אסור לגעת! – ריאיון בלעדי עם תלמיד שפגש ברב אלון – חשיפה ראשונה

מתוך הסרט "לפניך ברעדה". למצולם אין קשר לכתבה
מתוך הסרט "לפניך ברעדה". למצולם אין קשר לכתבה

מבוא: "והיו עיניך רואות את מוריך" או: עוד אחד? לא מספיק לעסוק בזה?

הרב מוטי אלון הוא כבר לא כל העניין כאן, לצערנו. הגיבוי וההשתקה, בחסות הרב חיים דרוקמן, הפכו ללב הבעיה. מי נותן לאדם שמואשם ביחסים לא הולמים ולא הגונים עם תלמידים קטינים ללמד בכל מקום? אותו מנהיג ממש שטייח את פרשת קופולוביץ, ראש ישיבת נתיב מאיר שהורשע במעשים חמורים בקטינים, אותו רב ממש שהסתיר פרשיות חמורות אחרות של ראשי ישיבות תיכוניות. האם לרב דרוקמן מידע אחר, או רק רחמים על  הסורחים? לאלוהים פתרונים.

נחזור להתחלה: לאחרונה נודע שהרב דרוקמן הזמין את הרב אלון לתת שיעור בישיבת אור עציון, והכשיר את חזרתו כמוסר שיעורים בירושלים. נדמה שחל בלבול גדול בפרשת אלון: הרב שהואשם בהטרדה מינית חמורה מצטייר כ"צדיק בעל ייסורים" ואילו התלמידים שהוטרדו פשוט נעלמו. מתוך הבנה שחל שיבוש בשיקול דעתו של הרב דרוקמן, אנו, תלמידיו בהווה ובעבר, מקדישים לו בצער את הראיון הבא, עם בחור שפנה לרב אלון לפני 8 שנים, ומספר לראשונה על המפגש.

א. תקיפה ופגיעה – גם ההורים סובלים

אז מה בעצם היה? איך ולמה הגעת לרב אלון?

בהיותי בן 19 בערך, חבר טוב שלי המליץ לי ללכת להתייעץ עם הרב אלון, אחרי ששיתפתי אותו בלבטים שהיו לי בקשר לנטייתי המינית. כעבור כמה ימים קבעתי פגישה עם הרב אלון, בתקווה שהוא יוכל לעזור לי להבין את מה שעובר עלי ואולי אף לייעץ לי. כשהגעתי אליו הייתי נרגש כולי. הוא לא הכיר אותי, ומעולם לא שוחחתי עם רב על הנושא. חששתי מתגובתו. חששתי מכך שהוא יעצים בי את ההרגשה, שממילא הייתה בי, שאני חוטא, טמא, סוטה וכיוצא באלו.

מה קרה בפגישה ביניכם?

קודם כל, הוא חיבק אותי חזק, ואז הוא הושיב אותי ונתן לי לשפוך את שעל ליבי. אמרתי לו את הכל: סיפרתי לו על חוויותיי המיניות עם בנים, על הקשיים שלי ועל הלבטים שהיו לי בקשר לנטייה המינית שלי. במהלך כל השיחה הוא ישב צמוד אלי, כמעט עלי, בידו האחת הוא חיבק אותי ואת השנייה הוא הניח על רגלי. הסיטואציה הביכה אותי, שכן זה היה בשעה שפרסתי בפניו את תהיותי המיניות. אבל חשבתי, בזמנו, שזו דרכו להראות לי שאני לא דוחה אותו, ושהוא מסוגל לאהוב אותי על-אף ולמרות כל מה שאני מספר לו.

לאחר שסיימתי לדבר הוא אמר: "דמיין שלפניך עומדים גבר ואשה עירומים, זה לצד זו, למי מהם אתה נמשך יותר?". את הדברים הוא אמר כשהוא ממשיך להיצמד אלי ולנגוע לי ברגל. הרגשתי מבוכה רבה.

במהלך כל השיחה הוא ישב בצמוד אלי, כמעט עלי, בידו האחת הוא חיבק אותי ואת השנייה הוא הניח על רגלי. הסיטואציה הביכה אותי, שכן זה היה בשעה שפרסתי בפניו את תהיותיי המיניות[…] לאחר שסיימתי להגיד את שעל ליבי הוא אמר: "דמיין שלפניך עומדים גבר ואשה עירומים, זה לצד זו, למי מהם אתה נמשך יותר?". את הדברים הוא אמר כשהוא ממשיך להיצמד אלי ולנגוע.

האם אתה חושב שהוא השתמש בך כדי להגיע לסיפוק מיני?

לסיפוק מיני היה קשה לו להגיע, או כך לפחות נדמה לי, ובאמת שקשה לי לשפוט מה הייתה מטרתו במפגש ובאופיו. ייתכן שאותו מגע יכול היה לנבוע מתוך מקום של אהדה, אינני יודע. כעבור כמה שנים, לפני שכל הפרשה עם הרב אלון התפוצצה, חשבתי שמה שהיה באותה פגישה היה מוזר, מיותר ואף מטריד. לא הופתעתי בכלל כששמעתי על כל הפרשה שלו, ועוד לפני ששמעתי שדובר בחשדות שהוא ניצל בחורים, היה לי ברור שמדובר בבנים ולא בבנות.

איך הגיבו הוריך כששמעו מה הרב אלון עשה לך?

מעולם לא שיתפתי אותם במה שקרה שם באמת. הם רק ידעו שהלכתי לפגוש אותו, לא סיפרתי להם למה הלכתי ומה קרה שם. אבל הרב אלון גרם לי לומר לאבא שלי דברים נוראיים ושקריים. הוא נקט פסיכולוגיה בגרוש, והסביר לי שהלבטים שלי לגבי הנטייה המינית נובעים מזה שאבא שלי לא הפגין מספיק אהבה כלפי, ושאני בעצם מחפש דמות אב. למרות שהוא לא הכיר אותי או את אבא שלי, וזה בהחלט לא עלה מהסיפור שלי, הוא שכנע אותי להגיד לאבא שלי שהוא לא אוהב אותי מספיק. הייתי נער צעיר, לפני צבא, והלכתי ואמרתי את הדברים. עשיתי זאת כי באמת האמנתי שהרב אלון ידע והבין את מה שהוא אמר, ושהליכה בעצתו תעזור לי לצאת מנטייתי המינית ולהפוך להטרוסקסואל.

עוד לפני התפוצצות הפרשה, בשעה שיצאתי מהארון בפני הורי, התנצלתי בפני אבא שלי על מה שאמרתי לו בהשפעת הרב אלון. אבי אמר לי שכבר אז הוא הבין שלא מליבי אמרתי את הדברים, וכי זה נעשה מתוך השפעתו של הרב עלי. הוא אמר שהוא לא נפגע, אך מאז אותה שיחה נוראית, הוא לא יכול היה לסבול את הרב אלון ואת גינוני החיבה המוגזמים שהוא חילק לכל פונה – תלמיד כזר. בדיעבד ברור לי שהדברים האלה מאוד פגעו בו.

להרבה בחורים מהציבור שלנו (דתי לאומי) קשה להתלונן על הטרדה. יש תחושה שחייל קרבי "כלי" עם כיפה סרוגה לא ממש יכול להתלונן דבר כזה. כאילו שאם הוא הוטרד מינית זו אשמתו והוא צריך להתמודד עם הבעיה הזאת לבד. האם זה נכון?

לצערי הרב זה נכון, ולא רק בקרב "כלים", כפי שכינית זאת. קשה מאד להודות שנוצלת מינית, בייחוד בחברה שלנו, ובמיוחד אם מדובר בדמות כמו הרב אלון. מי יאמין לבחור כזה? ומה זה יגיד עליו? גם אם הניצול היה חד-צדדי ולא פרי של לבטים מיניים של המנוצל, אם הוא יתלונן הוא ייתפס מיד כהומו, וזה לא פשוט בכלל בחלקים גדולים של האוכלוסייה הדתית. עדיף כבר לשתוק ולהתמודד עם הדברים לבד.

לאורך כל הדיון בפרשה קולם של הנפגעים נדחק, אם בכלל נשמע. מצטייר הרושם שאם מדובר באדם מוכר וחשוב, אזי הקושי שפוקד אותו חשוב יותר מהקושי שהוא עצמו גרם לבחורים רבים עלומי שם […] בעיני זה נורא.

***

ב. הסתרה והכחשה: אולי אני אשם?

למה לא פרסמת את הסיפור ולא התלוננת במשטרה?

מעולם לא דיברתי על זה בפומבי, על אף שפנו אלי, כי אני לא חושב שיש לי בסיס מוצק עליו אפשר לתלות האשמות חמורות ברב אלון. מה שהיה בפגישה לא היה חמור כמו מה שדובר עליו בתקשורת. שנה לפני שפרשת אלון התפוצצה סיפרתי את הדברים לחבר, ונודע לי שאני לא היחיד שחווה מפגש מוזר כזה עם הרב אלון. אפילו שמעתי אז שמועה על מישהו ש"זכה" למגעים בעלי אופי מיני ממש, אבל העדפתי לא להתעסק בזה.

כשהפרשה התפוצצה שקלתי לפנות למשטרה. חשבתי שאם אני אעשה זאת, גם אם במקרה שלי אין בסיס להאשמה פלילית כלפי הרב אלון, יהיו אחרים שיאזרו אומץ ויפנו גם הם, ובכך למעשה אעזור להם ולצדק לבוא לידי מיצוי. אולם, בסופו של דבר ויתרתי, משום שלא הייתי מעוניין במעורבות שכזו בפרשה.

לפני כשבוע הרב דרוקמן החליט לתמוך ברב אלון ולתת לו להעביר שיעור בישיבת אור עציון. לי כבוגר הישיבה, זה נראה צעד לא ראוי מבחינה מוסרית. מה יש לך להגיד היום לרב דרוקמן?

נראה לי שזו פעולה לא ראויה ולא הגונה מצידו של הרב דרוקמן. פעולה זו של הרב משדרת מסר כאילו הכל בסדר והכל כרגיל, בעוד שפורום 'תקנה' גזר על הרב אלון ניתוק מחייו הפוליטיים וממתן שיעורים ובמשטרה החליטו להגיש כתב אישום כנגד הרב אלון. אותם בחורים שנפגעו מהרב אלון, ונראה שיש כאלו, אחרת המשטרה לא הייתה מחליטה להגיש נגד הרב אלון כתב אישום, עלולים לראות בפעולות מעין אלו כתמיכה מוחלטת ברב אלון, והתעלמות מהקושי שהם עצמם חווים.

