רעיית הצאן מהווה מסמן זהות מרכזי בסיפורי האבות, ובסיפור יציאת מצרים בפרט. כשבני ישראל יורדים מארץ כנען, הם מתיישבים בנפרד בארץ גושן בשל כך: “כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן” (בראשית מ”ו, ל”ד). בהמשך, אלוהים מתגלה למשה כשהוא רועה את צאנו במדבר. בזמן מכת בכורות, דם הצאן הוא זה שמסמן את בתי ישראל.
השימוש בדם כאמצעי המבדיל מהווה נקודה משמעותית בהקשר המצרי. אל מול החברה המצרית – אשר מבזה רועי צאן, אשר יוצרת היררכיה חברתית בין בני חורין לבין עבדים – בני ישראל מקדשים את זהות הרועה. מדובר בהתרסה כלפי חברה אשר פועלת באופן לא-מוסרי. (אולי אם אחטא באנאכרוניזם אקרא לזה אקט של ניכוס-מחדש של זהות מבוזה).
זהות העבד לא נשכחת מעם ישראל. אנו מצווים לאהוב את הגר – כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. הזיכרון של עם ישראל כמיעוט דורש מהם להתנהל בצורה מוסרית יותר, ראויה יותר. סיפור חג החירות לא מדבר רק על עם שיוצא ממצרים כדי לעבוד את ה’, אלא גם על יציאה משעבוד מעמדי.
*
בסרט “פריז בוערת”*, פפר לה בייג’ה (דראג קווין בולטת, אם בית לה בייג’ה) משוחחת על נשים בעולם הנשפים שבחרו לבצע צעדים כירורגיים והורמונליים במסגרת תהליך התאמת מין. לה בייג’ה טוענת שהיא “לא מבינה את הבנות האלה”. חיים כאישה, לטענתה, לא “פותרים את הבעיה”, אלא למעשה מדרדרים את המעמד החברתי שלך. כעת את צריכה לסבול לא רק אלימות שמופנית כלפי להט”בים, אלא גם כזו שמופנית באופן ספציפי כלפי נשים טרנסיות.
הסתכלות שכזו על זהות טרנסית בעייתית ופסולה. יחד עם זאת, אך נקודת המבט מובנת: כשהמשימה הראשית היא לשרוד, לפעמים אין מקום למימוש עצמי.
*
קיים שיח רווח בימים אלו על האפשרות לחופש בעולם מוגבל. על הניסיון לנצח בידוד באמצעות הרוח. יחד עם הרצון שלנו לפרוץ ולהיות בנות חורין, עלינו לתהות מי נמצא במצב בו חירות אינה אופציה. אלו שזכו שוכחות מהר מדי את התמיכה מהסביבה שלנו, את האפשרויות שמביא מעמד כלכלי יציב, את החשיבות בכך שקיימת קורת גג ומשפחה. בחג החירות, יש לזכור גם את מי שצריכה לשרוד, את מי שחירות בעבורה היא חוויה נדירה. את מי שבעבורה ליל הסדר בנפרד מהמשפחה אינה גזרה חדשה, אלא מציאות חיים.
*
נקודת מבט של מיעוט היא סגולה. הגרוֹת שחווינו מאפשרת לנו להפגין אמפתיה כלפי אנשים נוספים, כלפי אוכלוסיות נוספות. הדרישה בנוגע ליחס לגר במקרא ברורה בהקשר הזה: אדם שחווה שעבוד והצליח להיחלץ ממנו לא יכול להמשיך לחיות באותה צורה, הכאב אותו הוא נשא חייב להפוך אותו לאדם מוסרי יותר. חוויית הצער מנוצלת על מנת להיות קריאה לפעולה, ליצירת סדר חברתי חדש אשר מתנגד לקיום היררכיות חברתיות ברורות.
שהחירות לה חלק מאיתנו זוכים תהיה קריאה לפעולה בעבורנו: לשבירת ארונות נוספים, לדאגה למיעוטים אחרים, להבנה ששחרור לעולם לא יהיה מלא בעולם בו קיים שעבוד של אוכלוסיות אחרות.
*סרט אשר מתעד את “תרבות הנשפים” של העיר ניו יורק ושל הקהילות האפרו-אמריקאיות, הלטינו והלהט”ביות.
