כבר אחרי 'כל נדרי' ידעתי זאת, אבל לאחר שאפילו עבדכם הנאמן עלה לפני התיבה, ו"התחזן" בתפילת מעריב של מוצאי כיפור, כבר הייתי משוכנע לחלוטין שהיום קרתה כאן היסטוריה.
אני לא יודע אם היה זה בשל אביגיל שריגשה את 'כל נדרי' בקולה הדקיק שנשבר בפעם השלישית כשחזרה על 'אנו מתירין להתפלל עם העבריינים'. אני לא יודע אם היה זה בשל כמות האנשים – כמאתיים וחמישים איש שגדשו את האולם ושקידשו את המקום שליממה אחת הפך לבית כנסת לכל דבר. אני גם לא יודע אם זה בשל התפילה המיוחדת והמרגשת שחיבר הרב סטיב גרינברג, שהוקראה במנחה לפני קריאת איסורי העריות. אבל אני יודע שמשהו זז אצלי בבטן ביום הכיפורים הזה.
בישיבות הצוות המארגן שנערכו בימים האחרונים שלפני יום הכיפורים חישבנו אחד לאחד את כל האנשים "המתחייבים" להגיע למניין. פחדנו שלא יבואו, חששנו מפאדיחה.
החששות התבדו עד מהרה.
פרסמנו 'כל נדרי בחמש ורבע' – ההמונים כבר היו שם בחמש ועשרה: גודשים את האולם בלבן, צובעים אותו בצבעי הקשת. ארון הקודש הקטנטן עמד על בימת קטנה שעוטרה בדגל גאווה, ועמוד החזן התעטף בדגל ישראל.
לאחר שבני נשא כמה דברים עלתה אביגיל לתפילת כל נדרי, מסובבת את ספר התורה בינות לקהל לבוש לבן: לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים, בי-סקסואליים, וכולם נושקים לו, מעבירים יד על קטיפתו. בקול דק ורועד היא פיזמה 'כל נדרי', והקהל השיב לה 'נדרנא לא נדרי', שלוש פעמים.
אחר כך תפילת מעריב ומזמוריה: "כי הנה כחומר ביד היוצר – כן אנחנו בידך, חסד נוצר".
בתום התפילה עוד ישבנו שעה ארוכה על ספסלי ה"לנדוור" הנעול שבכניסה למרכז הגאה. שיחות שקטות של יום כיפור, חבורות שקטות שמזמזמות שירים מהתפילה וזוגות בלבן על ספסלים בגן.
אמנם אני לא הייתי מהמשכימים קום לתפילת שחרית, אבל בסופו של דבר הגיעו אליה הרבה יותר מעשרה אנשים. עשרות היו שם בבית הכנסת של המרכז הגאה, והם ענו 'אמן' בתפילת הזיכרון לילדים שנרצחו בבר-נוער ולאנשי הקהילה שנפטרו ממחלת האיידס.
לפני קיום המניין הזה הושמעו כאן דעות בעד ונגד, פולמוסים אם יש בכך צורך או שאין, אם יש או אין כאן היבדלות. הקהל הצביע ברגליו, והגיע לתפילת יום כיפור שלנו, הכי שלנו שיש.
הקדושה ריחפה באוויר לצד אווירה משפחתית מאין כמוה: זהורית זועקת היכן אנחנו במחזור, אבנר מחלק מי פותח את הארון, מיכל מושיבה עוד אחד במקומו. היינו שם יחד חברים, משפחה, שותפים לדרך ושותפים למסע.
התפילה שלנו באה מהבית: אותו הנוסח, אותם השירים: 'מראה כהן', 'אל נורא עלילה', 'אבינו מלכנו', והיא באה אל תוך הבית החדש שנוצר שם במרכז הגאה, בית לרוחניות יהודית, לקדושה.
גם בתפילת הנעילה האולם לא הכיל את הרבים שהגיעו. לאחר שיהושע הרעים כלפי שמיים 'שמע ישראל ה' א-להינו השם אחד', וגם 'השם הוא הא-להים' – רעדו כותלי המרכז הגאה בתל אביב.
בשופר תקעו שניים: גבר ואישה. זו מצד זה של החזן וזה מצדו האחר. תקיעה, שברים, תרועה ותקיעה גדולה. הכול שרו 'לשנה הבאה' וכולם ידעו שבהחלט נהיה שם גם בשנה הבאה.
ואם תשאלו אותי, לא רק הלב שלי רטט שם, ולא רק בעיניים שלו עמדו דמעות של אושר: לדעתי אפילו מלאכים בשמיים שרו שם מסביב לכיסא הכבוד ושפשפו עיניהם כלא מאמינים: 'אבן מאסו הבונים, היתה לראש פינה'.