בכלל נראה, שלאורך כל הדיון בפרשה קולם של הנפגעים נדחק אם בכלל נשמע. מצטייר הרושם שאם מדובר באדם מוכר וחשוב, אזי הקושי שפוקד אותו, ואין לי ספק שהוא נמצא עכשיו בתקופה קשה, חשוב יותר מהקושי שהוא עצמו גרם לבחורים רבים עלומי שם. גם אם אין בסיס להרשעתו של הרב אלון בבית משפט, בכל זאת היו לא מעט בחורים שנפגעו על-ידו, אבל קולם אינו נשמע. בעיני זה נורא.

מחובתו המוסרית של הרב דרוקמן, כמו שאר הרבנים וראשי הציבור הדתי, לפנות אל הנפגעים, לקרוא להם לבוא ולדבר על מה שקרה, על רגשותיהם, מצוקותיהם ואף על נטייתם המינית, במקום להמשיך לקרוא לרב אלון כאילו כלום לא קרה. אסור שדברים מעין אלו יקרו גם בעתיד. צריך לשים סוף להשתקת מקרי האונס, הניצול המיני ואף הנטיות המיניות השונות בחברה שלנו. מדובר כאן בחיי אדם!

בני אלבז, המראיין, הוא חבר ועד חברותא ובוגר הישיבה הגבוהה 'אור עציון'. המרואיין הוא בוגר ישיבת הסדר, כיום סטודנט בירושלים וחבר בחברותא.

*

אולי צריך עדיין להזכיר: אסור לגעת באנשים בלי לבקש את רשותם. בעל סמכות צריך להזהר במיוחד במגע פיסי, מיני או אחר. "הגוף שלי ברשותי", מלמדים ילדים בגן לומר. לפעמים צריך להזכיר את זה גם למבוגרים.

קו הסיוע לגברים ולנערים נפגעי תקיפה מינית: 1203. קו סיוע דתי: 02-5328000.  הקו פועל בימים א'-ה' בין השעות 23:00 – 20:00. הפניות אנונימיות וחסויות.

זמן משפחתנו

tramble-thumb
מתוך הסרט "לפניך ברעדה"

אחת הסצנות החזקות בסרט "לפניך ברעדה" מתרחשת בסוכה.

מדי שנה, מספר דובר לא נראה, נפגשת קבוצת הומואים דתיים בסוכה של אחד החברים ועורכת "שמחת בית השואבה", שמחה אך סודית. הסיפור עצמו שולי, אך הוא מעוטר בצילומי אילוסטרציה של המפגש המדובר. צלליות ואנשים חבויים, כשהאדם היחיד שמופיע גלוי הוא הרב סטיב גרינברג, שמספר על האירוע. התמונות מכמירות לב: אנשים חוגגים בצל, דמויות "דתיות" של חובשי כובעים ובעלי זקנים נעים בתפילה, שירה עגומה של אנשים מבוגרים שנותרו עריריים במקצת בחג המשפחתי, אנשים שנותקו מקהילתם.

העגמומיות בעיניי המתבונן, כמובן. ועם זאת, כשמגיע סוכות אני נזכר בתמונות מהסרט שצולם לפני עשור שנים, ומברך על השינוי. מאז יצאנו לאור, ההומואים הדתיים כבר לא חוגגים בצל, רחוקים, אלא באור: עם המשפחות האורבניות שלהם, בטיול החברים המסורתי, בסוכה בה לפחות חלקנו כבר יושבים כ"בעלי בתים", עם ארבעה מינים ובנזוג – והמחמירים גם מוסיפים ילד קטן שנולד לפני שנה שנתיים למציאות חדשה.

זכריה וחג המשפחות

אין כמעט חג משפחתי יותר מסוכות. הישיבות סגורות, אומן פחות פופלרית, אין תפילות "חשובות" או טקסים מטהרים: משפחה יושבת בסוכה, זהו החג.

לנביא זכריה פרספקטיבה מעט שונה. פסוקים אחדים לפני הקטע שנקרא בהפטרת יו"ט ראשון של חג הוא מגולל חזון, אפוקלפטי בעיניי ואוטופי בשבילו, למצב בו נאמנותם של אנשים לדת תגבר על זו למשפחתם:  "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת, אַכְרִית אֶת-שְׁמוֹת הָעֲצַבִּים מִן-הָאָרֶץ, וְלֹא יִזָּכְרוּ, עוֹד; וְגַם אֶת-הַנְּבִיאִים וְאֶת-רוּחַ הַטֻּמְאָה, אַעֲבִיר מִן-הָאָרֶץ.  וְהָיָה, כִּי-יִנָּבֵא אִישׁ עוֹד, וְאָמְרוּ אֵלָיו אָבִיו וְאִמּוֹ יֹלְדָיו לֹא תִחְיֶה, כִּי שֶׁקֶר דִּבַּרְתָּ בְּשֵׁם ה'; וּדְקָרֻהוּ אָבִיהוּ וְאִמּוֹ יֹלְדָיו, בְּהִנָּבְאוֹ . (זכריה י"ג, ב-ג) [בעברית: בימים הטובים לא יהיו עוד אלילים ועבודה זרה. ואם אדם יינבא נבואת שקר לאל זר, מעשהו יהיה כה משוקץ שאפילו הוריו יתנערו ממנו ויהרגוהו על חטאו הנורא]

זכריה עסוק בכאבים אחרים, כאבֵי נביא האמת המסוגף והמודר מהחברה. אולם המסר הדתי שלו קצת עגום: התנערות מהמשפחה כסימן לדבקות אידיאולוגית הייתה מסימני משטרים אפלים במאה ה-20, משטרים שחזונם, לעיתים יפה ומעורר השראה, הצדיק קשיון לב ונוקשות דתית.

לסוכות יש גם פן אחר. החג שאני חוגג הוא זה של פתיחת הסוכה לכל אומות העולם, החג שסיסמתו היא "אושפיזין",  אורחים רוחניים וממשיים איתם אנחנו חוגגים בחברותא. בחג הזה ישבתי בכל מיני סוכות: ישבתי בחג הראשון בסוכתה של משפחת הבנזוג, והרגשתי חלק מהמשפחה. אמנם, בתפקיד הגיס המטורלל שרב עם הכלבה, אבל לגמרי "אחד מהחבורה". בשבת ישבנו עם המשפחה האורבנית שלנו בבית. לא הייתה סוכה כשרה, אבל חגיגה בהחלט הייתה. את החג נסיים את החג עם המשפחה שלי, גם היא כבר חיה בשלום עם הבנזוג. ומשפחה מקבלת, חלקה מלידה, חלקה מבחירה, חלקה נדוניית בנזוג, היא כמעט כל מה שצריך הומו דתי. לפעמים צריך להזכיר את זה למשפחה הגרעינית שלנו, אבל עם קצת מזל ומספיק זמן זה בדרך כלל מסתדר בסוף, כך או אחרת; עם משפחה אורבנית (של חברים), עם משפחה שבה רק הדוד עושה בעיות, או, בינתיים, מה לעשות, גם עם הורים שעדיין בתהליך…

את כולנו, שעדיין שואפים לטוב יותר, עוד אפשר לברך באיחול של אריק איינשטיין לשנה החדשה:

Sukkah_meal_Amsterdam_1922_Bernard_Picart_Wigoder_editor_Jewish Art Civilization_1972_p60-1
ברנרד פיקארט, סעודת חג בסוכה, אמסטרדם 1722

עוד מעט יהיו חגים – אולי נהיה שמחים

אחד חושב על בית, אחד על הגשמה,

הלואי ולכולם תהיה שנה חמה


עוד יהיה, עוד יהיה,

עוד יבוא שלום עלינו

עוד יהיה! עוד יהיה


הנה בא החורף, רוב הזמן גשום

קר בבית ולא רוצים לקום.

אחד חושב על ילד, אחד על אהבה

הלואי ולכולם תהיה שנה טובה

(ויש גם גרסה נאה של החמישיה הקאמרית בטיובית)

חג שמח ושנה חמה וטובה!

* צחי מזומן הוא עורך אתר חברותא. תגובות, הערות והצעות למאמרים יתקבלו בברכה – tzachi@havruta.org.il

למה רק ארבעה מינים?

Arba-minim
שני יהודים, ארבעה מינים

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם–שִׁבְעַת יָמִים… בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. (ויקרא כ"ג, מ'-מ"ב)

חמש פרשיות המועדים כנגד חמש תרעומות האדם

פרשייה זו היא החמישית בפרשיות המועדים המצויינים בספר ויקרא. אומר בעל "מי השילוח" (הרבי מאיזביצא, מי השילוח, פרשת אמור) שחמש פרשיות אלו הן כנגד חמש הפרשיות הקודמות להן והמציינות את חמשת מיני התרעומת שיכולים להמצא בלב האדם על מידותיו של הקב"ה. מול התרעומת על המיתה וההעדר אשר בליבו של מי שמת לו שארו הקרוב (ויקרא כ"א, א') מעמיד הכתוב את פרשיית הפסח (שם כ"ג, ה') שהוא תחילת ההארה והחיים שהקב"ה נותן לישראל. מול התרעומת אשר בליבו של בעל מום שנמנעת ממנו עבודה היקרה לליבו כל כך (ויקרא כ"א, י"ז) מעמיד הכתוב את פרשיית שבועות ונותן תקווה לאדם כי כמו שבעת מתן תורה נרפאו כל בעלי מומין כך ירפאו ה'. מול התרעומת שיש לכהן אשר נטמא (ויקרא כב', ג') ולכל אדם אשר צועק חמס ועצוב על כך שלא באשמתו נמנעת ממנו הגישה לעבודת ה', מעמיד הכתוב את פרשיית ראש השנה (שם כ"ג, כ"ג) ואת תקיעות השופר המונעות שמועות העלולות לגרום לעצב אצל האדם מלהגיע לאוזנו. הפרשיה הרביעית מתייחסת למומים המצויים בקורבנות (ויקרא כ"ב, כ') ולתרעומת שיש לאדם שנמנע ממנו לעבוד את הש"י על אף שהנחיל הקב"ה טוב ורכוש. מול פרשה זו ניצבת פרשיית יום הכיפורים (שם, כ"ג, כ"ז) בו נמנע האדם מטוב העולם הזה כדי לקיים את רצון ה'.  התרעומת החמישית היא זו שיש לאדם על חוסר הביטחון בעתיד, כפי שבא לידי ביטוי באיסור להותיר מזבח התודה למחרת (ויקרא כ"ב, כ"ט), המכריח את האדם המודה על העבר להיות כל הזמן בתפילה ובמורא מאין ימצא לחמו למחרת. מול תרעומת זו מעמיד הכתוב את פרשיית חג הסוכות (שם, כ"ג, ל"ד) הקרוי "זמן שמחתנו" בה משמש הש"י את האדם בהבטחתו שלא יעזבנו ויגן ויקיף אותו, כפי שהסוכה מקיפה את האדם.

