My WordPress Page קו הקשב פתוח עכשיו
Search

שבר – רועי שניידר

השיר, שעוסק באכזבה רומנטית, יכול לעורר הזדהות אצל רבים מאיתנו. השיר נפתח בפנייה לגוף שני שמכילה מעין תלונה, או האשמה - "היום אמרת שתפגוש אותי", ומיד אחר כך בלי לחכות לתשובה, מטיח הכותב - "היום נסעתי לבדי..." האהוב הבריז. אחד האמצעים הבולטים בשיר הוא הפער שבין הפגישה המיוחלת והחשיבות הרבה שלה לבין האפרוריות היומיומית המדכאת שבאה לידי ביטוי כ"קו חמש מאות". הפגישה המיוחלת היא בבירור אירוע מיוחד של שבירת שגרה, והאכזבה מכך שלא התקיימה מועצמת על ידי נסיעה רגילה ומשעממת באוטובוס. באופן זה מובנת לגמרי תחושת הריקבון שמתפשטת אט אט בלב הכמש, עד שהיא מקבלת צורה מעורפלת של "משהו דהוי על הפנים".

“אַךְ מַדּוּעַ בּוֹכֶה בִּי הַלֵּב?”
(רחל בלובשטיין-סלע)

הַיּוֹם אָמַרְתָּ שֶׁתִּפְגּשׁ אוֹתִי
הַיּוֹם נָסַעְתִּי לְבַדִּי בְּקַו
חָמֵשׁ מֵאוֹת וּמַשֶּׁהוּ נִרְקַב
בְּלֵב אֲשֶׁר הָיָה אָז מַהוּתִי

כָּל כָּךְ הַיּוֹם אָמַרְתָּ שֶׁתִּפְגּשׁ
חִכִּיתִי לְבַדִּי בְּקַו חָמֵשׁ
מֵאוֹת וּמַשֶּׁהוּ בְּלֵב כָּמֵשׁ
כָּל כָּךְ חִכִּיתִי בְּאָמְרִי לִגְעשׁ

אֲנִי נוֹסַעַת קַו חָמֵשׁ מֵאוֹת
וּמַשֶּׁהוּ דָּהוּי עַל הַפָּנִים
עוֹטֵף אֶת רְאוּתִי בַּעֲנָנִים

אֲנִי הַבַּיְתָה קַו חָמֵשׁ מֵאוֹת
וּמַשֶּׁהוּ הֵחֵל בְּלֵב לִרְעֹד
כְּעָב קְטַנָּה שֶׁבְּשׂוֹרָתָהּ דְּמָעוֹת.

השיר, שעוסק באכזבה רומנטית, יכול לעורר הזדהות אצל רבים מאיתנו. השיר נפתח בפנייה לגוף שני שמכילה מעין תלונה, או האשמה – “היום אמרת שתפגוש אותי”, ומיד אחר כך בלי לחכות לתשובה, מטיח הכותב – “היום נסעתי לבדי…” האהוב הבריז. אחד האמצעים הבולטים בשיר הוא הפער שבין הפגישה המיוחלת והחשיבות הרבה שלה לבין האפרוריות היומיומית המדכאת שבאה לידי ביטוי כ”קו חמש מאות”. הפגישה המיוחלת היא בבירור אירוע מיוחד של שבירת שגרה, והאכזבה מכך שלא התקיימה מועצמת על ידי נסיעה רגילה ומשעממת באוטובוס. באופן זה מובנת לגמרי תחושת הריקבון שמתפשטת אט אט בלב הכמש, עד שהיא מקבלת צורה מעורפלת של “משהו דהוי על הפנים”.

התיאורים החוזרים והכמעט אובססיביים של זירת ההתרחשות – קו חמש מאות, נועדו להדגיש את היעדר האסתטיקה הרומנטית הרצויה, שיכולה להיות למשל בבית קפה או בפארק, שהם מקומות אידאלים לשירי אהבה. אבל לא; השיר מתרחש בזירה הכי פחות רומנטית שניתן לדמיין – קו תל אביב-רעננה, עם אנשים זרים שסגורים יחד בחלל האוטובוס למשך אותו פרק זמן קצוב של נסיעה חסרת יחוד. דווקא הפער הזה שבין הציפייה הפנימית לפגישה בלב גועש ובין ההתרחשות החיצונית האפורה והמדכאת הוא מה שמעניק לשיר את קסמו.

דבר נוסף שבולט בשיר הוא המוטו המצוטט בראשו מאת רחל המשוררת. הכותב השמיט באופן מובהק את ראשיתו של המשפט מהשיר של רחל – “כֹּה צִפִּיתִי לַיּוֹם וְהִגִּיעַ”. יתכן שההשמטה היא חלק מניסיון ההתמודדות עם האכזבה מהפגישה שלא התקיימה. מעין ניסיון ילדותי להתכחש לציפייה הגדולה מהפגישה, משום שבלעדיה האכזבה תהיה מרה קצת פחות. אולי זה אותו נסיון לרסן את הגעש המתואר בבית השני – נסיון שהולך ונכשל לאורך השיר, עד לסיום בו מתואר רגע הפריצה בבכי תוך כדי נסיעה.

רועי שניידר (25) נולד וגדל ברעננה, סטודנט לתואר שני בבלשנות שמית באוניברסיטת תל אביב. חי עם בן זוגו וכלבתם בתל אביב. עד כה התפרסמו שני ספרי שירה שלו – “רועי שניידר ושירים אחרים” ו”שלוש ארבע ו…”

תהיו נאמנים לעצמכם!

לא לחיות זה לפחד. זה לשקוע בחרדות. זה להסתיר את עצמנו מהאנשים הכי קרובים אלינו.
ולפעמים זה מרגיש שאי אפשר אחרת, כי החיים האלה הם פאקינג מפחידים ואם חושבים עליהם יותר מידי – אפשר לשקוע בדיכאון קיומי.

קרא עוד »

התהום נפערת, אבל חוט מאיר של חסד משוך עליה

אתמול כתב יאיר שרקי ברגישות ובאומץ רב שהוא ״אוהב בנים ואוהב את הקדוש ברוך הוא״, ומאז הוא זוכה לתמיכה נרחבת ומרגשת | יודע האדם: כמה הייתי רוצה להמשיך להאמין בזה או בזה, כמה הייתי שמח אם הכל היה שונה

קרא עוד »

דווקא פרווה / הדתיים הנאלמים

בעבודה שלך, בפילאטיס, במילואים, בשולחן לידך בבית הקפה, בדירה ממול, בקבוצת הפייבוקס שנפתחה – אנחנו שם, איתכם, לצידכם. אלו שאתם נוהגים לכנות אותם “לייטים”, או להגיד לעברם (ספק לשאול) “אבל אתם לא באמת דתיים(?)”. אלו שבשיחת עומק תזרקו לעברם “נו, אתם לא מייצגים”. ואנחנו? אנחנו נישאר נבוכים, בלי להבין אם מדובר במחמאה או בעלבון. לרוב נחייך בהכנעה ובהסמקה קלה. כי האמת? התרגלנו

קרא עוד »

באנו חושך לגרש

במשך תקופה ארוכה חשבתי שהקולות בראש שלי, אותם קולות שאמרו לי שאני טעות, שאני מקולקל, שאני לא ראוי לאהבה – הם האור, ואני החושך.

קרא עוד »

הסיפור של קובי הנדלסון

מתי ידעתי: “ידעתי שאני נמשך לגברים, לשים לב לזה, באיזור גיל 14. בעצם, היום בהסתכלות אחורה, אני זוכר שכבר בגיל 7 צפיתי בשיר ששלחנו לאירוויזיון 92′, של דפנה דקל, “זה רק ספורט”. אני ממש זוכר שהסתכלתי על ההעמדה של השיר, מהופנט, על הבחור שהיה לשמאלה, בחולצה ירוקה. אני לא יודע אם זה היה הרגע הראשון אבל זה רגע שאני זוכר בוודאות.

קרא עוד »

מה זאת אהבה?

יש משהו ברגש הזה שלא ניתן להגדרה. משהו מסתורי, ממגנט, לא חד משמעי. הוא תופס צורה, משתנה, מתעצב לאורך הזמן והחיים, לובש מראות וצבעים שונים.
אבל יותר מהכל, הוא תמיד שם.

קרא עוד »

שתפו את המאמר