אחת השאלות שתמיד הציקו לי בפרשת כי תשא היא ה"תפנית" בתגובת משה לידיעה על חטא העגל.
רגע אחד משה ניצב לפני רבש"ע, מקבל את הבשורה המרה וישר פונה לתחינה להצלת עם ישראל מִכְּלָיה: "שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך". רגע שני, משה עומד עם יהושע למרגלות הר סיני, חוזה ב"חינגות" ההוללות של עם ישראל מול העגל, וכאחוז תדהמה היסטרית, כאילו המחזה המתגלה לעיניו לא נאמר לו קודם, פועל בזעם "לטפל" בעם ישראל: "וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר… וישק את בני ישראל… ויאמר להם כה אמר השם… שימו איש חרבו על ירכו… והרגו איש את אחיו ואיש את קרובו".
מה פשר הדבר? האם דבר השם בעניין לא "הרגיש אמתי" מספיק שמשה היה צריך לחזות בדבר כדי "להתעורר"? הייתכן?
כהרגלי, פניתי למפרשים הקלסיים למצוא פתרון או כיוון חשיבה. אז יש שנותנים פתרונות "נקודתיים", כמו למשל הספורנו שאומר: "כשראה שהיו שמחים בקלקול שעשו… ובזה התקצף ונואש שיוכלו לתקון המעוות באופן שיחזרו לתמותם ויהיו ראויים לאותן הלוחות". במילים אחרות: משה אכן ידע על המעשה, אך התחדש לו חוסר התקנה שבדבר.
הכלי יקר שאומר שזה בכלל קו רציף בפעולות הכפרה של משה: "ויש אומרים ששברם כדי להצטרף גם עצמו עמהם בחטא…שלא יוכל הקב"ה לומר אכלה אותם ואעשה אותך לגוי גדול, שהרי הושוו בחטא".
כיוון קצת יותר "רוחבי" שחשבתי עליו עלה במוחי בעקבות דברים של האור החיים ושל הרמב"ן.
האור החיים מתעורר לשאול על כך שבתיאור ירידת משה מההר משתמש הפסוק במילה "ויפן" המורה כביכול על "הפניית עורף": "שאינו מהלכות דרך ארץ שיפן משה…שלא לומר שחס ושלום נהג מנהג מיעוט דרך ארץ שפנה עורף מפני השכינה…" ובאחד ההסברים שמביא הוא אומר: "עוד ירצה על דרך אומרם כי למה דומה דרכו של משה? כשהיה מדבר עם הקב"ה היה אומר למה השם יחרה וכשהלך אצל ישראל הפך הסדר אמר אתם חטאתם… פירוש, שלא נשאר כסדר פנים הראשונים שהיה מראה כשהיה עומד לפני המקום".
דבריו מעוגנים כנראה על המדרש בדברים רבה שאומר:
מוכיח אדם אחרי. אמר רבי יהודה ב"ר סימון: מהו אחרי? אמר הקב"ה: כביכול משה הוכיחני אחר ישראל והוכיח לישראל אחרי. לישראל אמר: אתם חטאתם. להקב"ה אמר: למה השם יחרה אפך בעמך"
משה לא "מופתע" או "מותקל". הוא בוחר להתנהל מלכתחילה בשתי צורות שונות כלפי השמים וכלפי הארץ.
נדמה לי שלכך גם מכוון הרמב"ן בדברים שאומר לאור המדרש בשמות רבה: "ולכן נראה כי כאשר אמר לו הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם מידה חילה פני השם ולא אחר כלל כי היה ירא פן יצא הקצף מלפני השם ויחל הנגף לכלותם כרגע… וכיוון שהיה לו פנאי ירד משה ושרף את העגל והרג עובדיו".
דיני שמים ודיני ארץ הם שני מישורים שונים שדורשים התייחסות שונה.
ברובד ה"שמימי", ב"היכל האמת", חשוב להשקיט מיד כל תרעומת על יהודי, קל וחומר שלא לעורר אותה. דיונים משפטיים וגזרי דין לא שייכים לשם.
החברה הארצית היא המקום לשפוט ולתקן את הצריך תיקון, אם לטוב ואם למוטב.
לפעמים אני נתקל באנשים המזלזלים במעשי התקנה של בני האדם, אולי אף מיאוש, ובוחרים להפנות קללות נמרצות לשמיים כלפי אלו הראויים לדעתם לכך, ששם כבר "יעשו את העבודה".
הלוואי שנלמד ממשה רבנו להשאיר בקרב החברה את משימת התקנה, ולעומת זאת כלפי שמים את ריבוי הזכות, הרחמים והעין הטובה כלפי כל אחד מישראל והלאה לעולם כולו.
שבת שלום,
טוהר
נ"ב: אני מקדיש את דבר התורה השבת למישהו שלימד אותי לנסות לחשוב יותר לעומק.