לא רק נטילת לולב  – אסור לשכוח את המינים המוחלשים

4 מינים אבסטרקטאך מלבד הסוכה מחוייב האדם בנטילת ארבע מינים. כולנו מכירים את המדרש בויקרא רבא המצמיד טיפוס בן אדם שונה לכל אחד מהמינים "מה אתרוג זה שיש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים" (ויקרא רבא, ל') וגו'. אני לא אוהבת את המדרש הזה היוצר היררכיה בין מינים וא/נשים. די אם נראה את תילי ההלכות הקשורות לאתרוג ולולב לעומת מיעוט ההלכות המתייחסות להדס ובטח לערבה. בהמשכו של אותו מדרש מוצמדים לכל אחד מהמינים אברי גוף שונים: ללולב – עמוד השדרה, לערבה –הפה, להדס – העין ולאתרוג – הלב. הרב אנדרו סאקס (Rabbi Andrew Sacks) מציע פרשנות מודרנית יותר. הלולב – סמל פאלי מובהק – מסמל את הגבר, והאתרוג הוא סימן מובהק לפטמה הנשית. אבל גם הוא מתייחס רק לשני מגדרים, קבועים ודיכוטומיים. כמו בין ארבעת המינים כך גם בקהילה שלנו המורכבת מלפחות שש אותיות – להטבא"ק*, המייצגות נטיות מיניות וזהויות מגדריות שונות יש כאלה ש"נחשבים יותר". שוב ושוב אנו רואים איך מתעלמים מהמינים הצנועים יותר, אלה שמספרם מועט יותר, אלה הקוצניים יותר, אלה שזהותם המינית אינה מתיישבת יפה עם התמונה החלקה ומשובבת העין אותה מנסים המינים האחרים להציג כלפי חוץ. שוב ושוב אנו רואים איך אותם מינים מודרים מצמתי קבלת ההחלטות, מושתקים, מועלמים בצילם של מינים גבוהים יותר או ריחניים יותר, אם בכלל הם זוכים לעמוד בקרבתם.

המדרש בויקרא רבא ממשיך ואומר כי רק "כשהן עשויין אגודה אחת" מתעלה הקב"ה. רק כאשר אותם איברים עובדים יחד הגוף ממשיך לחיות. ללא כל המינים לא מתקיימת המצווה. ללא ה-ק' וה-א' ה"קהילה" אינה קהילה. היא לא קהילה גם ללא ה-ב' וה-ט', ה-ה'  וה-ל'. רק כאשר כל הקולות שבקהילה נשמעים יש לה קיום מוסרי. רק כאשר תהיה היא מאוגדת היא תתעלה. קולם של "הטמאים" חייב להישמע. אסור להרחיק את "בעלי המום", אשר בגלל חוקי החברה הקובעים מה יאה נמנע מהם להשתתף בעבודת החינוך הקהילתית. אסור שצעקתם תורחק מעין הציבור. הסוכה, הבית הזמני, מזכירה לנו כמה ארעי כאן קיומם של כולנו. כמה שברירי הוא קיומה של הקהילה הלהטבא"קית. מצד שני, הסוכות מזמינות את כולם פנימה, לא רק את היהודים, כפי שכותב הנביא זכריה. לא רק ה"נבחרים" מוזמנים, אלא כולם. הסוכות שוברות גבולות ומפייסות בין עמים ובין בני אדם לטבע, כפי שהיטיב לתאר הרב סטיב גרינברג בשיחה קצרה על החג. הן מציעות איחוד בין כל המינים והמגדרים המרכיבים את הקהילה. יהי רצון שבסוכות הזה, נשב יחד, מוגנים, מפוייסים, שמחים ומאוחדים.

* להטבא"ק: לסביות, הומואים, טרנסג'נדרס, ביסקסואלים, אינטרסקס, קווירים.

"בריש גלי" – עלון חברותא יוצא לאור

Beresh_galey"…אני הומו, ואני דתי. ועזוב, אל תשאל אם זה מסתדר, כי זה כבר הפסיק להטריד אותי. אותי לא פגשת במצעד הגאווה, וגם מן הסתם לא תפגוש. אני שייך למצעדים השקטים שסוללים דרך וירטואלית בלילות לחדר "גיי דתיים" בצ´טים באינטרנט, שמִקוֶוה בשבילם היה 'זיכוך' אחר ושפנימייה עם בנים הייתה לכתחילה. על דמעות-יום-כיפור אני לא מתחיל אפילו לדבר.

חנוך, אצלנו יש הומואים, והם רבים מכפי שתוכל לחשוב. והם אינטיליגנטים ועדינים מכדי להתבטא כמוך, רובם אפילו לא אמיצים דיים" (דן, שם בדוי)

מכתב זה פורסם ב'מעריב' באנונימיות לפני כמעט עשר שנים, כתגובה לכתבתו של חנוך דאום על הומוסקסואליות – שכמובן "אינה קיימת במגזר הדתי" (הגרסה המלאה כאן, באתר 'חברותא'). עם שורות המכתב הזה נפתח מפגש 'חברותא' הראשון שהתקיים לפני כמעט שלוש שנים. היו אלו שלוש שנים שבמהלכם למדנו לזקוף ראש, לוותר על מצעדים שקטים וירטואליים, להימלט מהיותנו אבק שתחת לשטיח ולשאת בשורה גלויה ואמיצה בדבר היותנו כאן.

יותר מזה, בשלוש השנים הללו למדנו למצוא אחד את השני: תחילה כְּזַרים מוחלטים שלוחצים יד במפגש 'חברותא', אחר כך להתחבר לאגודות-אגודות שמזמינות זו את זו לארוחות שבת, ועכשיו גם להתכנס לקהילה שיוצאת בכיפותיה ובציציותיה לצעוד בירושלים.

כעת, גם כותב אותו מכתב יכול להזדהות בשמו, והנה הוא חתום כאן בתחתית דברים אלו, בשמו המלא.

'חברותא' גאה להיות שותפה במהלך הזה שאיגד את כולנו יחד מבודדים אנונימיים לקהילה דתית גאה. אנו מבשרים לבני הנוער הצעירים בישיבות התיכוניות וגם לאולפניסטיות – שלהיות הומו או לסבית אין משמעו ויתור על קהילה דתית, על בית כנסת, על ארוחות שבת. אנו יוצאים בפני משפחותינו וחברינו ומראים להם שיש גם חיים של קודש מחוץ לארון, שגם לנו יש חלק בתורה. עצם היותנו חובשי כיפה ונושאי דגל מניע את הממסד הרבני להתחבט בשאלות – והם מתחבטים, מניע את החברה הדתית כולה לעשות את חשבון הנפש שלה – והיא עושה, ומניעה אותנו לבסס את קהילתנו עם הצרכים הייחודיים לה.

ביום הכיפורים הזה אנו חשים זכות להפיץ בשורה של קודש מהמרכז הגאה בתל אביב, שם נתפלל יחד ונמשיך את המסורת שהתחלנו לפני כשנה, ונתפלל לפתיחת שערי שמיים.

בברכת הדרך לעלון הראשון של 'חברותא', בברכת "ריש גלי" אמיתית, בברכת התורה.

בני אלבז ונתי אפשטיין ('דן') – מייסדי 'חברותא'

—–

לא קיבלתם בבית הכנסת? הנה גרסת ה-PDF: לחצו כאן לפתיחתו

מיוחד ליום הכיפורים: המניין הגאה – על כרת ותיקון עולם

kotel_separationאני מבקשת לשתף אתכם, בכמה דברים שכתבתי סביב יום הכיפורים בשנה שעברה. לפני ואחרי הקמתו של "המניין הגאה":

"ביום הכיפורים הזה אני אהיה במרכז הגאה ורוב המשפחות והיחידים מסביבי יהיו דומים לי. להט"בים יבקשו ביחד לקרוא בשם ה'. לממש את יהדותם ומסורתם. להט"בים, במיוחד אלה שנראותם גבוהה ונוכחתם בולטת, רגילים לבקש להיות חלק מהאנושות. בעלי תפיסת עולם אוניברסלית. ללא קושי הם יתנסו בזוגיות מתבוללת בגלוי אבל בביקור בבית כנסת כמעט רק בהסתר. ביום הכיפורים הזה הופכים את הכללים. לא לגמרי הפוך, עדיין יכולים להגיע מתבוללים וגויים וכל מי שמעוניין, לגמרי בגלוי, אבל גם "צד בית הכנסת" שלנו יצא מהארון… יהיו שם עזרת נשים ועזרת גברים ומקום ללא מחיצה לכל היתר או למי שסתם מתנגד/ת לעזרות. ויהיה שם נוסח תפילה מלא ומסורתי עם הבהרות של מיקום הקריאה גם למי שלא הכי בקיא. יהיו כל הברכות הארוכות הרגילות אבל גם יזכור לרצח בבר-נוער וגם לקדושי השואה הלהט"בים. זה יהיה נוסח עם "נתנה תוקף" "מראה כהן" ופרים על מזבחות וגם עם מילים כמו טרנסג'נדרים (ולהבדיל: איידס) ומגדר. וכמובן, כמו בכל בית כנסת, מרכז היום יהיה השעיר לעזאזל… תמיד הרגשתי בבית הכנסת שזה אני. השנה זה באמת יהיה רק טקסט ורק שעיר…"

ואחרי החג כתבתי: "התפילה ענתה על כל הציפיות ועוד. מבחינתי, בניינה של ירושלים היה הקרוב ביותר לשלמות שזכיתי לה מעודי. פתאום מגשימים לי חלום שאפילו לא חלמתי, שהוא יותר מחלומותיי הטובים ביותר – להיות ביום כיפור לגמרי לגמרי במקום שאני יכולה לקרוא לו "שלי". בקהילה שאני יכולה באמת לקרוא לה "שלי". לא קריאה נוסטלגית, לא של חלקים קרועים מנפשי. אלא קריאה פשוטה ויומיומית ולא מתחכמת ומלאה.

