כבר אחרי 'כל נדרי' ידעתי זאת, אבל לאחר שאפילו עבדכם הנאמן עלה לפני התיבה, ו"התחזן" בתפילת מעריב של מוצאי כיפור, כבר הייתי משוכנע לחלוטין שהיום קרתה כאן היסטוריה.
אני לא יודע אם היה זה בשל אביגיל שריגשה את 'כל נדרי' בקולה הדקיק שנשבר בפעם השלישית כשחזרה על 'אנו מתירין להתפלל עם העבריינים'. אני לא יודע אם היה זה בשל כמות האנשים – כמאתיים וחמישים איש שגדשו את האולם ושקידשו את המקום שליממה אחת הפך לבית כנסת לכל דבר. אני גם לא יודע אם זה בשל התפילה המיוחדת והמרגשת שחיבר הרב סטיב גרינברג, שהוקראה במנחה לפני קריאת איסורי העריות. אבל אני יודע שמשהו זז אצלי בבטן ביום הכיפורים הזה.
בישיבות הצוות המארגן שנערכו בימים האחרונים שלפני יום הכיפורים חישבנו אחד לאחד את כל האנשים "המתחייבים" להגיע למניין. פחדנו שלא יבואו, חששנו מפאדיחה.
החששות התבדו עד מהרה.
פרסמנו 'כל נדרי בחמש ורבע' – ההמונים כבר היו שם בחמש ועשרה: גודשים את האולם בלבן, צובעים אותו בצבעי הקשת. ארון הקודש הקטנטן עמד על בימת קטנה שעוטרה בדגל גאווה, ועמוד החזן התעטף בדגל ישראל.
לאחר שבני נשא כמה דברים עלתה אביגיל לתפילת כל נדרי, מסובבת את ספר התורה בינות לקהל לבוש לבן: לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים, בי-סקסואליים, וכולם נושקים לו, מעבירים יד על קטיפתו. בקול דק ורועד היא פיזמה 'כל נדרי', והקהל השיב לה 'נדרנא לא נדרי', שלוש פעמים.
אחר כך תפילת מעריב ומזמוריה: "כי הנה כחומר ביד היוצר – כן אנחנו בידך, חסד נוצר".
בתום התפילה עוד ישבנו שעה ארוכה על ספסלי ה"לנדוור" הנעול שבכניסה למרכז הגאה. שיחות שקטות של יום כיפור, חבורות שקטות שמזמזמות שירים מהתפילה וזוגות בלבן על ספסלים בגן.
אמנם אני לא הייתי מהמשכימים קום לתפילת שחרית, אבל בסופו של דבר הגיעו אליה הרבה יותר מעשרה אנשים. עשרות היו שם בבית הכנסת של המרכז הגאה, והם ענו 'אמן' בתפילת הזיכרון לילדים שנרצחו בבר-נוער ולאנשי הקהילה שנפטרו ממחלת האיידס.
לפני קיום המניין הזה הושמעו כאן דעות בעד ונגד, פולמוסים אם יש בכך צורך או שאין, אם יש או אין כאן היבדלות. הקהל הצביע ברגליו, והגיע לתפילת יום כיפור שלנו, הכי שלנו שיש.
הקדושה ריחפה באוויר לצד אווירה משפחתית מאין כמוה: זהורית זועקת היכן אנחנו במחזור, אבנר מחלק מי פותח את הארון, מיכל מושיבה עוד אחד במקומו. היינו שם יחד חברים, משפחה, שותפים לדרך ושותפים למסע.
התפילה שלנו באה מהבית: אותו הנוסח, אותם השירים: 'מראה כהן', 'אל נורא עלילה', 'אבינו מלכנו', והיא באה אל תוך הבית החדש שנוצר שם במרכז הגאה, בית לרוחניות יהודית, לקדושה.
גם בתפילת הנעילה האולם לא הכיל את הרבים שהגיעו. לאחר שיהושע הרעים כלפי שמיים 'שמע ישראל ה' א-להינו השם אחד', וגם 'השם הוא הא-להים' – רעדו כותלי המרכז הגאה בתל אביב.
בשופר תקעו שניים: גבר ואישה. זו מצד זה של החזן וזה מצדו האחר. תקיעה, שברים, תרועה ותקיעה גדולה. הכול שרו 'לשנה הבאה' וכולם ידעו שבהחלט נהיה שם גם בשנה הבאה.
ואם תשאלו אותי, לא רק הלב שלי רטט שם, ולא רק בעיניים שלו עמדו דמעות של אושר: לדעתי אפילו מלאכים בשמיים שרו שם מסביב לכיסא הכבוד ושפשפו עיניהם כלא מאמינים: 'אבן מאסו הבונים, היתה לראש פינה'.
*
זה המקום להודות לאכסניה, המרכז הגאה, וכן לומר תודה למתנדבות ולמתנדבים של בת קול ושל חברותא (ולכל הנספחים הכל כך חשובים!) שנטלו חלק בארגון האירוע, וקצרה היריעה.
מה שהתחיל כרעיון בבית קפה באבן גבירול מיד בתום עצרת הזיכרון לנרצחים בבר-נוער – הפך לעובדה שתיזכר שנים, ומי ייתן ותתקיים עוד שנים ארוכות.
גמר טוב,
נתי
