
ץלחכחדגלחדיאלעךל
זו האמת הפריווילגיות שלי. בין הילד השלישי לרביעי עברתי לידה שקטה, כזו שהשאירה אותי ריקה וכמהה. שישה שבועות של חוסר גדול, של ריק. (לאחריהם תשעה חודשים מהולים בחרדה אבל זה כנראה לפוסט אחר)
אני לא מתכוונת לצאת כאן באמרות חז”ל על “מה ששנוא עליך” או “ואהבת לרעך כמוך”. אני מרגישה שכל כך התרחקנו מהערכים הבסיסיים שחז”ל דיברו עליהם, עד שאמירות כאלה הן בבחינת כוסות רוח למת.
בימים אלו אני עובד בבית ספר ממלכתי דתי במרכז הארץ כתומך הוראה של כיתה ד’, כשהכיתות מחולקות לקפסולות. מורה מן המניין באחת, ואני מעביר את אותו השיעור באחרת. מעמד-ביניים שהומצא לימי המגפה, הדועכת ב”ה.
בשנה שעברה, לקראת המצעד השני, העימות בין חושך לאור הגיע לסף פיצוץ. המשטרה, בעקבות איומים לפגוע במצעד, דרשה לשנות את התוואי ולהרחיק אותנו ככל שניתן מהגרעין התורני המאיים, כלומר מהרחוב שבו גדלתי ומלב היישוב שלי. בהתערבות בג”ץ, שלמרבה המזל עדיין קיים במדינה הזאת, חלחלה ההבנה שלא יעלה על הדעת שבזמן שמצעדי דגלים ואירועי דת מתקיימים במועצה בשפע, תיאסר צעדה למען הסובלנות. בסופו של דבר, למרות נהירה המונית ומרגשת של תומכים מכל קצוות הארץ, היו שם יותר שוטרים מצועדים.
מדהים שהורסי הערים הם לרוב אלה שבטוחים כי הם השומרים הכי טובים שלה. הקיצונות הזו, הרוצה דם ואלימות, לא מתאימה לעיר, שהיא בבסיסה מקור של חיים.
Accessibility
visibility_offDisable flashes
titleMark headings
settingsBackground Color
zoom_outZoom out
zoom_inZoom in
remove_circle_outlineDecrease font
add_circle_outlineIncrease font
spellcheckReadable font
brightness_highBright contrast
brightness_lowDark contrast
format_underlinedUnderline links
font_downloadMark links