אשרינו שזכינו. אשריכם שזיכיתם. חסד אלהים שעליו צריך לברך בשם ובמלכות "ברוך… שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה." ולזכור שזה לא קרה ולא יכול היה לקרות בשום זמן אחר. ברוך הוא וברוך שמו.

מחיצה במניין להט"בי?!

אלא שההתנסות הולידה גם מחשבות שלא יכולתי לדמיין קודם. כשהשפה ההלכתית פוגשת בשפה הקווירית ובאורח החיים הלהט"בי נוצר שיח שהוא לעיתים בלתי אפשרי, מצחיק, אירוני, גרוטסקי, או פשוט חסר מובן.

בקדמת בית הכנסת היתה מחיצה לטובת ההלכה ומאחורה ישבו אנשים באופן חופשי. אלא שבשפה ההלכתית מייצגת המחיצה קדושה וצניעות מינית באמצעות ההפרדה בין המינים. גם הצבת המחיצה בבית הכנסת שלנו ביטאה מחוייבות וכפיפות להלכה. אלא שכשמשני עברי המחיצה יושבים לחוד גברים הומואים ונשים לסביות מצביעה ההפרדה על הגרוטסקה שבתפיסה ההלכתית עבורנו כלהט"בים. במילים אחרות באותה פעולה בה ביטאנו את מחויבותנו להלכה גם הפכנו את ההלכה לבדיחה…

באותה מידה הופך השיח ההלכתי המפריד בין גברים לנשים לחסר מובן ופשר בעולם שבו אין הסכמה חברתית ברורה על מיהו גבר ומיהי אשה. כשמישהו הנראה כגבר בא להתיישב בעזרת הנשים אין לי שום כלי לפרש את זה…"

סדר העבודה – על הרלבנטיות של תפילות מעידן אחר

מתוך המחשבות הראשוניות ההן אני מבקשת להמשיך ולעסוק עוד מעט בפרדוקסים העמוקים שמזמנת לנו התפילה כבני אדם בכלל וכלהט"בים בפרט.

בתפילות אנחנו נשיר לא-להים ברהב ובלי בושה: "אנו עמך… אנו בניך… אנו קהלך… אנו נחלתך(!)…אנו סגולתך… ואתה מאמירנו [מלשון אמיר=צמרת – אנחנו האליטה!]"

אנחנו נצעק בקול, בתחילת תפילת המוסף, "ותשובה (שלנו!) ותפילה(שלנו!) וצדקה (שלנו!) מעבירין את רוע הגזירה!" משל אנו שולטים בסדרי בראשית ובגזירות הא-ל.

אולם מיד אחר כך נודה "אדם יסודו מעפר, וסופו לעפר, בנפשו יביא לחמו. משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל, כצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף:"

מי שבכוחו וגבורתו משנה סדרי עולם לא נזקק לתפילה. מי ששפל עד דכא ואינו יכול לשנות דבר בעולם לא תשנה לו התפילה. התפילה מיועדת רק למי שחי בפרדוקס של הנעלה כמו גם הבלתי אפשרי במפגש בין אדם וא-להים. היא דוברת את שפת הפרדוקס המגלומני. הפרדוקס הוא נקודת המוצא של התפילה ושל המתפלל.

בנוסח התפילה, בעיקר במוסף, התפילה שזה עיקר עניינה, נקדיש שעה ארוכה לתחנונים כי עבודת בית המקדש תחזור לסידרה וכהנים לעבודתם. העולם בו ישנם כהנים, לוויים וישראל הוא עולם מעמדי והיררכי מאין כמוהו. אנחנו, שמכירים מקרוב את מחירה של היררכיה, מתנגדים לה כמעט אינסטינקטיבית. אני מעריכה שמעטים בקהילתנו אכן מפללים לעולם היררכי כזה.

העבודה שאליה נתגעגע ואותה נתאר בפרוטרוט ב"סדר העבודה" המהווה את גולת הכותת של תפילת מוסף, כוללת הרבה מאוד חיות המועלות קרבן. העבודה הייחודית ליום הכיפורים מתנהלת בעיקרה מחוץ למקדש וכך נתאר זאת: "והוליכו [את השעיר המוקדש לעזאזל] אל ארץ גזרה למדבר שמם. וכשהגיע לצוק חולק לשון של זהורית שבקרניו, חציו קושר בסלע וחציו בין קרניו, ודחפו בשתי ידיו לאחוריו. והוא היה מתגלגל ויורד, ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים. ואומר כך ימחו עוונות עמך בית ישראל." אני לא יודעת מה איתכם, אני צמחונית…

וכך נמשיך ונתפלל בשוביניזם לאומי ודתי: "עלינו לשבח לאדון הכל… שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה, שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם."

ומי שישרוד את כל זה יגלה אחה"צ, בקריאת התורה שבמנחה, את ההוראה הנושאת בשוברה את מורא העונש: "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא… ולא תעשו מכל התועבות האלה… ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה… כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם." וזה רק מבחר אקראי…

מה אנחנו עושים בבית הכנסת? למה בנוסח המסורתי?

"כרת" – על שייכות ותיקון עולם קהילתי

לפחות בעבורי, טמונה התשובה באיום הגדול "ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם." אני, שהודרתי וניכרתי מאונס ומרצון המשמשים בערבוביה, מביתי ומילדותי איני מוכנה להכרת מעמי ומא-להי. בין היתר, זו דרכי להילחם על ביתי וילדותי. לעולם מייצרת השייכות לקהילה מסויימת היררכיה וגבולות והדרה ורוע. בהכרח. השייכות מיוצרת על ידי גבולות. וגבולות הינם חסרי משמעות אם אין מישהו מחוצה להם. זו דרכו העצובה הרעה והקשה של עולם. השייכות היא גם הכלי היחיד שאני מכירה המייצרת זהות. כמו שהבהירה זלדה בשירה המפורסם, "לכל איש יש שם", רק השייכות נותנת שם ורק מי ששייך זקוק לשם (או בכלל לשפה).

אין "אני" או משמעות ל"אני" שאינו חלק מ"אנחנו". איני מעלימה את עוולות ביתי, ילדותי, עמי, דתי וא-להי. רק שאיני מוכנה לוותר עליהם בשל כך. לכן אני מתפללת בתפילתם. לכן אני צועקת את עוולותיה של תפילתם. אני מתפללת לשייכות, לקהילה, לזהות שאין בהם עוול. אני לא מאמינה באפשרות קיומם של הללו. כמו שכתבתי קודם הפרדוקס הוא נקודת המוצא של התפילה ושל המתפלל.

ואני יודעת, כי גם התיקון, טמון בתפילה ולא פחות מכך בקהילה ובשייכות. אין חסד ותיקון ללא קהילה ושייכות. התיקון טמון באנשים המבטיחים לעצמם מדי שנה כי שוב לא יבגדו, לא יגזלו, לא ירשיעו ולא יכזבו. מאנשים המצטערים מעומק לב על הונאת רע ולשון הרע, על משא ומתן שלא באמונה, על עיניהם הרמות והצרות, על שנאת החינם שבליבם. אני חלק מהמסורת הזו. מהמסורת שמכירה ברע של עצמה ואנשיה. אני חלק מהתפילה, שגם אותה נאמר ביום הכיפורים ל"תיקון עולם במלכות שדי". איני מכירה יחיד שיכול לעשות זאת או אפילו להתפלל לכך ברצינות. אני חלק מהבקשה והתחינה לעולם של מחסה, חמלה שמחה וקדושה. כמו שנשיר, באחד השירים האהובים עלי ביותר בתפילה: "חמול על מעשיך, ותשמח במעשיך, ויאמרו לך חוסיך, בצדקך עמוסיך: תוקדש אדון על כל מעשיך כי מקדישיך כקדושתך קידשת." איני יודעת כיצד ניתן לדמיין עולם של שמחה או חמלה או קדושה או משמעות, ללא זהות קהילה ושייכות.

הפרדוקס הוא גם נקודת הסיום של התפילה ושל המתפלל. בסיומו של היום הקדוש, אחרי שעות ארוכות בהן נפתל המאמין, המתפלל, כל מאמין וכל מתפלל, עם הפרדוקס שבעצם התפילה כמו גם בתכניה. אין לו עוד אלא להיאחז בלזעוק שבע פעמים, את הטאוטולוגיה המכילה בתוכה את כל הפאראדוקסים וכל הפתרונות. היא האתגר והיא היעד היא הקרע והיא השלמתו – הטאוטולוגיה שהיא כל עולמו של המאמין: ה' הוא הא-להים.

נוסח אחר של המאמר פורסם ב"בריש גלי", עלון חברותא לבתי כנסת.

זה שיר פרידה. בואו, רק אמרו שלום

בני אלבז
בני אלבז

ראש השנה הוא סוף של שנה ותחילתה של אחרת. ראש השנה הזה הוא גם סוף דרכי בחברותא ותחילתה של דרך חדשה בשבילי. אחרי שלוש שנים מופלאות של חברותא, אני פורש ומשאיר את הבמה לאנשים מצוינים.

הפעילות הקהילתית הזו נתנה לי המון. הכרתי מאות אנשים טובים, עם ברק בעיניים, שחולמים לשנות את החברה הדתית לאומית ואת החברה הישראלית כולה.

כמו חברותא, גם אני עברתי בקבוצה דרך ארוכה. כשהתחלתי עם חברותא, חשבתי שיגיעו אולי עשרה הומואים דתיים. חשבתי שמצבם של ההומואים הדתיים זועק לשמים וצריך לעשות בו שינוי.

בדרך גיליתי אנשים, חלקם חברים משכבר וחלקם הפכו לחברים, שמאמינים בדרך ובחזון שלנו ומוכנים לעזור, להרים כתף ולהזיע.

אחרי שפגשתי הרבה הומואים דתיים, וגם המון לסביות מתנחלות, טרנסים חרדים, פמות, בוצ'ים, קרוס דרסרים, אינטר ופאן סקסואלים דתיים, אנשים חכמים עצובים ומצחיקים – הבנתי שאני באמת לא מבין כלום, ומכל אחד יש מה ללמוד.