*
זה המקום להודות לאכסניה, המרכז הגאה, וכן לומר תודה למתנדבות ולמתנדבים של בת קול ושל חברותא (ולכל הנספחים הכל כך חשובים!) שנטלו חלק בארגון האירוע, וקצרה היריעה.
מה שהתחיל כרעיון בבית קפה באבן גבירול מיד בתום עצרת הזיכרון לנרצחים בבר-נוער – הפך לעובדה שתיזכר שנים, ומי ייתן ותתקיים עוד שנים ארוכות.
גמר טוב,
נתי
16 תגובות
אני שמח. אולי אני אגיע בפעם הבאה.
ישר כח לכל העושים במלאכה, כאן בגולה חשבנו עליכם וכולנו\קולנו תיקווה שגם בבית-הכנסת ההומו-לסבי הראשון בארץ הקודש יהיו 3800 מתפללים בתפילת כל נידרי כמו אצלנו- שנה טובה
יישר כוחכם. עשרים שנה חיכיתי למניין הזה, ואף על פי שהגיע מאוחר מדי, ידעתי אתמול התרוממות רוח שלא זכרתי כמותה מזמן. נתתם הזדמנות לדתל"שים כמוני, וגם לחילונים סתם, להתקבל בדעת עם הבריות, להתפלל במניין ידידותי. זה היה מעין תיקון.
מי שלא ראה ושמע את הדמעות בקול נדרי, הפסיד חוייה שלא תחזור שנית.
מי שלא ראה את מאות האנשים שהגיעו לתקיעת השופר עם ילדיהם הקטנים ושרו ורקדו בסוף החג, לא יבין גם אם נתאר לו בכל כוחנו.
אני עדיין ב"היי" מכל מה שעבר עלי ביום הכיפורים הזה. מסכימה כי עשינו פה היסטוריה מרגשת מאוד
ו – 300 האנשים שהיו בנעילה מעידים על כך.
תודה רבה לכל מי שעזר לדבר הזה להתקיים.
זהורית
שלטענת נתי זעקה באיזה עמוד אנו כעת במחזור התפילה.
אין ספק שזו הייתה חוויה מרגשת מאין כמותה.
בתור חילונית, זה היה יום הכיפורים הראשון שצמתי, התחברתי והרגשתי בבית.
תודה על מה שכתבת. זה היה מקסים ושוב עלו לי דמעות בעינייים (ואני חשבתי שבכיתי מספיק ביום הכיפורים הזה).
"על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה שלמעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים"-
כשאמרתי בקול רועד את המילים הללו היכה בי גודל המעמד. כל אותם נשים, גברים וטרנסים שתמיד הרגישו שהמילים האילו נאמרות עליהם, לראשונה אומרים את המילים האילו על דעת מקום וקהל שלא רואים בעצם הוויתם עבריינים, הקול שלי נסדק מבכי.
עשינו דרך הארוכה ביום הקדוש הזה מ "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים" הנורא,המחלחל למקומות הכואבים בנפש, עד לשמחה האדירה בשירת "אמת מה נהדר היה כהן גדול בצאתו מבית קודשי הקודשים בשלום בלי פגע" והתחושה היתה שכל אחת ואחד מאיתנו הוא כהן גדול שיצא מאפילת ארון, פנימי, אישי, משפחתי או חברתי, והנה הוא כאן, אחרי דרך ארוכה של שנים רבות, עומד לפני הקב"ה בקדושה ובטהרה שלם, בלי פגע.
מהמם מהמם מהמם
האמת שמיכל לא הושיבה אף אחד במקומו, כי היא התרגשה מדי כל יום הכיפורים מהקריאה שלה בהפטרה.. 🙂 ובכלל מכל המעמד. זהורית עשתה גם את זה במקומי. ואת ההתרגשות האישית שלי, אני אשים בפוסט נפרד. רק אציין שיום כיפור שכזה לא היה לי מאז התחלתי לצום בגיל 12. תודה תודה תודה לכל המארגנים. היה מדהים.
אין ספק מרגש..באתי עם שירה בתי שלה זה היה פעם הראשונה בבית כנסת ועם בן זוגי ולמחרת הגעתי איתה לשמוע את השופר ולראות את ההתרגשות שלה למשמע השופר ..ההרגשה שנעשה כאן היסטוריה משהו שמחבר אותנו כקהילה חילונים ודתיים ..אוירה של משהו קסום שזכור לי מילדותי והמיזמורים …אין מה להגיד …הרבה גאווה מחכה לשנה הבאה
ותודה למארגנים
ועוד פעם עלו לי דמעות. כתבת מרגש כל כך.
אני כל כך שמחה שעשיתם את זה בשבילי. זה היה לי כל כך חשוב.
