מנסיונכם האישי ולהתייעץ.

מתי?

יום חמישי, כ"ג באלול, 2 בספטמבר.
מינגלינג וכיבוד קל בשעה 20:00. המפגש יתחיל ב-20:30

כל הפרטים לגבי מקום המפגש יישלחו לחברים ברשימת התפוצה שלנו.
עוד לא חבר? זה הזמן.

המפגש הראשון שלי בחברותא (סיכום מפגש "סרט ואבטיח על הדשא")

movie_on_the_grass

מזה זמן רב שאני חש משיכה גם לגברים ולא רק לנשים. מצד אחד, חששתי ועדיין אני חושש מחשיפה. חששתי שמישהו יראה אותי והדברים יחשפו ויתגלגלו הלאה לאוזניים לא רצויות, ויותר לא תהיה לי שליטה על "הסוד" הקשה הזה. מצד שני, הבדידות אכלה בי בכל פה.

הצורך באוזן קשבת, הצורך באנשים שמבינים והצורך לדבר פנים אל פנים עם אנשים שחוו או עדיין חווים את התחושות המבלבלות הללו – כל אלה גרמו לי לנסות ולפנות אל ארגון "חברותא". יצרתי קשר טלפוני עם אחד מחברי הוועד לפני כחודשיים. גוללתי את אשר על ליבי, וזכיתי לאוזן קשבת. שמעתי ממנו על המפגשים ואופיים.

בשבוע שעבר החלטתי ללכת בפעם הראשונה. אני חייב לציין שלמרות כל החששות שחוויתי, והדופק המהיר שרק סיפר מה הלב שלי מרגיש,

הכל התמוסס בבת אחת! חשתי בנוח. האווירה לא לחוצה בכלל, והאנשים מקסימים. המארגנים נגשו אלי מספר פעמים כדי לשאול אם הכל בסדר.

הוגש כיבוד קל. צפינו בסרט ואח"כ היה זמן להכיר עוד חבר'ה. עם חלקם אני ממשיך לשוחח בטלפון, ומצליח להפיג את תחושת הבדידות המעיקה כל כך.

משתדל ללמוד מניסיונם של אחרים, כיצד להתמודד עם האתגרים.

אני סופר לאחור למפגש הבא…

שגיב

הטיול הראשון של הקבוצה האתגרית

hiking_group

אם את טיולי חברותא הרגילים אתם עוברים בדילוג קל…
אם מה שיעלה חיוך על פרצופכם זה עוד 20 קילומטר עם 15 קילו על הגב ולינה משותפת עם עקרבים – יש לחברותא משהו שעשוי לעניין אתכם:

טיול ראשון של גרעין טיולים למיטיבי לכת.
מדובר בקבוצה מצומצמת שמיועדת לטיולים אתגריים, שלא בתוואי המסלולים, שדורשים כושר רב ומוטיבציה אתגרית.

יציאה בחמישי בערב (ט"ז אלול, 26 באוגוסט), ארוחת ערב ושינה בשטח. המשך טיול בשישי לפנות בוקר, וחזרה בזמן להכנות לשבת.
הקבוצה המטיילת תהיה מצומצמת יחסית, וההצטרפות לכל טיול תיעשה לאחר תיאום ציפיות מול רכזי הטיולים.
כל הפרטים במייל הבא: tiyulim@havruta.org.il

שימו לב: טיול זה לא בא במקום טיולי חברותא הקבועים, וטיול חוה"מ סוכות יתקיים אי"ה כרגיל – בקרוב יועלה לאתר.

יש עוד כמה פסוקים בתורה…

open_torahבתוכנית הרדיו שלה אמרה דר' לורה שלזינגר שכיהודית אורתודוכסית, על פי ספר ויקרא פרק יח' פסוק 22, הומוסקסואליות היא תועבה שלא נתנת למחילה בשום תנאי.
התגובה הבאה היא מכתב גלוי לדר' לורה שנכתב ע"י אזרח אמריקאי באינטרנט.
אמנם לא אקדמי במיוחד, ויותר נוצרי מאשר יהודי, אבל קצת משעשע וגם אינפורמטיבי:

דר' לורה היקרה,

תודה רבה לך על עבודתך הרבה לחינוך אנשים על פי חוקי אלוהים. למדתי רבות מהתוכנית שלך, ואני מנסה לחלוק את הידע עם אנשים רבים ככל שניתן.
למשל, כאשר מישהו מנסה להגן על אורח חיים הומסקסואלי, אני פשוט מזכיר להם שבויקרא יח':22 מוצהר בברור שזו תועבה. נקודה.
יחד עם זאת, אני זקוק לעוד עצות ממך באשר לאלמנטים נוספים של חוקי אלוהים ואיך לקיימם.