…שהביאוני עד הלום

תודה מיוחדת אני חייב לאנשים שבלעדיהם כל זה לא היה קורה: לנתי, שעיצב את חברותא במידה רבה בדמותו, ולעמית, האיש והאגדה, שהביא איתו חזון, מרץ ואינסוף השקעה כדי שחברותא תצליח. גם בפעילויות  וגם, במיוחד, באתר האינטרנט. על פי החזון שלו הוקם אתר האינטרנט של חברותא, לו אלפים רבים של קוראים מידי חודש.

היו לנו ויכוחים מרים, כמו האם לקיים פעילות על טיפולי המרה שבה יהיה גם פסיכולוג דתי שמצדד בטיפולי המרה. חלקנו טענו שצריך לתת במה לכולם, וגם זו אופציה רלבנטית להומו דתי, וחלקנו טענו שמי שכבר היה בעצת נפש ומגיע לחברותא, לא צריך לעבור את כל התהליך הנורא הזה שוב- ועוד אצלנו. כמו שאתם זוכרים, בסוף הגיע פסיכולוג דתי שמבצע טיפולי המרה וגם אחד שמתנגד לכך, והיה ערב מרתק.

אני חושב שמכל הוויכוחים והפעילויות נבננו, וחברותא הפכה לקהילה ולבית שמח להומואים דתיים. גילינו שלא תמיד אנחנו מסכימים על הכול (כמו הויכוח האין סופי על המניין הגאה) אבל עדיין אנחנו בית שיכול להכיל דעות שונות ודתיים שונים.

תודה לכולכם, אני ממשיך הלאה.

התשובה כקבלה עצמית

ופטור בלא כלום אי אפשר, הלוא זה בכל זאת דבר תורה, אז אנא הרשו לי לצטט מדבר התורה שכתבתי לקראת שבת שובה של שנה שעברה. קראתי את הדברים שוב, וגם היום, שנה אחרי, הם רלבנטיים בעיניי כתמיד.

במהלך ראש השנה בשנה שעברה עילעלתי תוך כדי התפילה בספרו של הרב שג"ר ז"ל "שובי נפשי", העוסק בענייני תשובה. אני רוצה לשתף אתכם בפן אחד של התשובה שנראה לי רלוונטי במיוחד לנו כהומואים דתיים – "התשובה כקבלה עצמית". זהו דיון של הרב שג"ר במשנת התשובה של ר' צדוק.

כותב ר' צדוק: "עיקר התשובה הוא עד שיאיר ה' עיניו שיהיו זדונות כזכיות, רוצה לומר: שיכיר ויבין שכל מה שחטא היה גם כן ברצון השם יתברך" (צדקת הצדיק אות מ').

ובמקום אחר הוא כותב: "תשובה, היינו שמשיב אותו דבר אל השם יתברך. רוצה לומר שמכיר שהכל פועל הש”י, וכוחו אפילו המחשבה טרם נוצרה בלבו של אדם… נמצא הש”י נתן לו כח גם בהעבירה ועל ידי זה אחר התשובה הגמורה הוא זוכה שזדונות נעשין זכיות כי גם זה היה רצון הש”י כך".

הרב שג"ר מסביר את ר' צדוק כך: התשובה הגבוהה איננה הכרה באחריות לחטא וחזרה ממנו, אלא דווקא התנערות ממנו תוך הבנה שגם החטא מגיע מרצון הקב"ה. כלומר, לפי ר' צדוק תשובה היא קבלת עצמך גם כחוטא. ובניסוחו של הרב שג"ר: "הדרך שבה מתגבר החוטא על הקונפליקט  שבינו לבין חייו ועל חוסר שביעות הרצון שלו מעצמו הינה דווקא בקבלת עצמו כפי שהוא. לפי ר' צדוק תשובה היא תשובה אל עצמך כפגום וחוטא, ומבחנה הוא בכנות שלה".

אצל הרמב"ם התשובה היא ביטוי לחירות המוחלטת של האדם – שאין הדבר תלוי אלא בי. ר' צדוק מבין את המושג תשובה בדיוק להפך: ההבנה ששום דבר לא תלוי בי, אלא הכול תלוי בקב"ה. נקודת המבט היא שהקב"ה ממלא כל עלמין ולית אתר פנוי מיניה (=אין מקום פנוי ממנו) והכול ברצון הקב"ה – ומפרספקטיבה זו, כשם שקילוסו של הקב"ה עולה מגן עדן, כך הוא עולה מן הגיהינום.

לפיכך שאלתו של השב בתשובה לא תהיה כדברי הרמב"ם: האם אני יכול לשנות אורחות חיי? אלא: האם אני יכול לקבל את עצמי? המסקנה הזו של ר' צדוק היא בעיניי מדהימה וקשה: האם אני יכול לקבל את עצמי?

צריך לומר שקבלת עצמך כחוטא מתוך הבנה שהכול מהקב"ה, לא מתירה את האסור ולא פוטרת מעונש. וכך כותב ר' צדוק: "ועל דרך זה עשתה אסתר במה שאמרה כאשר אבדתי אבדתי. היינו, גם על אבידת הנפש חס ושלום על ידי מה שעשתה עבירה ברצון להצלת כלל ישראל. וכן מה שאמר שמשון תמות נפשי עם פלישתים… היינו בעולם הבא" (תקנת השבין ה', ב').

כלומר, גם אסתר ושמשון עשו מעשה אסור מתוך ההבנה שלהם שזה מה שנכון לעשות, אף על פי שזה חטא. ר' צדוק מפרש את מה שאמרה אסתר "כאשר אבדתי אבדתי" כשני אובדנים: מיתה בעולם הזה ואובדן העולם הבא בשל החטא, ובכל זאת עשתה מה שעשתה אף שהוא אסור, כי הבינה שגם זה מהשם יתברך.

על תשובה כחזרה לאותנטיות הפנימית וכקבלה של העצמי יש עוד הרבה מה לכתוב. כדרכם של בלוגים ברשת קיצרתי במקום שצריך להאריך. את השיעור המלא אפשר למצוא בספרו של הרב שג"ר ז"ל "שובי נפשי" בפרק "תשובה כקבלה עצמית" (עמ' 126 והלאה).

שנזכה לשוב בתשובה שלמה ושנזכה לקבל את עצמנו כמו שאנחנו,

כתיבה וחתימה טובה,

בני

למה לי לקחת ללב? בגנות ההתקרבנות

"תשובתנו הטובה ביותר היא הצגת האלטרנטיבה שיצרנו בחברותא ובקהילה הדתית הגאה"
"תשובתנו הטובה ביותר היא הצגת האלטרנטיבה שיצרנו בחברותא ובקהילה הדתית הגאה". פעילי חברותא, שב"ל ובת קול במצעד הירושלמי, 2010

מאז תחילת העיסוק הפומבי של הרבנים בהומואים דתיים, התמודד חלק מן הרבנים באומץ עם הנושא, אולם במקביל אנו חוטפים מרבנים אחרים סטירות ציבוריות, שומעים ביטויי שנאה קשים או קלים נגדנו, סופגים גינויים וסובלים מדה-לגיטימציה. למעשה, באופן טבעי אנחנו רגישים ומתרגשים כמעט מכל אמירה של כל רב. פעמים רבות התגובה האינסטינקטיבית והאוטומטית שלנו כאינדיבידואלים וכקהילה היא להיפגע ולהגיב בנימה קורבנית ומסכנה, תוך השמעת זעקה לרבנים להיות רגישים למצוקותינו.

נכון שהמצוקות שלנו ממשיות ונכון שעבור רבים מאיתנו החיים כהומואים דתיים קשים מאוד. נכון גם שכטקטיקת שיווק תיאור המצוקות חודר את שריון הלב של הציבור הדתי. הבעיה היא שלהתקרבנות שלנו כקהילה וכאינדיבידואלים יש מחיר כבד אשר אנו חייבים להיות מודעים לו. המאבק שלנו הוא מאבק חברתי, וההתקרבנות שלנו כקהילה תורמת לחיזוק הסטיגמה הרווחת בציבור (החילוני, הדתי ואפילו אצל חלק מאיתנו) לפיה החיים של הומו דתי קשים עד כדי בלתי אפשריים. מכאן קצרה הדרך למסקנה שעל הבחור המסכן לוותר על אחת הזהויות – הדתית או המינית. מחיר נוסף של ההתקרבנות מתבטא בהסרת אחריותנו כקהילה לגורלה ובהסרת האחריות האישית של כל אחד מאיתנו לגורלו. נראה שאנו ממעיטים בהערכת מידת שליטתנו על חיינו, במיוחד לאור ההתקדמות של קהילת הלהט"ב הדתית והאלטרנטיבות המתפתחות. גם אם החברה הדתית מערימה קשיים על הבחירות שלנו כיצד לחיות את חיינו, במציאות המתגבשת בשנים האחרונות נוצר מרחב תמרון המאפשר להומו דתי לחיות את חייו באופן טוב יותר ואמיתי יותר (כמובן, כל אחד לפי ראות עיניו והגדרתו האישית מהם חיים אמיתיים עבורו).

רבנים ופוליטיקאים אחרים

כאשר אנו שוקלים כקהילה איך להתייחס לדבריו של רב כזה או אחר, חשוב להבין את הקונטקסט בו נאמרו הדברים. יש רבנים אשר התעמקו בסוגיה שלנו ומתוך עמדה כנה מתנגדים לנו, אך יש אחרים שרק משתמשים בנו, שלא לומר "תופסים טרמפ" עלינו, למאבקים פנימיים בתוך העולם הרבני.

לציונות הדתית אין אדמו"ר או פוסק הלכה אחד. היא מפולגת לקהילות ולתתי-קהילות ששונות זו מזו הן בלבוש והן בתפישות העולם ואופן עבודת השם. בשנים האחרונות מתנהל מאבק פוליטי ואידיאולוגי קשה מאוד בין הקהילות השונות ובתוך ההנהגה הרבנית, מאבק שנחשף לתקשורת בתקופת ההתנתקות/גירוש מעזה (למשל בשאלת הסרבנות) ומאז הולך ומחריף. בין היתר, הפכה שאלת ההכלה של ההומואים הדתיים בחברה הדתית מדיון ענייני-פרטני לכלי פוליטי. יש העושים בנו שימוש ציני לניגוח פוליטי נגד אותם הרבנים הנחשבים "מתונים" יותר וכביטוי פשטני להתנגדות לעולם ה"מודרני". מצב זה מזכיר את הבחירות לנשיאות בארה"ב בשנת 2004, שם נעשה שימוש בסוגיית הנישואים החד מיניים כדי לפשט לבוחרים תפישות עולם וכחלק ממיתוג ההבדלים בין הדמוקרטים לבין הרפובליקנים או בין הליברלים לבין השמרנים.

