ואז, בתוך כל האהבה הזאת, בימים החורפיים ההם שאני שקוע בתוך החלום שלי, ואל תוך האגדה הזאת, נחתה ההזמנה לחתונה של אסי.
טוב, זה לא שלא ידעתי שאסי מתחתן. אפילו יצא לי להיפגש כמה פעמים עם אסי ועם מירי ארוסתו. וגם מירי יודעת, והיא חמודה ומקסימה, ואנחנו צוחקים ביחד, ואני אומר לה שאם היא מוותרת עליו אני לוקח אותו עכשיו, והוא צוחק וקורץ למירי, והם נראים כל כך חמודים ביחד, אבל החתונה הזאת…
יהיו שם הרבה חברים שלי, אני מסביר לגיל, כשאנחנו שרועים על המיטה שלו, עיניים בתקרה.
נו, ואתה לא רוצה לפגוש אותם? הוא שואל לתקרה.
רוצה, רוצה, ברור. אני אומר. ומוסיף: גם ראש הישיבה יהיה.
ומה זה אומר?
אני לא עונה לו. מהרהר לבד. מה זה אומר באמת?
יהיו שם כל ההחברים הדוסים שלי, אני ממלמל חצי לעצמי, עם הנשים שלהם, והכיסויי ראש, והילדים, ו…
גיל משלב את אצבעותיו באצבעותיי, ולוחץ קצת, בחום. ואני לא אומר לו את האמת, אני יודע, אני מרגיש אותה, אני יודע אותה, היא בוערת בי מכל כיוון: אסי. אסי שלי. היא תיגע בו. הוא יהיה שלה. הוא יהיה שלה. העיניים שלו, החיוך שלו, העור שלו, השי"ן המושלמת שלו, הכתב יד שלו, הריח שלו, האצבעות הגרומות שלו ברגליים, המשקפיים שלו, האופן שבו הוא מקפצץ כשהוא מאושר, הרצינות שלו כשהוא מסביר, השפתיים הקפוצות כשהוא כועס, החולצה עם הפסים הכחולים, המרפסת של ההורים שלו בבית, אמא שלו המצחיקה, אחיו הגאון המוזיקלי, המגע שלו.
מה? – גיל מפריע לי בעדינות. אני מסתובב על צידי, מול פניו, ומחייך. יהיה בסדר, אתה תראה, הוא אומר. אני נושק לו על האף, והוא מחייך.
וכבר כשהתחלתי להתלבש לחתונה נולד לי הגוש בגרון, ואני דוחק אותו כל הזמן למטה, למטה, אבל הוא לא יורד. מציץ במראה: לבוש למהדרין, חולצה לבנה תחובה במכנסי השבת, כיפת השבת שאחותי סרגה לי, נעליים שחורות מצוחצחות, שידוך מיליון דולר. והגוש.
אני מגיע עם המכונית של אבא. מחנה אותה במגרש החצץ הענק שלפני גן האירועים. תוהה לעצמי אם אני היחידי שחושב על הנעליים שמתאבקות בחצץ של מגרשי החניה בגני האירועים. כבר מרחוק אני מבחין בדבוקה סרוגה בכניסה לגן. פרפר בבטן.
אני נכנס לשם, רואה אותם, מחייך להם, לוחץ להם ידיים, מחייך מאוזן לאוזן, אני מכיר אותם אחד אחד, מהישיבה התיכונית, מישיבת ההסדר, מבני עקיבא, יודע מי סרגה להם את הכיפה, יודע איך הם בתור חברותא. חלקם כבר עם נשים כסויות ראש ותפוחות בטן, מיעוטם כבר מגלגלים עגלה או מערסלים מנשא. והכל בחולצות לבנות, כיפות לבנות, וגם אני.