התרוממות רוח זו אכן ההגדרה המדויקת למה שחשתי ביום הכיפורים הזה, והנה אני דומע שוב לגלות שחבריי חשו כמותי.
אם המניין הקדוש הזה יחזור ויתאסף, לא אוכל להתפלל באף מקום אחר ביום הכיפורים, גם בשנים הבאות.
את בית הכנסת שבו גדלתי והתבגרתי לא פקדתי שנים, המקום ליד אבי נתפס וודאי על ידי מתפללים אחרים ואיני יודע עד כמה פרצופים מוכרים אמצא אם אגיע אי פעם לביקור.
את ימי הכיפורים האחרונים עשיתי כאפיקורס גמור – תנועת המטוטלת נעה רחוק לכיוון הנגדי , אולי רחוק מידי. אין צורך להסביר כאן תחושות של נער מתבגר ואף יותר מכך של בוגר בתוך אותה חברה דתית לאומית שאינה סולחת לשונה .כל שונה.
פחדתי שלא אזכור את התפילות, שלא אצליח לעקוב אחר התפילה במחזור, ששוב לא ארגיש שייך. אבל כשהתפילה החלה (ב"כל נדרי" המרגש) פתאום הכל היה כל כך מוכר, זכרתי את התפילה, ידעתי את מקומה במחזור יכולתי אפילו לזהות את סוגי הטיפוסים השונים הקיימים בכל מניין …. אבל היה משהו אחד שונה, משהו שגרם לי הפעם להישאר, הפעם הרגשתי שייך
תודה !
היה מדהים ומרגש , אף על פי שאני נראה כחילוני , אני מדי שנה נוכח בכל תפילות יום הכיפורים , בעשור האחרון אני מתגורר בתל אביב ומדי שנה בוחר לי מניין תפילה שונה …
השנה סוף סוף הרגשתי תחושה מופלאה של התרוממות רוח ושייכות , לאחר קריאת התורה במנחה אף התכבדתי להגביה את ספר התורה , ישר כוח למארגנים
מצרפת כאן את הטקסט שכתבתי בצאת החג בפורום דתיות גאות: מרגע צאת החג רציתי לפתוח את השרשור הזה, על תפילת יום הכיפורים במרכז הגאה בת"א. בדקות הראשונות אחרי צאת החג חשבתי שאכתוב על כמות האנשים הבלתי נתפסת שהיתה, על כך שלאחר כל הדיונים המקדימים, אין לי ספק שזו היתה החלטה נכונה, ושבהחלט הורגש שבת-קול וחברותא עשו דבר מדהים בשביל הקהילה הגאה כולה בחג הזה. אבל לאחר שהגעתי הביתה, החלטתי לעזוב את כל זה ולכתוב על המקום שלי בתוך כל הענין.
אז הנה נגמר יום הכיפורים העוצמתי והמרגש ביותר שעברתי מאז התחלתי לצום בגיל 12. זו לי הפעם הראשונה שממש חשתי צער על כך שנגמר יום של צום ותפילות. הייתי מוכנה להישאר עוד שעות רבות באווירת החג הזאת. בשבילי, במשך שנים יום הכיפורים היה מין עול שכזה, שכחלק משמירת המסורת, צריך לעשות. כשהייתי ילדה-נערה, פירושו של העול היה לצום, ולבוא לכל נדרי בערב הראשון. אולי גם לנעילה. כשהתבגרתי, וקצת הידקתי יותר את ענין המסורתיות, העול כלל לבוא כבר במנחה של יום כיפור לביה"כ. עכשיו, בטח לרובכן זה נשמע כמו החיפוף של החיים, אבל בשבילי, בבית החילוני שבו גדלתי, לצאת לפני אבא שלי מהבית כדי ללכת לבית הכנסת, היה בעיניי השקעה רצינית. אבל עדיין – עול. ניסיתי לחשוב עכשיו, למה תמיד זו היתה התחושה, למה תמיד חיכיתי שייגמר כבר. ואני מרגישה שהתשובה לכך היא לחלוטין במילה המקום. המקום שלי בקהילה, המקום שלי בדת, המקום שלי בבית הכנסת. מאז התחלתי ללכת לבית הכנסת בגיל 15-16 בערבי שבת, תמיד הרגשתי שאני לא במקום. אף פעם לא חשתי שאני חלק מקהילה, אף פעם לא הרגשתי שם נוח. הייתי הולכת לבית הכנסת בשכונה שלי, לבד. לא הכרתי אף אחד. לא ידעתי מה עושים. הייתי יושבת עם עצמי בעזרת נשים, ומרגישה שאני לא מבינה כלום מהטקס, למה עושים את כל מה שעושים, למה קמים דווקא עכשיו, למה כולם מסתובבים פתאום ועוד כל מיני. וגם בחגי תשרי זה תמיד היה כך. גם כשעוד הייתי הולכת עם אבי לאותו בית כנסת, הייתי נכנסת תמיד לעזרת הנשים לבד, יושבת לבד ומרגישה הכי זרה בעולם.