גבולות: לגנות ולא להתגונן

לדעתי, כאשר ברור שזוהי הסיבה העיקרית של רב להתבטא בצורה חריפה נגדנו, עלינו להציב גבולות ברורים לשימוש בנו. אל לנו לנהל באופן תמים דיאלוג ענייני ומהותי אשר בלאו הכי לא ישפיע על דעת הרב ורק יספק לו יחסי ציבור בחינם. מנגד, כאשר מדובר ברב אשר לאחר לימוד מעמיק של הנושא מתנגד לנו בכנות, עלינו לשאוף לדיאלוג ולשיח רציני עימו על אף הקשיים.
עלינו ללמוד מ"הליגה נגד השמצה" של היהודים בארה"ב כיצד לגנות את האמירות הפוגעניות מבלי להתנצל או להתקרבן, ולהתמודד עם הפוגעים מתוך עמדה של כוח ולא מתוך עמדה של חולשה. בעיניי, תשובתנו הטובה ביותר לרב שיוצא נגד הומואים דתיים או נגד הומואים בכלל היא הצגת האלטרנטיבה האנושית שיצרנו בחברותא ובקהילה הדתית הגאה: פעילות חברתית תומכת, תפילות ושבתות, טיולים, קבוצות לצעירים ועוד. אל לנו להגיב מתוך עמדה מתגוננת לכל אמירה בלתי אחראית של רב זה או אחר. במקום זאת עלינו להסיט את הדיון הציבורי לשינוי החיובי המתרחש ובעיקר לטעת תקווה בציבור ובחברינו.

פרק ארבעה-עשר: על דוסים ועל הומואים

students

>> לכל הפרקים בבלוג

בבוקר הראשון לשנה האקדמית שלי חיפשתי דתיים וחיפשתי הומואים. ישבתי בטכניון באולם ההרצאות, וסרקתי את פני חבריי החדשים לספסלי הלימודים. הו, הנה, איתרתי דתי אחד, והנה עוד אחד, עם שיער ארוך (הומו?). העין השנייה שלי בולשת אחרי מחוות גוף, אינטונציה, קול, בגדים. בפקולטה לארכיטקטורה אמורים להיות הרבה כאלה, ככה אומרים. חברה של אמא שלי אמרה לה שאחותה של אורלי (שיצאתי איתה לדייט אחד לפני כמה חודשים) גם אמורה להיות כאן, יחד איתי, בלימודי אריכטקטורה. גם אותה אני מחפש. לא בשביל אורלי, אלא יותר בשביל איזה עוגן בים הבלבול הזה.

תביאו לי דתיים – אני אדע להתמודד, לזרוק מילה, לתפוס נפח, לקבל משמעות. כאן אני אבוד. דוס קטן בים של חילונים. והומואים. צריך לבנות לי מקום מחדש, לחפש עוגנים.

אני מוצא אותה. יודע שקוראים לה שַֹרִי. ככה החברה של אמא אמרה. יש לה את אותו צבע השיער של אורלי, רק שהיא יותר יפה, שרי.

שלום, את שרי?

היא מחייכת חיוך ענק, מלא עיניים, מלא הבעה, היא מסמיקה.

כן, איך ידעת? רגע… אתה…?

כן, אני מוטי. אני מבין שגם לך אמרו שאני מגיע ללמוד כאן.

היא צוחקת, אני צוחק. לא לוחצים יד, מבינים את הקודים. היא סמוקה, יפה, אבל אני משוחרר מכל מחשבה על "אולי היא". הבטחתי לעצמי שבחודשים הקרובים לא יהיה שום דייט. יהיה שקט. יהיו לימודים. אני אתן לעצמי את הזמן לבחון דברים, להבין. שרי מפנה לי מקום לידה בכיסא המרופד. היא ישר מצביעה לי על הדתי עם השיער הארוך, אומרת לי את שמו ומסבירה לי מאיזה התנחלות הוא מגיע. אני ישר משלים אותה ואומר שהוא בטח מכיר חבר טוב שלי שגר שם. שרי מייד מוסיפה שגם היא מכירה את הבחור הזה. חמוד כזה, היא אומרת, ומסמיקה שוב. אני צוחק, כבר יודע שנהיה כאן חברים טובים.

בלוח השיבוץ לכיתות אני שמח לגלות ששנינו באותו הסטודיו. ועוד שתי דתיות. בסטודיו שליד נמצאים שני הדתיים האחרים. יש לנו גם הומו אחד בסטודיו, זיהיתי מייד. גם המנחה בכיתה. אני רואה אותם והם לא רואים אותי. אני רואה את זה בזוויות הפה שלהם, בתנועות האגן שלהם. לא שהם מאד מוחצנים, להיפך, הם מעודנים, זה לא משהו שאפשר לקלוט ככה סתם. אני רואה את זה בפרטים הקטנים, בסוף של חיוך, בקצה של משפט, בעפעוף של עין.

אני מסתובב ברחבי הקמפוס: בארוחת צהריים, בקניות ב'מכלול', במעבר מבניין לבניין, ואני משחק בלחפש אותם, ואז כשאני מאתר, הם כאילו זוהרים בוורוד על רקע אפרפר של כל השאר, ואני רואה איך ההליכה שלהם נדמית לי כדילוגים ואיך המבט המפוזר שלהם לא מבחין בי, הבולש. אם לרגע נתקלים המבטים שלנו אני זורק מבט של 'אני יודע', ומצטנף חזרה מאחורי הכיפה שלי, מתחת לציצית שלי, מאחורי המשקפיים, לצד שרי.

עם הקדוש ברוך הוא יש לי כבר הסכמים חדשים. הוא מתחיל לקבל אותי כמו שאני: מניח תפילין בבוקר, אבל לא מתפלל במניין. לפעמים הולך למנחה ומעריב – ולפעמים לא. תלוי במצברוח. הוא נותן לי קצת פנאי להיות אני, אפילו שלאף אחד מאיתנו אין באמת מושג לאן זה יוביל. גם אף אחד מסביבי לא עושה לי נקיפות מצפון. גם לא החברים הדתיים מהכיתה שליד, למרות שאחד מהם לא מפסיק לקרוא לי למנחה. לפעמים אני הולך איתו רק כדי לפגוש שם בבית הכנסת חברים אחרים שלי מהישיבה שהשתלבו בפקולטות אחרות: חשמל, ביולוגיה, כימיה. הם יותר דוסים. מתנענעים יפה-יפה בשמונה עשרה. הישיבה נשמרת היטב, ואני מתבונן בהם מבחוץ, וגם כאן בבית הכנסת אני מחפש אותם, צד את ההומואים, רק כדי שיראו – שיראו שאני קלטתי אותם.

שרי ואני עושים ביחד שיעורים כל הזמן. יחד איתנו יש עוד שני חברים קבועים, חילוניים. בחור ובחורה. יחד יצרנו חבורה קטנה שעושה שיערים בגיאומטריה תיאורית. נפגשים בספרייה, באופן קבוע, ומפצחים-משרטטים את השאלות.

אתה כמו חברה שלי, שרי אומרת לי יום אחד, בתמימות של אולפניסטית, ואני צוחק איתה בחזרה. ברור! אני אומר, אבל לא ממהר לאמץ. משהו קטן-קטן מתחיל ליהנות מהזוגיות שלנו שזלגה כבר מזמן החוצה. משהו קטן אוהב את זה שההורים שלי מרכלים עליי מאחורי הגב שאם לא הצליח עם האחות האחת אולי יצליח עם האחות השנייה. אני יודע שבחיים לא יהיה בינינו משהו, אבל יש משהו מגן באשליה הזו. עם שרי יש לי שיחות שלעתים נעצרות כשהיא אומרת – רגע, מוטי, זה לא משהו שאני אמורה לספר לך, אני לא מאמינה שאני מדברת איתך על הדברים האלה. ואני אומר לה – יאללה יאללה, והיא ממשיכה, ואומרת – טוב, נו, אתה זה שונה. והיא לא יודעת.

הדוס מהכיתה שליד הודיע שנפתח קורס שחייה בשעות הנפרדות של הבריכה, וככה נוכל להשיג את הנקודות ספורט. נרשמתי, ויחד עם עוד חבורה דוסית לבנבנת-חזה מצאתי את עצמי צף בחלק של הרדודים בבריכת הטכניון העצומה מידי יום שלישי בערב. ושם, בערבי שלישי, בעיקר לקראת תום השעה הנפרדת, התחלתי לקלוט אותם בהמוניהם, כאילו מישהו שיחרר אותם לחופשי. הם מסתכלים לכל הכיוונים: בבריכה, מהכיסאות שסביב לה, בג'קוזי, במלתחות. ואני מסתכל עליהם, לאחר שתיית כוס הדנידין שלי, והם לא רואים אותי, מוסווה בחבורת הדוסים העצלה שחותרת את דרכה לעוד נקודת חובה בספורט. כשאנחנו הולכים אחר כך להתקלח, מדברים בקולי קולות מתחת לזרמי המים, אני קולט את השפנפנים בזוויות העיניים, בתאי המקלחת, מסתכלים, בוחנים, מאריכים ברחיצה.

ערב אחד, אחרי שאני יוצא מהמקלחת, אני רואה אותו.

בקצה השני של המלתחה. מתנגב לאיטו, ומביט בי. לא סורק אותי, אלא מביט בעיניי, חוצב אליהם את דרכו, לא מניח לי לשמוט מבט, לא מניח לי להתכסות בציציות שלי. המערכות שלי מתבלבלות, מאיימות לקרוס אחת אחרי השנייה, סומק וחיוורון. אני מרים שוב את העיניים, ואני לא יכול לשלוט בזה. הוא מתלבש לאיטו, בשלווה גמורה, וממשיך להביט בי, לתוך עיניי. עיניים שחורות יש לו, פנים לבנות.

המלתחה נראתה לי כאילו התרוקנה מאדם. לא שמעתי את המולת הדוסים מצדדיי, ולא את המיית המשאבות של הבריכה, גם לא את מייבשי השיער שפעלו בעוז. רק דממה של התלבשות והעיניים שלו.

