Meetups will start after the chagim in Modiin.
We’ll meet every two weeks in an inclusive, fun, and social space where we can explore, process, and reflect on topics related to our various identities.
This group is appropriate for those in and out of the closet.
Sign up using the form below:
Hevrata’s ‘assistance and support system’ invites you to talk to us, get an answer and
The short movie “Free to Love” is the highlight of the conversion agencies’ effort in
“יצאתי מהארון עוד לפני שנפגשתי עם גבר, עוד לפני שהיה לי משהו עם מישהו… לא הרגשתי שום צורך לחכות לזוגיות או להתנסות. זאת פשוט הייתה ההרגשה שלי”
לאור הדיון בועדת החינוך של הכנסת על פעילות החינוך הבלתי פורמלי וקהילת הלהט”ב
“יצאתי מהארון בגיל 10. בגיל 22 התחתנתי עם סטרייטית שידעה שאני הומו. סיפרתי לה כבר בדייט הראשון”
התרבות הקווירית פרחה בברלין של לפני-המלחמה*. ברים מלאים בגברים ונשים קרוס-דרסרים, הופעות קברט ומלכות דראג. נשפים המיועדים לקהילה הגאה התרחשו מספר פעמים בשבוע, בימי חג כמות האנשים אשר השתתפה בהם הגיעה כמעט לאלף. אולמות בהם נוגנו וולסים, לצלילם רקדו זוגות חד-מיניים. מועדונים סגורים של לסביות, של הומואים, מסיבות תחפושות המוניות שמשכו אליהן תיירים מכל אירופה. הוערך כי למעלה ממאה ברים, בתי קפה ומקומות מפגש המיועדים ללהט”בים פעלו בעיר (לשם ההשוואה, יותר ממה שהיה בניו יורק של שנות ה-80!). בתקופה זו מגנוס הירשפלד, סקסולוג ורופא יהודי-גרמני ייסד את הוועדה המדעית-הומניטרית אשר פעלה למען ביטול החוק הגרמני שאסר על יחסים מיניים בין גברים (סעיף 175, החוק לא נאכף באותה תקופה). הירשפלד שאף לקדם הבנה כלפי הומוסקסואליות באמצעות חקר התופעה. הוא הקים את המכון לסקסולוגיה בברלין, אשר במסגרתו בוצעו מחקרים ראשוניים של זהויות ומשיכות להט”ביות.
השיר, שעוסק באכזבה רומנטית, יכול לעורר הזדהות אצל רבים מאיתנו. השיר נפתח בפנייה לגוף שני שמכילה מעין תלונה, או האשמה – “היום אמרת שתפגוש אותי”, ומיד אחר כך בלי לחכות לתשובה, מטיח הכותב – “היום נסעתי לבדי…” האהוב הבריז. אחד האמצעים הבולטים בשיר הוא הפער שבין הפגישה המיוחלת והחשיבות הרבה שלה לבין האפרוריות היומיומית המדכאת שבאה לידי ביטוי כ”קו חמש מאות”. הפגישה המיוחלת היא בבירור אירוע מיוחד של שבירת שגרה, והאכזבה מכך שלא התקיימה מועצמת על ידי נסיעה רגילה ומשעממת באוטובוס. באופן זה מובנת לגמרי תחושת הריקבון שמתפשטת אט אט בלב הכמש, עד שהיא מקבלת צורה מעורפלת של “משהו דהוי על הפנים”.
רעיית הצאן מהווה מסמן זהות מרכזי בסיפורי האבות, ובסיפור יציאת מצרים בפרט. כשבני ישראל יורדים מארץ כנען, הם מתיישבים בנפרד בארץ גושן בשל כך: “כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן” (בראשית מ”ו, ל”ד). בהמשך, אלוהים מתגלה למשה כשהוא רועה את צאנו במדבר. בזמן מכת בכורות, דם הצאן הוא זה שמסמן את בתי ישראל.