יש לי חברים מהלימודים שחזרו בתשובה. אני לעומת זאת, הפסקתי את התהליך באמצע. עשיתי חצי צעד אחורה ונשארתי בענייני היידישקייט של קידוש בערב שבת (רק אצל החברות הדוסיות כמובן, או כשאני מכריחה מדי פעם את המשפחה שלי), תפילה פה ושם, קצת חגים וזהו. אני חושבת על חבריי הסטרייטים שחזרו בתשובה, ותוהה למה הם לא נראים לי תלושים מסביבתם כמו שאני תמיד הרגשתי. ואני תוהה האם זה הענין הסטרייטי הזה, ההשתלבות במעגלי החיים הקהילתיים הנכונים. אולי לא רק. סביר שלא רק. אבל אולי גם לא היה להם, לחברים הסטרייטים שלי, את הריב הזה עם הקב"ה, שניהלתי אי שם בגיל 17. למה ואיך הוא עושה לי את זה, ודווקא כשכל כך השתדלתי…
כל יום כיפור הזה לא בכיתי, ודווקא עכשיו כשאני כותבת, חונקות לי הדמעות את הגרון. נכון, כבר שנתיים שיש לי מקום שדי נוח לי להתפלל בו בת"א. מאז שהתחלתי לעשות שבתות ואח"כ גם חגים אצל אמא גאה וקרמיט, ולהתפלל איתן במנין "יקר" – ובראש השנה האחרון במנין שפרש מ"יקר" – הרגשתי קצת פחות לבד. אבל משום מה עדיין לא חלק מקהילה, עדיין זרה. למה? אין לי הסבר מדוייק. אולי ככה זה כשמגיעים פעם בחודש-חודש וחצי לבית כנסת בעיר אחרת. ואולי כי כל הזמן הסתכלתי מסביב וידעתי שאני אף פעם לא ארגיש בבית כנסת בבית, פשוט כי לא גדלתי בחברה הזאת.
אז עכשיו אני עדיין מנסה לנתח ולהסביר לעצמי, למה דווקא יום הכיפורים הזה במרכז הגאה היה שונה. לומר שפתאום הכל היה נהיר לי? ממש לא. עדיין הרגשתי החילונית בבי"כ, למרות שאני כבר מכירה את כל התפילות, את כל המנגינות, ואת רוב כללי הטקס (גם אם עדיין לא מבינה הרבה מאד). אני חושבת שתחושת הקהילה היתה שונה, ומאד מאד משמעותית בשבילי. עד כדי כך, שלראשונה בחיי הרגשתי בנוח לקחת את ספר התורה ולעבור איתו בעזרת הנשים. כבר למעלה משנה שאמא גאה מנסה לשכנע אותי שזה בסדר, ואני תמיד עונה לה שלא, כי אני לא מרגישה שייכת. היום הרגשתי שייכת. בשבילי, זה היה בדיוק הדבר שהפך את הצום והתפילות ממשא שאני חשה שבתור יהודיה עלי לשאת, לדבר בעל משמעות, ושהשעות הרבות שביליתי בבית התפילה, כל אתמול בערב וכן משעה 08:30 בבוקר היום ועד צאת הצום, נראו כמעט קצרות מדי, וחלפו מהר מדי.
אה, ועוד דבר קטן. היום לראשונה בחיי עליתי לתורה בביה"כ וקראתי חלק מהפטרת יונה במנחה (פרק א'). ולא, אין שום סיכוי בעולם (כנראה) שזה היה קורה במקום אחר. ואין לי מילים בכלל לתאר את ההתרגשות הזאת, והיא דורשת הודעה שלמה נפרדת באורך דומה.
אז מה לסיום? תודה. תודה אמא גאה, על המקום. את המילה מדהים כבר אמרתי לך?
תודה גם לבני על הארגון (את המילה מדהים כבר שמעת כל הדרך בחזרה לירושלים), ולכל שאר צוות המארגנים המסור.
תודה אן (למי שעוד זוכרת את הניק..) על העזרה בהכנה לקריאה. וגם לחזן המקסים שישב איתי לפני מנחה להקשיב ולתקן את הטעון תיקון.
תודה אביגיל, על הקריאה המרגשת בכל נדרי.
תודה לכל הקהילה, שבזכותה היה לי כזה חג מדהים.
הייתי שם
לא ראיתי מלאכים..
לדעתי זאת הייתה תפילת מחאה לא יותר.