אני מסיים להתלבש לפניו. הוא מרוחק ממני כעשרה מטרים, הוא קרוב יותר ליציאה. הוא ממש ביציאה. אני מניף את התיק על הכתף ומתחיל לצעוד לכיוון הפתח, לכיוונו. הוא לא מרפה ממני, לא נותן לעיניי לברוח, להימנע מלראות שהוא שם. אני מגיע לפתח ורגליי אינן נענות לי, והן נעצרות. מולו. הוא חצי לבוש, מביט בי. מקרוב הוא פחות בטוח בעצמו, פתאום עיניו מתעגלות, תמהות, שואלות, קצת נבהלות.

לחכות לך בחוץ? – הגרון שלי פולט ברעדה, בלי שתכננתי.

המבט התמיה נשאר תלוי בפניו. בסדר, הוא מגמגם.

אני מחייך, ויוצא.

>> לכל הפרקים בבלוג

איידס – איך נזהרים, איך נדבקים, איך נבדקים?

בדיקות HIV

מזה קרוב לשלוש שנים פועלת בבית הפתוח לגאווה ולסובלנות שבירושלים המרפאה הפתוחה המציעה בדיקת איידס מהירה, אנונימית וחינמית באווירה מקצועית, ידידותית ובלתי-שיפוטית. מגיעה אלינו אוכלוסיה מגוונת במיוחד: צעירים ומבוגרים, גברים ונשים, להט"בים וסטרייטים, חיילות, סטודנטים ונהגי אוטובוס, המעוניינים לבצע בדיקה לגילוי נגיף האיידס. חלקם עושים זאת כחלק מבירור שגרתי-תקופתי, אחרים בתחילתה של מערכת יחסים חדשה או בעקבות אירוע ספציפי המעורר חשד.

HIV_campaignתהליך הבדיקה מורכב משני שלבים – תחילה, מפגש קצר עם יועץ אשר במסגרתו ניתן הסבר לגבי המחלה, דרכי ההדבקה והגילוי שלה; אם תרצו, זו גם ההזדמנות שלכם לשאול שאלות הנוגעות לאיידס, סיכויי הדבקה וסקס בטוח, לקבל טיפים שיעזרו לכם לשמור על עצמכם או לקחת כמה קונדומים המחולקים חינם במרפאה. בהמשך מתבצעת בדיקת הדם עצמה. תשובה ראשונית ניתנת לרוב תוך עשרים עד שלושים דקות; במקרה הצורך ניתנת תשובה נוספת עד שבוע לאחר מכן.

כאמור, התהליך כולו הינו אנונימי: אין צורך למסור שם או להזדהות באופן כלשהו, והבית עצמו סגור בשעות הקבלה של המרפאה מלבד לנבדקים ולאנשי הצוות.

איך נדבקים

בהדבקה משחקים תפקידים שני אלמנטים: נוזל מדבק ורקמה עדינה.

נוזלים מדבקים הם נוזלי גוף שהנגיף יודע לחיות ולשגשג בתוכם; ספציפית, אנחנו מדברים על: נוזל הזרע, נוזלי הנרתיק, הדם וחלב-אם. שימו לב שהנגיף אינו נמצא כלל בזיעה או בדמעות; נוכחותו ברוק היא אפסית, בין השאר בגלל החמצן שבאוויר המפרק את הנגיף.

רקמות עדינות הן הרקמות הריריות של הגוף, המשמשות, הלכה למעשה, "שערים" לכניסת הנגיף. כאן מדובר בעיניים, ריריות האף, חלל הפה ובית הבליעה, קצה הפין (העטרה והחריץ), הנרתיק (כולו) ופי הטבעת. בנוסף, אם קיים פצע גדול, טרי ומדמם (מהסוג שיכול להגרם בעת עקירת שן, למשל, אך לא כתוצאה משריטת חתול), גם הוא נכנס להגדרה של רקמה עדינה. במקומות אחרים בגוף, רקמת העור בנויה באופן שאינו מאפשר כניסת גורמים זרים ובכלל זה הנגיף.

אם כך, מגע של רקמה עדינה עם נוזל מדבק (מהסוג שקורה בעת קיום יחסי מין לא מוגנים) עשוי להביא להדבקה; הקונדום מסייע מאד בהקטנת הסיכון להדבקה ואנו ממליצים לפיכך על שימוש בקונדום בכל חדירה. שימו לב שסוגי מגע אחרים (כמו נשיקה צרפתית, אכילה מכלים משותפים, שימוש באותה מקלחת, הנשמה מפה לפה) אינם מאפשרים הדבקה.

סולם המסוכנות – מה מדבק וכמה

לא כל סוגי המגע המיני מסוכנים באותה המידה. אם נדמיין את סקאלת הסיכון כסולם הניצב על הארץ, נראה שבגובה הקרקע – על הארץ ממש – נמצאים המגעים שאינם מערבים רקמה עדינה או נוזל מדבק: בנשיקה צרפתית, למשל, משתתפות רקמות עדינות (הפה) אך אין נוזל מדבק (בהנחה שלאף אחד מן המתנשקים אין פצע גדול, טרי ומדמם בחלל הפה); מכאן שאין סיכוי להדבקה במצב כזה. גבוה יותר בסולם אנו מוצאים את המין האוראלי: החודר במין אוראלי (כלומר, זה שיורדים לו) אינו מסתכן כלל מכיוון שהרקמה העדינה שלו (הפין) באה במגע עם נוזל שאינו מדבק (רוק). הנחדר (היורד) לעומת זאת כבר מסתכן במידה של חשיפה לנגיף: כל עוד החודר אינו גומר לנחדר בפה, נחשבת רמת הסיכון של הנחדר לנמוכה יחסית, והדבקות באיידס אפשרית, אך אינה מאד סבירה. זאת, מכיוון שהחמצן שבאוויר ואנזימים ברוק משחקים תפקיד בפירוק ראשוני של חלק מן הנגיף שבנוזל הזרע המקדים (ה-precum) אותו פולט בן הזוג. לעומת זאת, אם החודר גומר לנחדר בפה, רמת הסיכון עולה באופן חד ומשמעותי, ולכן חשוב להמנע ממצב כזה.

הלאה במעלה הסולם, אנו מוצאים את המין הוואגינלי (חדירה של גבר לנרתיק האישה) ועוד מעליו את המין האנאלי (חדירה לפי הטבעת). שני סוגי המגע הללו נחשבים מסוכנים מאד, כבר בהנתן כמות ראשונית, קטנה של נוזל זרע. גם החודר וגם הנחדר/ת מסתכנים בהדבקה בתרחיש כזה – אולם שימוש בקונדום (החל מרגע החדירה ולאורך המגע כולו) מקטין את סיכויי ההדבקה הרבה מתחת לאחוז יחיד.

איידס הוא לא כל הסיפור

לבסוף, חשוב לזכור שאיידס היא מחלת מין אחת – אמנם קטלנית במיוחד – מני רבות. מחלות כמו זיבה, כלמידיה, הרפס, עגבת וצהבת נגיפית מסוג B עשויות להביא לפגיעה בתפקוד הכללי ואפילו – כאשר אינן מטופלות בזמן – לסכן חיים. במרבית המקרים, קונדום מוריד משמעותית את סיכויי ההדבקות, ואם אתם פעילים מינית כדאי לכם לערוך בדיקה כוללת אחת ל-6 עד 12 חודשים. ניתן לבקש הפנייה לבדיקה כזו (הכוללת לרוב בדיקת דם ומתן דגימת שתן) אצל רופא המשפחה, או לחילופין להגיע (בתיאום) למרפאת "לוינסקי" למחלות מין אשר בקומה 5 של התחנה המרכזית החדשה בת"א.

רוצים לדעת עוד?

המרפאה הפתוחה בבית הפתוח לגאווה וסובלנות, רח' הסורג 2 ירושלים, ימי א' בין השעות 17:00-21:00.


על אהבה ותועבה – תגובות למאמרו של הרב יהושע שפירא

הרב יהושע שפירא: "תרבות רקובה המבקשת להקים לתחייה את עולם התועבות של ארץ כנען"
הרב יהושע שפירא: "תרבות רקובה המבקשת להקים לתחייה את עולם התועבות של ארץ כנען"

מאמרו של הרב יהושע שפירא נגד התועבה וההומואים עורר תגובות רבות. * מאמרי תגובה שנשלחו לחברותא, לצד הפניות למאמרים ברחבי המרשתת

למה בעצם אנחנו מחפשים הכרה של רבנים? * עמיחי לנדסמן

שמי עמיחי. אני בן 32, אני הומו ודי גאה בזה, מחוץ לארון כולל בעל נפלא. אני גם דתי לשעבר שעבר את כל המסלול המקודש של הכיפות הסרוגות – ממגורים בשכונה דתית בלבד בה כולם מכירים את כולם, דרך בני עקיבא (שבט ברמה) וישיבת בנ"ע, עד למכינה היוקרתית מאד. שירתי שירות קרבי ולמדתי משפטים, והדבר היחידי שהתפקשש זה שאני אוהב בנים. אחרת סביר להניח שכרגע הייתי עו"ד נשוי עם ילדים.

אני מודה שמעולם לא היו לי קשיים בנושא המיניות שלי. עד גיל מסוים חשבתי שהמשיכה היא מינית לחלוטין, אבל אחרי "קראש" על בחור חמוד מאד הבנתי שכנראה זה קצת יותר מזה. למזלי הרב התברכתי במשפחה מדהימה שלא ממש עשתה חשבון לנושא. נכון, יש לנו את בעיית "מה יגידו השכנים" (בעיה חמורה במקום שיש בו ארבעה תושבים שכולם מכירים את כולם ונוהגים לרכל על זה) אבל בסך הכל בתוך משפחתי שלי הכל בסדר גמור ובן זוגי הוא חלק מהמשפחה.

השאלה שלי והתהייה שלי היא כזאת: אני לא עוקב הרבה זמן אחרי הפורום ופעילות חברותא, ורק בזמן האחרון התחלתי להתעניין יותר במצב של ההומואים הדתיים ובכלל בקהילה. עד עכשיו חייתי את חיי בלי להיות חלק מכלום.

אני לא מצליח להבין למה אתם\אנחנו מחפשים הכרה של רבנים? אם הרב שפירא יקום מחר בבוקר ויכריז "הומואים זה בסדר גמור", זה ישנה משהו בקבלה העצמית שלנו? למה רבים מאיתנו מחפשים את ההכרה החיצונית ותולים בזה את יהבם? שהרבנים לא יקבלו אותנו, הם הרי לא מקבלים עוד כמה דברים וזה בסדר, זה לא חלק מהותי מהחיים. אדם ששלם עם עצמו ומכיר בערך עצמו לא צריך אישור מאף אחד.

