ספירה

אני מנסה לצלוח את כל ספירת העומר השנה, מעולם לא הצלחתי לסיים את הספירה, ואני חושב שגיל 23 יכול להיות הזמן המתאים לכך.

אני מנסה לצלוח את כל ספירת העומר השנה, מעולם לא הצלחתי לסיים את הספירה, ואני חושב שגיל 23 יכול להיות הזמן המתאים לכך.

בספרה “צרות של מגדר”, ג’ודית באטלר מתנגדת להגדרה של המין והמגדר כ”טבעי” ו”קודם” לשיח, ומבקשת לומר כי הבניית המגדר מתבצעת ע”י פעולות או ביצועים שונים, “פרפורמנס”. המגדר אינו מהות טבעית, אלא חזרה על פעולות שונות שהחברה מגדירה כ”גבריות” או “נשיות”: הורדת שיער, בכי, משחק כדור, או בחירת מקצוע. הדגש הניתן הוא על היום-יומיות של המגדר, על הפעולות הלכאורה-שגרתיות אשר מגלמות בתוכן משמעות קריטית.

בהמשך למחשבה זו, ניתן לפנות אל הזהות הדתית שלנו ולומר טענה דומה: ייתכן שלא קיימת מהות דתית “קודמת” לשיח, הגדרה עצמית שלי כי אני “דתי” או “חילוני”, אלא קיים פרפורמנס מסוים של פעולות, התנהגויות ומחשבות אשר מכוננות זהות יהודית ודתית. באטלר ראתה את הכפייה והאלימות בפרפורמנס, באקטים שמבוצעים על מנת להשביע את רצונה של החברה. בעבור החברה היהודית, אני מאמין כי לרעיון הפרפורמנס פוטנציאל ליצירת דתיות כנה יותר.

כאשר אנחנו תוהים: “האם הזהות הדתית שלי יציבה, כיצד אני מגדיר את המקום הדתי בו אני עומד כיום?” נוכל לבחון את עצמנו באמצעות הפרפורמנס. באמצעות הפעולות, המעשים וההחלטות שקיימנו. ברגעים של חשבון נפש נשאל את עצמנו: “כיצד הזהות הדתית שלי גרמה לי לפעול? אילו מצוות קיימתי? אילו החלטות קיימתי? אילו מעשים ביצעתי ובאמצעות כך יצרתי את הזהות הדתית שלי?”.

כך, נוכל ליצור זהות דתית כנה ומחוברת, זהות אשר לא מניחה כי קיים “יש” דתי מחוץ לפעולות ולמעשים, אלא זהות שדורשת פעולה ועשייה למען ההגדרה העצמית. זהות אשר לא מסתתרת מאחורי הגדרות עצמיות ופחד מיציאה מהגבולות האישיים, אלא זהות שבוחנת את עצמה בכנות כל יום, כל שנה, ושואלת את עצמה: “האם הפעולות, המעשים, המחשבות וההחלטות שהתקיימו השנה כוננו זהות דתית-יהודית, כפי שאני רוצה לראות אותה?”

הנטייה שלנו לבחון את עצמנו יכולה גם להגיע ברגעי קצה ומשבר, אנחנו נוהגים לחשוב שהדרך בה אנחנו מתפקדים כשאנחנו במצוקה או בחוסר נוחות היא זו שקובעת מי אנחנו. הבחירות הדתיות שעשינו מתוך הלהט”ביות שלנו נראות כמכריעות, “אם אני עושה את הדבר הזה – אני בעצם לא באמת מצליח להתמסר, אני לא מחויב לחלוטין”. למעשה, הזהות ההלכתית שלנו בנויה מחזרתיות שחוקה הרבה יותר מאשר רגעי שיא ונקודות קצה. לא נועדנו “לשחק” את התפקיד הזה באופן מושלם, אנחנו צריכים לבצע אותו בסגנון שלנו.

אני בוחר להסתכל השנה על ספירת העומר כמצווה שמסמלת את העיקר היום-יומי, כמצווה מונוטונית, חזרתית ושגרתית. כפרפורמנס ללא משמעות עמוקה בפני עצמו בעבורי, כפעולה אשר מכוננת זהות דתית בשגרתיות שלה.

שתפו את המאמר

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *