הצבעתי בבחירות ביום שני. ממרום גיל 23 אני מתחיל להתרגל לראות את נציגי הציבור שלי באופוזיציה (ובאופן כללי, מתחיל להתרגל להיות בעמדה של אופוזיציה נצחית). בהמשך לכך, פצחתי בחודש שעבר בחרם תרבותי (מובל, מנוהל ומתקיים באמצעותי בלבד) על סדרות וסרטים שאינם מציגים דמויות לא-הטרונורמטיביות. למזלי, האלגוריתם של נטפליקס החליט להירתם למאמץ וליצור לי שתי קטגוריות שונות של סדרות פמיניסטיות, הידד.
אני תוהה מדי פעם איך זה להרגיש ממש בפנים*. יש לי את המרחבים שלי, כמובן, וזה לא שהעולם הוא מקום מאיר פנים לסטרייטים סיסג'נדרים;
אבל הייתי רוצה להסתכל על התרבות המערבית, על היהדות ולהרגיש בן בית לחלוטין. ללא תחושת זרות או פקפוק בכך שבאמת יש לי מקום. ללמוד להיכנס לבית כנסת בלי לתהות לעצמי: "אם הם היו יודעים, הייתי נספר למניין? עולה לתורה?".
גם מחוץ למרחבים דתיים, היה יכול להיות נחמד להיות בלי צורך לתרגם ללא הפסקה את ההנחות והייצוג ההטרונורמטיבי לדרך בה אני רואה את המציאות. להיות הריבון, הרוב.
(כמובן, אם הייתי גבר סטרייט היתה סכנה להפוך לנמסיס שלי, לזה שאומר: "זה מורכב; זה מסובך; כן להכלה לא ללגיטימציה; כן לאבולוציה לא לרבולוציה; אתם צריכים להתאזר בסבלנות, הגאולה מגיעה קמעה קמעה; זאת פריצת גדר; זאת לא רוח ההלכה; זה מורכב."
קיימת בי סובלנות, לא לאמירות כאלה. ניסחה את זה נהדר מורתנו תמר רוס, (מתוך "פרומים"): "הרכבת יצאה מהתחנה. הרבנים יכולים לזרוק אבנים על החלונות ולצעוק 'שאבעס שאבעס'")
פסיקת בג"ץ בנוגע לחוק הפונדקאות פגשה אותי במקום דומה השבוע. קיימת אצלי הסתייגות כלפי הפרוצדורה הזו, אבל ההבנה שהאפשרות הזאת קיימת חדשה בעבורי, אני משער שאני לא רגיל בכך שקיים לי עתיד מוחשי.
*
בזמן האחרון מעסיקה אותי שאלת ההשתייכות הדתית. אני מודע לכך שבנושאים מסוימים התפיסה ההלכתית שלי לא נמצאת בגבולות האורתודוכסיה, אך אני תוהה על מי מוטלת ה"אשמה". האם אני זה שלא מצליח להתמיד באחיזה בשתי הזהויות, או שמא מדובר בכישלון של הקהילה הדתית לאומית ושל מנהיגיה? מי אחראי לחריגה – אני, הזהות או הקהילה שלי?
האם כאשר החברה הדתית תצליח למצוא מקום הלכתי וחברתי ללהט"בים יהיו פחות ופחות כאלה שיצאו מגבולות האורתודוכסיה, או שהביקורת הקווירית בהכרח מערערת על הגבולות המשורטטים? במילים אחרות: האם אי פעם להט"בים אורתודוכסים יהיו חלק מהנורמה? האם קיימת אורתודוכסיה בה להט"ביות יכולה להפוך לנורמה?
שבוע שעבר שמעתי ניסוח מעניין לשאלת הלהט"ב/דת: האם הזהות הלהט"בית דתית מתאפשרת ע"י יכולת-על של להט"בים דתיים שלמדו להגמיש את המציאות ולהכיר בכך שניתן לחיות עם סתירות, או באמצעות תוצאת לוואי של הישארות בארון: היכולת להדחיק קונפליקטים במעמקי התודעה. על אף שהקול שלי הולך לאופציה א', אני לא יכול שלא לתהות לגבי אופציה ב'.
*כותב הטור מודע לכך שהוא יהודי אשכנזי מרעננה ושהפריבילגיות שלו מרקיעה שחקים, אך מאפשר לעצמו להדגיש את הזהויות האחרות שלו במקרה הזה.
