אחת הסצנות החזקות בסרט "לפניך ברעדה" מתרחשת בסוכה.

מדי שנה, מספר דובר לא נראה, נפגשת קבוצת הומואים דתיים בסוכה של אחד החברים ועורכת "שמחת בית השואבה", שמחה אך סודית. הסיפור עצמו שולי, אך הוא מעוטר בצילומי אילוסטרציה של המפגש המדובר. צלליות ואנשים חבויים, כשהאדם היחיד שמופיע גלוי הוא הרב סטיב גרינברג, שמספר על האירוע. התמונות מכמירות לב: אנשים חוגגים בצל, דמויות "דתיות" של חובשי כובעים ובעלי זקנים נעים בתפילה, שירה עגומה של אנשים מבוגרים שנותרו עריריים במקצת בחג המשפחתי, אנשים שנותקו מקהילתם.

העגמומיות בעיניי המתבונן, כמובן. ועם זאת, כשמגיע סוכות אני נזכר בתמונות מהסרט שצולם לפני עשור שנים, ומברך על השינוי. מאז יצאנו לאור, ההומואים הדתיים כבר לא חוגגים בצל, רחוקים, אלא באור: עם המשפחות האורבניות שלהם, בטיול החברים המסורתי, בסוכה בה לפחות חלקנו כבר יושבים כ"בעלי בתים", עם ארבעה מינים ובנזוג – והמחמירים גם מוסיפים ילד קטן שנולד לפני שנה שנתיים למציאות חדשה.

זכריה וחג המשפחות

אין כמעט חג משפחתי יותר מסוכות. הישיבות סגורות, אומן פחות פופלרית, אין תפילות "חשובות" או טקסים מטהרים: משפחה יושבת בסוכה, זהו החג.

לנביא זכריה פרספקטיבה מעט שונה. פסוקים אחדים לפני הקטע שנקרא בהפטרת יו"ט ראשון של חג הוא מגולל חזון, אפוקלפטי בעיניי ואוטופי בשבילו, למצב בו נאמנותם של אנשים לדת תגבר על זו למשפחתם:  "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת, אַכְרִית אֶת-שְׁמוֹת הָעֲצַבִּים מִן-הָאָרֶץ, וְלֹא יִזָּכְרוּ, עוֹד; וְגַם אֶת-הַנְּבִיאִים וְאֶת-רוּחַ הַטֻּמְאָה, אַעֲבִיר מִן-הָאָרֶץ.  וְהָיָה, כִּי-יִנָּבֵא אִישׁ עוֹד, וְאָמְרוּ אֵלָיו אָבִיו וְאִמּוֹ יֹלְדָיו לֹא תִחְיֶה, כִּי שֶׁקֶר דִּבַּרְתָּ בְּשֵׁם ה'; וּדְקָרֻהוּ אָבִיהוּ וְאִמּוֹ יֹלְדָיו, בְּהִנָּבְאוֹ . (זכריה י"ג, ב-ג) [בעברית: בימים הטובים לא יהיו עוד אלילים ועבודה זרה. ואם אדם יינבא נבואת שקר לאל זר, מעשהו יהיה כה משוקץ שאפילו הוריו יתנערו ממנו ויהרגוהו על חטאו הנורא]

זכריה עסוק בכאבים אחרים, כאבֵי נביא האמת המסוגף והמודר מהחברה. אולם המסר הדתי שלו קצת עגום: התנערות מהמשפחה כסימן לדבקות אידיאולוגית הייתה מסימני משטרים אפלים במאה ה-20, משטרים שחזונם, לעיתים יפה ומעורר השראה, הצדיק קשיון לב ונוקשות דתית.

לסוכות יש גם פן אחר. החג שאני חוגג הוא זה של פתיחת הסוכה לכל אומות העולם, החג שסיסמתו היא "אושפיזין",  אורחים רוחניים וממשיים איתם אנחנו חוגגים בחברותא. בחג הזה ישבתי בכל מיני סוכות: ישבתי בחג הראשון בסוכתה של משפחת הבנזוג, והרגשתי חלק מהמשפחה. אמנם, בתפקיד הגיס המטורלל שרב עם הכלבה, אבל לגמרי "אחד מהחבורה". בשבת ישבנו עם המשפחה האורבנית שלנו בבית. לא הייתה סוכה כשרה, אבל חגיגה בהחלט הייתה. את החג נסיים את החג עם המשפחה שלי, גם היא כבר חיה בשלום עם הבנזוג. ומשפחה מקבלת, חלקה מלידה, חלקה מבחירה, חלקה נדוניית בנזוג, היא כמעט כל מה שצריך הומו דתי. לפעמים צריך להזכיר את זה למשפחה הגרעינית שלנו, אבל עם קצת מזל ומספיק זמן זה בדרך כלל מסתדר בסוף, כך או אחרת; עם משפחה אורבנית (של חברים), עם משפחה שבה רק הדוד עושה בעיות, או, בינתיים, מה לעשות, גם עם הורים שעדיין בתהליך…

את כולנו, שעדיין שואפים לטוב יותר, עוד אפשר לברך באיחול של אריק איינשטיין לשנה החדשה:

עוד מעט יהיו חגים – אולי נהיה שמחים

אחד חושב על בית, אחד על הגשמה,

הלואי ולכולם תהיה שנה חמה

עוד יהיה, עוד יהיה,

עוד יבוא שלום עלינו

עוד יהיה! עוד יהיה

הנה בא החורף, רוב הזמן גשום

קר בבית ולא רוצים לקום.

אחד חושב על ילד, אחד על אהבה

הלואי ולכולם תהיה שנה טובה

(ויש גם גרסה נאה של החמישיה הקאמרית בטיובית)

חג שמח ושנה חמה וטובה!

* צחי מזומן הוא עורך אתר חברותא. תגובות, הערות והצעות למאמרים יתקבלו בברכה.