1. בויקרא כה':44 כתוב שאני יכול לקחת עבדים, גברים ונשים, ובתנאי שאקנה אותם מהגויים שמסביבי. חבר שלי טוען שהכוונה למקסיקנים אבל לא לקנדים.  את יכולה להבהיר? למה אני לא יכול לקנות קנדי?

2. אני רוצה למכור את בתי לעבדות, ככתוב בשמות כא':7.   מה לדעתך יהיה מחיר הוגן בימים אלה?

3. ידוע לי שצריך לשמור נגיעה כשאשה טמאה מהמחזור. (ויקרא טו' 19-24) הבעיה היא שאין לי דרך לדעת, ניסיתי לשאול אבל רוב הנשים נעלבות מהשאלה.

4. כאשר אני מעלה קורבן על המזבח, אני יודע שזה מעלה ריח ניחוח לה', (ויקרא א':9) הבעיה היא השכנים, הם טוענים שהריח לא נעים להם. האם עלי להכותם?

5. יש לי שכן המתעקש לעבוד בשבת. בשמות לה:2 כתוב בבירור "…כל העושה בו מלאכה יומת". האם יש לי חובה מוסרית להרוג אותו בעצמי או שעלי  לבקש מהמשטרה להרוג אותו?

6. חבר שלי מרגיש שעל אף שאכילת פירות ים אסורה (ויקרא יא':10)היא פחות אסורה מהומוסקסואליות. אני לא מסכים. האם את יכולה לישב את  המחלוקת? האם יש דרגות של איסורים או תועבות?

7. בויקרא כא' פסוק כ' כתוב שאני לא יכול לגשת למזבח אם ראייתי לקויה. אני מרכיב משקפי קריאה.  האם ראייתי צריכה להיות 6:6 או שיש גמישות  בנושא?

8. רוב חברי מסתפרים ומתגלחים, כולל הפיאות, למרות שזה בפירוש אסור (ויקרא יט':27). איך עליהם למות?

9. אני מבין מויקרא יא' פסוק 6-8 שנגיעה בעור חזיר מת גורמת לטומאה,
אבל האם אני יכול לשחק פוטבול אם אני לובש כפפות?

10. לדוד שלי יש חווה. הוא מפר את ויקרא יט' פסוק 19 וזורע באדמתו כלאים, ובגדי אישתו שעטנז. הוא גם מקלל ומחלל את שם ה'. האם באמת יש    צורך לארגן את כל תושבי העיר כדי לרגום אותם באבנים? (ויקרא כד':10-16) האם לא ניתן פשוט לשרוף אותם למוות באירוע משפחתי פרטי כפי  שאנחנו נוהגים עם איש השוכב עם החותנת שלו? (ויקרא כ':14)

ידוע לי שלמדת דברים אלה לעומקם ושיש לך מומחיות בנושאים אלה ולכן אני בטוח שתוכלי לעזור לי.
שוב תודה שהזכרת לכולנו שדבר השם הוא נצחי וללא שינוי.

מעריצך ואוהדך ג'יימס מ. קאופמן, פרופסור במחלקת החינוך, אוניברסיטת וירג'יניה.

לקראת משפחה הומו-דתית?

דניאל, איאן וילדיהם. באדיבות הפקת התוכנית "אמא מחליפה"
דניאל, איאן וילדיהם. באדיבות הפקת התוכנית "אמא מחליפה"

במסמך עקרונות שיזמו עשרות רבנים אורתודוכסים אמריקאים בשיתוף עם רבנים ישראלים ושפורסם לראשונה באתר ynet יהדות, הצהירו הרבנים האמריקאים הצהרה מתקדמת יותר מזו שנכתבה בישראל. תכניה של הצהרה זו מתקדמים יותר גם בהשוואה לתכני השיח הציבורי המתנהל בשנים האחרונות בין הומואים דתיים לבין הציבור הדתי האורתודוכסי בישראל. חידוש מיוחד יש בקריאה לקבלת הומואים מוצהרים ו"פעילים", ובכך שניתנה התייחסות רצינית ראשונה לסוגיית המשפחה הדתית החד-מינית.