והנה התלמידים הצעירים מהישיבה התיכונית שאסי מדריך בה. לא ידעתי שהם כל כך רבים. אומרים שאסי מדריך נערץ שם, ש'אין עליו'. כבר נפגשתי פעם עם כמה מהם בעיקר בשבתות שהייתי אצלו בקראוון, והם כולם מספרים לי על עצמי, על הסיפורים שלנו מהישיבה התיכונית, ואני מופתע לגלות שהם יודעים את כל המעללים שלנו ואפילו יודעים איך קוראים לי, ושאני החבר הכי טוב שלו, של אסי. גם הם ניגשים אליי, יאללה-יאללה מתי אצלך? הם אומרים, ואני מחייך גם להם, בכל זאת הם נחמדים, תמימים, ואני מזהה ביניהם אחד, בעיניים שלו, ואני רואה אותו איך שהוא מסתכל, איך שהוא זז, אני רואה אצלו, והוא מסתכל עליי בחמידות תמימה כזאת, כאילו לא מבין מה ראיתי, ואני נשבע לשנייה שיום יבוא ואני אעשה משהו לטובת הילדים האלה ומה שמחכה להם.
והגוש נשאר בבטן.
ואני מביט בכולם מבעד למסווה, חלון ראווה כזה, שומע את עצמי כמו כשהאוזניים סתומות, במין הד כזה מוזר.
והנה אסי, חגיגי כולו, חליפה שחורה, כיפה חדשה, והוא אחר לגמרי, ואני לא מזהה אותו, כלומר אני מזהה אותו אבל זה לא אסי שלי, והוא מחבק אותי, ואני מחבק אותו, ואני לא מרגיש שום דבר. ואני עומד בין חברים של פעם, ששואלים בשלומי, ובעצם לא יודעים כלום, ואני משחק את המשחק. אשתו של אחד החברים גם מושכת אותי רגע הצידה, ואני כבר יודע מה היא רוצה, ואני אומר שלא רלוונטי כרגע. יש לי משהו, ודווקא הולך טוב. והיא אומרת יופי וברוך השם.
ואז מגיע ראש הישיבה. הוא נכנס לאוהל המקורה, ממתין שיקראו לו לחתום על הכתובה, להחתים את החתן, ונהר של תלמידים מאחוריו, ועדר של חברים שלי מלפניו, נדחקים ללחוץ את ידו, לגעת בקודש. אבל אצלי בפנים משהו חלול כזה, הוא כבר לא מבין, הוא לא יבין. מין סלסול מוזר של עצב מתלפף לי על הגוש, הבנה כזו שאיבדתי אותם, איבדתי את כולם, איבדתי את ראש הישיבה, איבדתי את החברים, איבדתי את הנשים כסויות הראש, איבדתי את החתונה שלי, איבדתי את אסי.
ופתאום הוא מולי, ראש הישיבה. איך שהוא השיירה שלו נתקעה בי, ונפרש סביבנו מעגל כזה, והוא קצת יותר נמוך ממני, ומביט לי בעיניים החודרות שלו, והזקן שלו כל כך לבן, והוא לוחץ חזק את ידי, ולא מרפה. מוטי, מה שלומך? הוא שואל. ואני עונה בלי לחשוב – אני מאושר, הרב. אני מאושר, והגוש מדגדג לי בגרון, והוא לא ממצמץ, ומסתכל לי לתוך העיניים, ואני ממשיך, בכוונה, אל תוך עיניו, ואומר קצת יותר בשקט: יש לי חבר. והוא ממשיך ללחוץ לי את היד, ובטח אף אחד מסביב לא שמע, וגם אם שמע לא הבין, ואני אומר לו שוב: וטוב לי. טוב לי. והוא קצת מסמיק, ונשאר לו עוד החיוך ממקודם, החיוך של המה-שלומך, ואני מסתכל עליו, נאבק בשרידים של רצון לקבל אישור, ומבין שכשהוא ישמוט את ידי אני נפרד מסמכותו, נפרד מרבנותו, והגוש שמדגדג ואני בולע אותו פנימה, בגסות. ואני רואה שהוא לא יודע מה להגיד, אבל אז מישהו דוחק אותי הצידה, והיד של הרב נשמטת, ומישהו אחר כבר לוחץ אותה, ואני נלחץ החוצה מהעדר.
