מצעד הגאווה – ירושלים, יולי 2010

כשפנו אלי פעילי חברותא, הבית הפתוח והקהילה הדתית הגאה, לסביות והומואים דתיים. שמחתי מאד על ההזמנה. כי זאת לא רק הזמנה לבא ולצעוד אלא גם הזמנה למסע פנימה אל תוככי הנפש ואל המחוזות של הזהות היהודית שלי. בייחוד במקומות בהם היא פוגשת את הערכים ההומניים, האוניברסליים המחייבים אותי.

הדברים הבאים נוגעים לממשק של יהדות והומוסקסואליות. אבל הם מיועדים לכולם. לכולנו.

זאת גאווה להיות צועד מן המנין במצעד הגאווה בירושלים, להיות צועד חופש בעיר הקודש. זאת חובה לצעוד ביום הזיכרון לרצח, ביום השנה לפשע השנאה.

כי יש מקום לחופש חדש, לזכויות אדם ולחירויות אנושיות גם כאן, בייחוד כאן בירושלים, הסגורה והמסתגרת. וגם הקדושה המסורתית – חייבת להתחדש ולכלול בתוכה את הרגישים, הרגישוֹת והרגישוּת שעלו היום הנה לרגל.

יש הומופובים בכל מקום! ויש הומופוביה דתית הסומכת את פחדיה וסלידתה על תורה מסיני, על התגלות מלמעלה. כביכול, האוּמן העליון ציווה עליהם לשנוא ולהוקיע את חלקנו, ברואיו.

אבל אנחנו מאמינים אחרת: "בצלם אלהים ברא את האדם”. ההומו וההטרו, הלסבית והטרנסג'נדרית. בכולם יש צל מהצלם העליון. וכל המכחיש זאת למכחיש את אלהים עצמו ידמה.

אז איך בכל זאת נגשר בין אהבת הלב וחשקי הגוף לבין הצווים המפורשים? כל אחד מפלס לו נתיבים. וגם אני מבקש להציע לנו היום דרך ונתיבה.

במקום שיש הרבה איסורים משמע יש מציאות שקשה להכחישה. חזיון האהבה החד מינית היה נפוץ ונפרץ בימים ההם. וכהיקפה של התופעה כן עוצמתו של האיסור המאיים.

אני חושב שמה שהניע אותם אז לאסור את האהבה הייחודית הזו בצורה כל כך גורפת לא נבע מפחדים ושנאות, כנהוג היום במעגלות הדתיים, אלא מתפיסת עולם עמוקה הרבה יותר. היהדות היא הרי ציביליזציה של החיים, של קדושת החיים. המוות איננו – ואסור לו שיהיה – חלק מההשקפה ולא חלק מהפולחן היהודיים. הפיריון, ההולדה, ההמשכיות והאנושיות הם עיקר הוויתה של תרבות החיים וקדושת החיים היהודית. מכיוון שההומוסקסואליות של אז היתה עקרה, וחסרת יכולת לפרות ולרבות. אולי זו הסיבה הקיומית בשלה היא נאסרה והוקעה.

אבל היום, עם חידושי המדע והישגיו של הדור הכל השתנה. המשפחה החדשה שלנו רחבה מאד. הומואים ולסביות רוצים ויכולים והינם הורים לילדים נהדרים שאין בינם לבין כל ילד אחר ולא כלום. ומשבטלה עילת העקרות חייב להיבטל לחלוטין גם החרם האלים, המבוהל, על הקהילה הגאה וחבריה.

מכאן, מקרית הלאום אנחנו שולחים מסר  אל תוככי הכנסת ובתי הכנסת ואל כל באיהם : אל תחכו שהילד שלכם יצא מהארון או יעזוב את ארון הקודש כדי להפסיק לשנוא את מי שאינו כמותכם ממש ובדיוק. אל תשתקו נוכח גילויי שיטנה ושפיכות דמים. התחילו לאהוב אותו או אותה כבר היום. כי זאת התורה כולה על רגל  אחת. רגל גאה ואוהבת.

דווקא היחסים שבינו לבינו ובינה לבינה, יכולים ללמד אותנו מימדים נסתרים ונעלמים במצווה אותה הגדיר רבי עקיבא ככלל גדול בתורה. "ואהבת לרעך כמוך". אהבת האיש לאשתו היא אהבת השונים, דבקות ההפכים. השונים זה מזה בגוף וביצרים דבקים והיו לבשר אחד.

ואילו אהבת בני אותו המין היא אהבה רגישה וחיישנית של אדם האוהב את מי שהוא כמוהו. ממש. כלום אין זה עוד פירוש עכשווי ואקטואלי ל"ואהבת לרעך כמוך"? אהבת מי שהוא כמוני היא מימד נוסף ומעשי לגנזך האהבות של המין האנושי. ומכאן הגזירה השווה בין "ואהבת לרעך" ל"ואהבת את יהוה אלהיך". אותה האהבה ממש. זו וזו בכל לבבך, זו וזו בכל נפשך זו וזו בכל מאודך.  כי יש אלוהים שהוא חבר באותו מגדר כמוני. ובצלמו או בצלמה אני ברוא או אני ברואה.

חברי הגאים והגאות. אתם חלוצים, עמוד של אור ההולך לפני מחנות החשיכה. "אל יפול ברוחכם". אפילו אם בוז יבוזו לנו, לעולם לא נפסיק לברך ביחד ולהתברך: ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכל ברא לכבודו.