אמנם במסמך נכתב כי היהדות ההלכתית לא יכולה לתת גושפנקא לטקסי מחויבות או לנישואים של בני זוג מאותו המין ואין לתת לגיטימציה לזוגיות חד-מינית, אך נקבע כי על הקהילות להפגין רגישות ולקבל בחיבוק מלא ילדים ביולוגים או מאומצים של הומואים פעילים. משמעות המסמך האמריקאי בפועל, הינה התקדמות בקבלה של ההומואים הדתיים המוצהרים, הזוגות החד מיניים וילדיהם בקרב הקהילה הדתית או לפחות בחלק מהקהילות הדתיות שיבחרו לעשות כן.

המהלך שנעשה במסמך האמריקאי בעניין המשפחה הדתית החד-מינית דומה למהלך הציבורי שהובילו בישראל פעילים הומואים דתיים (מהארגונים חברותא והו"ד) ורבנים שונים, אשר רואים עצמם מחויבים להתמודדות הלכתית ואמיתית עם התופעה החברתית הזו. אלה קראו לעשות הבחנה בין הפעילות המינית האסורה בהלכה לבין הנטייה עצמה ולבין בני האדם עצמם שאינם פסולים.  ניתן לומר כי הפעילים והרבנים הצליחו במאבקם הראשוני: נוצר מעין קונצנזוס בציבור הציוני דתי לפיו "יש כזה דבר הומו דתי" וההבחנה בין הנטייה המינית למעשה המיני התקבלה בחלקים נרחבים של הציבור הדתי. כדוגמה לכך, ניתן לראות כי השימוש במטבע הלשון שטבע הרב אבינר "נטיות הפוכות", שמשתמעות ממנו קונוטציות שליליות וחומרה שיפוטית, הולך ונעלם הן בתקשורת והן בקרב הרבנים המתייחסים לתופעה.

מטעמים שונים ובעיקר מטעמים פרקטיים, הלסביות הדתיות הובילו במידה רבה עד כה את השיח בעניין המשפחה הדתית החד-מינית וילדי החד-מיניים. בארגון "בת קול" ללסביות דתיות, אשר מאבקן לשינוי חברתי קדם למאבק ההומואים הדתיים, יש  זוגות רבים עם ילדים. כיום, עם ההתקדמות ביחס הציבור הדתי להומואים הדתיים הגיע העת לשבור את קשר השתיקה סביב מציאות הקיימת ממילא ואשר מסמך העקרונות האמריקאי מתייחס אליה באומץ רב. המציאות הינה כי הומואים דתיים רבים מעוניינים או נמצאים בזוגיות חד-מינית. הומואים דתיים רבים אשר בנסיבות שונות נישאו לנשים ומדחיקים את נטייתם, מוצאים עצמם לאחר מספר שנות נישואין מנהלים חיים כפולים וחיים בזוגיות סודית עם גבר או מעוניינים בכזאת. הומואים דתיים "רווקים" (כלומר, שאינם נשואים לנשים) רבים מעוניינים בבן זוג מאותו המין וחלקם אף שואף להקים משפחה חד-מינית ולגדל ילדים.

הניסיון של  רבנים שונים וגם של הומואים דתיים שמרניים לעצור את השינוי החברתי המתחולל ולהציב את הגבול לפני המשפחה הדתית החד-מינית נידון לכישלון ומדובר רק בשאלה של זמן עד להכרה ברורה יותר במשפחה ההומו- דתית, הן מסיבות עקרוניות והן מסיבות מעשיות.

באופן עקרוני אין כל הצדקה ליצור הבחנה בין נטייה מינית, שמוסכם על רבים כי אין עליה איסור, לבין זוגיות חד-מינית, שכן אלו תופעות מודרניות אשר ההלכה איננה מתייחסת אליהן במובנן כיום. נראה כי ניתן לקבוע כי זוגיות חד-מינית אסורה, רק אם נקבל את פרשנות "המדרון התלול" לפיה קבלת ההומואים הדתיים תגדיל את מספר ההומואים בחברה ותהרוס את המשפחה ההטרוסקסואלית. זוהי פרשנות בעייתית ושנויה במחלוקת אשר בבסיסה תפישה הומופובית, מפני שעבור בחורים רבים שזהותם והתנהגותם חד-מינית באופן אקסקלוסיבי, נישואין עם אישה אינם רלוונטיים כלל ומעולם לא הוכח כי נטיה חד-מינית הינה "מחלה מדבקת". כך, המסמך האמריקאי, אף שקובע עדיפות למשפחה הטרוסקסואלית וכי אין לתת לגיטימציה (במקור באנגלית נעשה שימוש במילהencouraging , כלומר "לעודד") לזוגיות חד-מינית, איננו אוסר מפורשות על זוגיות כזאת.

הטאבו הציבורי והרבני בעניין זוגיות חד-מינית עתיד להישבר בישראל גם בשל מספר סיבות מעשיות. בראש ובראשונה, קיימת מציאות אשר בה הומואים דתיים רבים מעוניינים בבן זוג מאותו המין או מנהלים זוגיות שכזו. להבדיל מהניסיון של מספר רבנים והומואים דתיים שמרניים לקרוא לקבלת הומואים דתיים כל עוד שהם בארון, הרי שכאשר מדובר בזוגיות חד-מינית, אחסונה עמוק בארון קשה עד בלתי אפשרי. כאשר הומו דתי עובר את הגיל אשר נהוג בו בציבור הדתי להינשא לאישה, חי בדירה אחת עם גבר ולעיתים בני הזוג אף מגדלים ילדים, צפוי הדבר להיוודע עם הזמן לשכנים, למשפחה ולחברים. כידוע, הקהילה הדתית במקומות רבים בארץ דומה לקיבוץ של פעם בו כולם מכירים את כולם , יודעים הכל אודות כולם ומתעניינים בענייני כולם.

בנוסף, במהלך 20 השנים האחרונות חלה מהפכה במדינת ישראל והלכה למעשה הוכרה זוגיות חד-מינית כמקנה מגוון רחב של זכויות באמצעות פסיקת בתי המשפט בעניין מוסד הידועים בציבור. הרבנים מודעים היטב למהפכה זו ולכך שהיא מושכת את השטיח תחת מדיניותם. כמו כן, הם מודעים לכך שלא ניתן למנוע מההומואים הדתיים כאזרחי המדינה להיהנות מפירותיה.

אין ספק, כי כדי לתת מענה אמיתי לשאלה התורנית הקשה לא ניתן להתעלם עוד מחלק מהמציאות של חיי ההומואים הדתיים, שפחות נוח לעיכול לציבור הדתי. מניסיון העבר של התמודדות הציבור הדתי עם ההומואים הדתיים, התעלמות והשתקה עלולות להוביל הן לטרגדיות אישיות והן לטרגדיות משפחתיות מיותרות הפוגמות בסופו של דבר גם ברמתה המוסרית של הקהילה כולה. לכן, מן הראוי כי הומואים דתיים לא יהססו לשים את המציאות כפי שהיא על שולחן הדיון הציבורי ולא יציגו לרבנים ולציבור מציאות נוחה יותר לעיכול לפיה רוב ההומואים הדתיים נשואים לנשים או נשארים רווקים ונשואים לכלל ישראל. כמו כן, מן הראוי כי רבנים אשר הפנימו ש"יש כזה דבר הומואים דתיים" לא יתעלמו עוד מהפרקטיקה ומהשאיפות של חיי רבים.

מסמך העקרונות האמריקאי יכול להוות נקודת התחלה לדיון ציבורי והלכתי כן ואמיתי יותר להתמודדות עם השאלה התורנית הקשה הן לציבור הדתי והן להומואים הדתיים עצמם. המסמך האמריקאי שם על השולחן מפת דרכים שלמה יותר ובה אפשרויות שונות ולא שוות מבחינה ערכית, עבור הומו דתי – להישאר בארון או לצאת מהארון, להתחתן עם אישה, להישאר רווק, לחיות בזוגיות חד-מינית ולגדל ילדים.

איתי