אני מודה ומתוודה שגם בתקופת חיי כדתי לא הייתי צדיק גדול ומעולם לא הצטרכתי לשאלת רב. יתרה מזאת, כל העניין הזה של הפיכת הרב לדמות חשובה בכל אספקט של החיים מוזרה לי. לדעתי רבנים נועדו להורות הלכות ולא לקבוע אורך חיים.מה שאני מנסה לומר ולשאול הוא למה המרדף אחרי ההכרה? אדם צריך להיות שלם עם עצמו ולא לחפש את ההכרה בגורם זר. לשמחתנו הרבה הקהילה הדתית הגאה עולה ופורחת ויש אין ספור ארגונים, כך שכל אחד יכול למצא את מקומו. אין צורך להשפיל את עצמנו ולהתחנן בפני רבנים שיקבלו אותנו – לא רוצים לא צריך. זה לא מה שימנע מאיתנו להתאהב, לחיות ולהקים משפחות חד מיניות גאות ודתיות.

"שלא לקלל אחד מישראל" ועוד כמה מצוות שנתעלמו מהרב  * מכתב פתוח מאבישי

שלום כבוד הרב, שמי אבישי (שם בדוי) ואני בן 19, גר בישוב דתי בצפון הארץ. רציתי לספר קצת על עצמי. אני עתודאי בתוכנית יחודית של צה"ל, ומיועד לשרת כקצין באחת מיחידות המחקר והפיתוח של הצבא. אני מאוד אוהב לבשל ולטייל, לקרוא, לכתוב ולצייר, לבלות עם חברים ובעיקר ליהנות, לחייך ולהודות לה' כל יום על הכל. סיימתי בהצטיינות את התיכון, עם חמש יחידות גם בתנ"ך וגם בתושב"ע ובעוד כמה מקצועות חול, אתה מבין- בחור סטנדרטי ורגיל, בטח לא מישהו שהיית מגדיר כחולה נפש – דוקטור רוברט ספיצר עשה את עבודתו נאמנה.

כדי לשמור על כנות מתחילת מכתב זה, אספר עוד כי ביום הולדתי ה-17 סיפרתי לאימי על נטיותי המיניות, וביום הולדתי ה-18 ביקשתי ממנה לסייע לי ולספר גם לאבי. תגובת שניהם היתה מחבקת ומקבלת. בניגוד אליך, כבוד הרב, ישנם אנשים שמסוגלים לראות בי בן אדם, לפני שהם רואים את נטייתי המינית.

בפרשת קדושים, הפרשה שבה מופיע הציווי השני מתוך שניים שמשמשים בסיס לכל טענותיך, מופיעות עוד כמה מצוות, שלצערי במאמרך נטית להתעלם מהן:

הראשונה שבהן, בסדר כרונולוגי, היא המצווה שספר החינוך מנה כלאו "שלא לקלל אחד מישראל", והוסיף שם: "ואף על פי שאינו שומע את הקללה". אינני חושב שזה ראוי שאדם במעמדך ישתמש במאמר מכובד בשמות גנאי כמו "שרץ" או בהשוואות לחזירים כאלה ואחרים. הציווי הוא מפרק יט פסוק יד: "לא תקלל חרש".

המצווה השניה היא (שוב, ע"פ ספר החינוך) האיסור "שלא להכשיל תם בדרך". מסביר הרב ר' אהרון לוי זצ"ל על המצווה: "שלא להכשיל בני ישראל לתת להם עצה רעה". טוב עשית, כבוד הרב, כאשר בחרת במשך כל השנים לא לעסוק בנושא – חסכת מהציבור את ההטעייה. איני בא לטעון ששגית לגמרי בדבריך, אבל עיוות האמת היה בהם, והדמגוגיה שם חצתה את גבולות הטעם הטוב.  אגב, הציטוט המדוייק כאן הוא "ולפני עיוור לא תיתן מכשול".

המצווה השלישית בסדר הכרונולוגי שברצוני להתייחס אליה היא מצוות "לא תעמוד על דם רעך". בשלוש השנים האחרונות הכרתי לצערי לא מעט חברים ואנשים ושמעתי על מקרים נוספים של אנשים שלא הכרתי של בני נוער ובוגרים שקיפחו את חייהם בעקבות יחס החברה הדתית לבעלי "הנטיות ההפוכות". על רוב המקרים איני יכול לספר לך, מתוך כבוד אחרון למתים, שבחרו במותם להצניע את האמת. ודי לחכימא ברמיזא.

המצווה הרביעית היא מצוות "לא תשנא את אחיך בלבבך". אני מרגיש נכלם שאני צריך להעיר לך על כך שבמאמרך לא הופיעה אמירה מפורשת לקוראים על היחס שצריך לתת לאותם אנשים שנגזרו עליהם יסורים. איני צריך לגלות לך, כבוד הרב, מהי דעת הציבור על ה'תופעה'. אני חווה אותה על בסיס חודשי. אם היתה לך כוונה להראות את האור ואת הדרך, אני מאמין שהדרך הראויה כוללת גם יחס אנושי ומחבק, כראוי להתמודדויות מסוג זה.

המצווה החמישית היא מצווה שאותה קיימת, "הוכח תוכיח את עמיתך", והמשכה שממנו בחרת להתעלם: "ולא תישא עליו חטא". כרב וכמחנך, אני חושב שאתה אמור לדעת כיצד לתת ביקורת. ברור לי, שדרך ההפחדה בה בחרת היא לא בדיוק הדרך החיובית והנחמדה לעזור לאותם בני נוער תועים.

המצווה השישית והאחרונה היא מצוות "ואהבת לרעך כמוך". רבי עקיבא קבע כי כי זה כלל גדול בתורה, והלל הזקן השתמש במצווה כדרך ללמד את התורה כולה על רגל אחת. איני רוצה להרחיב כאן על מצווה זו כי אני מרגיש שאני חוזר על עצמי קצת, אבל אני מניח שאתה מבין לאן אני חותר.

שש המצוות האלה מופיעות בין שני הציוויים היחידים בתורה לגבי הומוסקסואליות. הראשון הוא זה שמופיע בספר ויקרא בפרק יח: "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה הוא", השני מופיע שם בפרק כ: "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה, תועבה עשו שניהם, מות יומתו שניהם, תבל עשו דמיהם בם". כפי ששמת בודאי לב, שתי הציוויים עוסקים שניהם באקט מיני מאוד ספציפי, מעשה שהועלה לדרגת אמנות כאשר זכה לדימוי המקורי "כמכחול בשפופרת". עצוב לי שכל הוויתי כאדם נקבעת בעיניך על פי אקט מיני. התורה לא אסרה בשום מקום אהבה בין שני גברים, היא אסרה רק על קיום של מגע מסויים אחד ביניהם. התורה לא אסרה בשום מקום על שני גברים לנהל משק בית משותף, והיא גם לא אסרה על גידול ילדים (ועל דרך הטבע כבר שמענו רבות, אך לצערי לא חסרים ילדים שזקוקים לבית). התורה בשום מקום לא קובעת שהעדפה של גברים על פני נשים היא מחלת נפש, והיא גם לא קבעה שאדם שמעדיף גברים פסול מלהיות חלק מקהילה דתית.

חשוב לי להדגיש כבוד הרב, כי אני מסכים איתך שעדיפה מציאות של נישואין, אם כאלה אפשריים. לו הייתה לי יכולת לבחור בוודאי שהייתי בוחר לאהוב נשים. אבל אתה חייב להבין שלא בפני כולם עומדת הבחירה, וגם אם ננקוט הערכה ממעיטה מאוד, חצי מהסטטיסטיקה המקובלת (בתקווה כי הנתונים אינם מדויקים), נגיע לכך שלפחות חמישה גברים מכל מאה יעדיפו את בן מינם על פני המין השני.

ברור לי שמציאות בה מתירים רבנים לעבור על איסור משכב זכר אינה אפשרית, וגם איני מבקש להגיע לשם. אני כן שואף להגיע לדיון רציני יותר, כי ברור לי שניתן למצוא פתרון הלכתי שלא כולל הכחשה עצמית או ביטול אישיותי.

בתקווה לשיח חיובי יותר,

אני

* הכותב חבר בקבוצה הדתית הבוגרת של ארגון הנוער הגאה, מנהל את פורום הקבוצות הדתיות בפורומים של הארגון (תחת הכינוי sneezey) ומתנדב גם כמלווה צעיר בארגון.

——————————————————————————————————————-

כתב יובל, מגיב אנונימי באתר סרוגים:

יהדות ואנושיות – תהיה אנושי. תלמד מהרב שרלו

1 יובל | 25/08/2010

הרב יהושע – מותר גם לרב להיות אנושי.
הוא חייב להיות נאמן להלכה עד הסוף ובשום אופן לא להתיר הומוסקסואליות.
אבל הוא צריך להיות אנושי.
אתה לא מבין את הבעיה. אתה לא מבין את המצוקה שלנו. אתה כותב רק דברים חריפים נורא נגדנו אבל לא כותב מה אנחנו צריכים לעשות.
אתה פגשת כמה צעירים שחשבו (אולי בטעות) שהם הומואים והם בעצם לא ובגלל זה אתה סתם שולח את החיצים המורעלים שלך אלינו.
תהיה אנושי. זה מותר. תבין את הכאב. אל תקרא לנו בשמות גנאי.

פניקה אודות מכנסיים, קולאז', 1961, יגאל תומרקין
פניקה אודות מכנסיים, קולאז', 1961, יגאל תומרקין

תן גם לעצמך תשובה מה האלוקים רוצה מאתנו. אתה לא היית מסכים שמישהו מאתנו יתחתן עם הבת שלך אז מה אתה רוצה שנעשה. עצת נפש אולי עזרה לכמה אנשים אבל אתה יודע ואני יודע שאתה יודע על מאות בחורים שהיא הרסה.
תאמין לי. אי אפשר להשתנות. אם היה אפשר היינו רצים להשתנות. כמה שיותר מהר.
אל תקרא לנו תועבה.
תלמד מהרב שרלו. אני יודע שלדעתך הוא ניאו משהו אבל תלמד ממנו.
הוא לא היתיר בחיים שלו הומואיות ואפילו לא לסביות.
אבל הוא אנושי.
מותר גם לך.

————————————————————————————————————-

עוד בנושא: