קראתי בהתלהבות רבה על המניין הגאה ביום הכיפורים הממשמש ובא. בהתלהבות רבה כל כך שחיפשתי כל רסיס מידע על התפילה המתוכננת, כל תגובה או פרסום, אם בעמודי החדשות, הפורמים או הבלוגים. ההתרגשות שאחזה בי כמעט יצאה מכלל שליטה שהייתי חייב לשים את מחשבותיי על המקלדת לפני שלבי יתפקע.

אני מבקש להביא נקודת מבט נוספת שנדמה לי שעדיין לא הובאה אל הכתב, אם כי אני משוכנע שרבים הגו בה.

לאחר שנים שבהם כף רגלי לא דרכה בבית הכנסת, לא בכוונה ולא בטעות, ביום כיפור לפני חמש שנים לבשתי את חולצת השבת היחידה שנשארה לי וצעדתי אל תפילת כל נדרי של קהילת "בית שמחת תורה", הקהילה הגאה של ניו יורק. ולא שמאז הפכתי להיות אחד מל"ו צדיקים, אבל מאז לא עזבתי את הדת שוב.
לכן חשוב לי לחלוק את החשיבות של קהילה גאה, מניין גאה, ובמיוחד תפילת יום כיפורים גאה.

אקדים ואשיג על גישתי: גישתי ואני אינם אורתודוקסים, ולכן לא מן הנמנע, ואפילו מן הראוי, שלא נתאים לכולם.
אוסיף שקהילת "בית שמחת תורה" היא עוד פחות אורתודוקסית ממני, הרבניות הן נשים, התפילה מונהגת על ידי חזן ומקהלה, ואלו רק הדברים על פני השטח. אך דווקא ומשום כך אני טוען שהמניין הגאה ביום כיפור הוא חשוב מעין כמוהו.

לי לא די שבעזרת עבודת הקודש שרבים מבני הקהילה שלנו עושים בבתי הכנסת בעיר, בשכונה ובישיבה, בשקט-בשקט (או לפעמים ברעש גדול) חברינו לספסל בית המדרש, השכנים ממול ואפילו לפעמים הרבנים משנים את דעתם על הנושא ההומוסקסואלי. אני רוצה יותר מכך.

אני רוצה שנאמר לחברינו ולשונאינו שאנו לא רק נשב במקום המיועד לנו בתרשים הימים הנוראים של סדר הישיבה, אלא אנו נהיה הראשונים. אנחנו נוביל. אנחנו נהיה בעלי תפילה, נחזן, נעלה לתורה, נתקע בשופר, נזמין את העם כולו להתפלל עמנו.
כדי שידעו שאנו לא רק יהודים, אנו יהודים גאים. המניין הזה הוא מצעד הגאווה שלנו, כי הרי מה היא הדרך שבה היהודי מביע את עצמו אם לא על-ידי קיום מצוות ותפילה?! ומדוע שלא נבטא את היהדות שלנו בצורה הגאה ביותר שיש – בתפילה גאה. זוהי לא התרסה, זוהי הבעת עמדה.

יום כיפור מצליח למשוך אל בתי הכנסת יהודים רבים שלא מגיעים אליו בשאר ימות השנה. היום האחד הזה בשנה נשאר אחד מהמסורות היחידות שכמעט העם כולו משתתף בו. טוב שיהיה מניין גאה ליברלי בארץ ישראל, אך חשוב ואפילו הכרחי שיהיה זה מניין גאה אורתודוקסי. יהודי הנכר היו הראשונים לייסד קהילות להומואים ולסביות, אבל הבשורה על קהילה אורתודוקסית גאה חייבת לצאת מארץ ישראל.
ועדיפה שעה אחת קודם.

כמה מהכותבים בחרו להתמקד בשורה החשובה מכל נדרי "אנו מתירין להתפלל עם העבריינים".
ואני ביום הכיפורים הזה רוצה לעלות שתי שורות מעלה ולקרוא בקול גדול "על דעת המקום, ועל דעת הקהל", ולדעת שדעת הקהל נוחה ממני.
שאיש לא נע באי-נוחות בכיסאו מכיוון שהושיבו אותו ליד הפייגלֶה של הפוגלמנים.

אני רוצה להתפלל "בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה", ולא לחשוש שאם אעזוב לרגע את הכיסא שלי לא יהיה לי איפה לשבת כשאשוב.

יום יבוא ועשרה יהודים יתאספו למניין ובאמת לא תהיה ביניהם מחלקות, אבל עד אז, לפחות פעם בשנה, ביום שבו הקשר שבין תפילת יחיד לתפילת רבים הוא כל כך מהותי ורגיש, אני רוצה להיות חלק מהקהל.

בעוד כמה ימים אתם תעשו היסטוריה. המניין הגאה הראשון של יום כיפור יתחיל במילים "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה".
כמה שעות לאחר מכן אני אצעד אל תפילתי שבו נוכחים מדי שנה בשנה אלפי (רבבות!) מתפללים, ולבי יצהל משמחה ומגעגוע לארץ ישראל. כיממה לאחר מכן אני אחתום את תפילתי במילים "בשנה הבאה בירושלים הבנויה", והפעם אני אדע שליהודים כמוני יש מקום 50 דקות מירושלים.

גמר חתימה טובה