אחרי כמה דקות החצוצרה מתחילה את ה"עוד יישמע", ונהרות אדם מקפצים להם לפני החתן, ואסי מקפץ גם הוא. מישהו מנסה לסחוב אותי לתוך השורות הרוקדות, אבל אני מסרב בנימוס. והם עומדים שם שניהם, אסי ומירי, יפים, נרגשים, מוארים בלבן, חנוטים בתלבושות, עטופים באימהות מוזהבות ובאבות מאפירים, מיקרופון, ראש הישיבה, חבר אחר עם דף שינהל את הטקס, וזה מכֶּה בי פתאום: האבות שם למעלה מתחלפים לי באבא שלי ובאבא של דורית, ואמא שלי ואמא של דורית, ודורית בשמלה לבנה תיכף תגיע לעמוד לידי, ואני בחליפה כחולה, ואמא שלי מאושרת, ואני מחייך אליה, וסבתא שלי עומדת בירכתי החופה, והיא מסתכלת אליי במבט מלא גאווה ואושר, מנפנפת לי במטפחת שלה, ואני יודע שבשביל הרגע הזה היא חיה, הרי כך היא דאגה להזכיר לי מאז ומתמיד, ואני מלכסן מבט לדורית, ואני כבר יודע שיהיו לנו הרבה ילדים, הרי כבר שכרנו דירה בהתנחלות, בקהילה דתית תורנית, וכבר קישטנו את הבית ברהיטי קש, וסידרנו פינת אוכל קטנה שהבאנו מהמחסן של ההורים שלי, משהו שאמא שלי אמרה כבר מזמן שאני אוכל לקחת כשאתחתן, וגם יש שם את הגביע קידוש של סבא, משהו ששמרו בעיקר לחתונה שלי. ולמטה שם אחותי עם הבן הקטן שלה, והבני דודים כולם, ואני ממתין לדורית שתגיע, ואני עוצם עיניים וממלמל ברכת חתן, מונה את שמות חבריי הרווקים, מתפלל עבורם, ואני מודה לאלוהים שהרגע הזה הגיע למרות הכל, שהנה אני כאן, מגשים. ואני פוקח את העיניים ודורית עולה בשמלה לבנה, וכחול העיניים שלה מציץ מבעד להינומה, והיא מקיפה אותי, וכל הקהל מפזם את הניגון, ואני מתנועע, רוצה לבכות מאושר, ובכל פעם שהיא מולי אני משגר לה מבט של אהבה, של תודה, והגוש הזה מתחיל להשפריץ לי אל תוך הגרון, מאיים להכתים את שלמות התמונה של ההורים שלי שם למעלה בחופה, את שלמות החיוך של סבתא שלי, את דורית.
הרי את מקודשת – הקול המחוספס של אסי רעם ברמקול הצמוד אליי, ונחלים של זיעה, דמעות, רוק, התחילו לתקוף אותי. ואף אחד לא ראה כשברחתי לצידי הגן, לפינה חשוכה, והתקפלתי מעל סלע, רועד, נותן לשטף הזה לשלוט בי, מתמכר לו, נכנע לו, נרטב בו. כלום לא עובר לי בראש, רק הרעד הזה בכל הגוף, וכפות הידיים שלי שנצמדות לרקות, והבטן הקפוצה. וקולות החיה שיצאו לי, קולות שאני לא מכיר, מין יפחות רטובות, והידיים, והדמעות, ושלא ייגמר לעולם הבכי הזה.
*
בסיבוב הריקודים הראשון, לאחר שיצאו מחדר הייחוד, אני עומד בצד כשנחשול תלמידיו מקיף אותו, ואני רואה את אסי מסתכל לצדדים, לא עליהם, מסתכל, מחפש, ואז הוא תוקע בי את עיניו, וזה היה שוב אסי שלי, והוא מחייך, ועוזב פתאום את ידה של מירי שנלקחה לצד של הבנות, ושולח אליי יד, ותופס בי חזק, מושך אותי, מחבק אותי, ואני קצת נבוך, ככה באמצע מעגל שמתחיל להתרחב סביבנו, אבל אני עוצם עיניים, ומחבק אותו, הכי נקי שיש, בלי שום גוש, חזק-חזק, וככה אנחנו עומדים שם, והלהקה מנגנת, והתלמידים שלו רוקדים מסביבנו, ואנחנו שם, ואני לוחש לו באוזן שבאמת אני מאושר בשבילו. אתה יודע שאני אוהב אותך,אני אומר לאוזן שלו. ובתגובה הוא מהדק את ידו סביב מותניי.
בדרך חזרה הביתה, למרות שהבטחתי לו, לא יכולתי לדבר עם גיל. נדבר כבר מחר.
