מנשה סיקרסקי
אחד הדברים שאפיינו את הטיפול זה הדגש על כך שניתן לשנות דברים- הנטייה הזאת היא נרכשת ואיננה מולדת, נאמר, ולכן אין שום בעיה לשנות את זה. המפתח הוא בי וזה תלוי רק ברצון שלי. עניין של בחירה.
נשמע מבטיח אה? וואו, לגמרי! בטח כשאתה בטוח שאתה לבד בעולם, חולה יחידי במחלה חשוכת מרפא. זה היה נשמע שיש לי המון כוח, שאני יכול לשנות ה-כל- את העולם, את עצמי, את כל המחלות כולן… קל ופשוט- זה סך הכל עניין של בחירה!
רק מי שישים לב "לקטנות" יבין שה"הבטחה הגדולה" הטמונה פה היא כולה על חשבוני, את עצמו כמטפל הוא פטר מכל אחריות. מה שלא מנע ממנו להגיד תמיד שזה 'טיפול דינמי' ולעטוף את זה בשלל מצגים כך שזה ירגיש לי הכי מקצועי שיש.
בחור בן 18-19, שהולך לטיפול "מקצועי" ו"מבטיח", תרתיי משמע, שנותן תחושה של עוצמה, ביטחון, כמו טריפ מופלא על קוקאין משובח במיוחד הנארז בתוך מעטפת של מציאות אפשרית וחוקית לחלוטין… יש יותר מזה?!
אמה מה, שאם אני כמטופל רוצה ובוחר נכון- אז אצליח, טוב ברור שאני רוצה, אבל אם זה לא מצליח? מנסה ולא מצליח? משמע שלא רציתי או לא רציתי מספיק?!
אז צריך לנסות יותר… וזה לא מצליח…
ויותר… וזה לא…
ויותר ויותר… וזה לא וזה לא.
ושוב ושוב….
בסוף, כעבור עשר שנים עם כל "הטוב" הזה, התאהבתי. גם את האהבה הזאת בלב שלם הייתי מוכן להקריב על מזבח "הרצון להשתנות" וחופש הבחירה. אבל נפלתי על אחד נחוש ועקשן (ויפה תואר וטהור… וכו וכו וכו… ).
אחרי תהליך ומחשבה שנייה עם עצמי, ושלישית ו… מיליון… הרשתי לעצמי פעם אחת לתת לכישלון להוביל אותי. הכישלון המפואר של חיי!
עשור אחרי, אני חוזר להבין את מי שהייתי. לתת לעצמי יד, להגיד לעצמי שבעל כורחי נפלתי קורבן לחרדות של אחרים לדיסוננסים שלהם עם עצמם ועולמם. לאדם אומלל שחי בתוך מערכת מאמללת כמותו.
האמת היחידה היא שאני מהמם בדיוק כמו שאני.
(אגב, מי שקשה לו עם זה, בסדר, ועדיין אני לא ממליץ על טיפולי המרה).
