התרבות הקווירית פרחה בברלין של לפני-המלחמה*. ברים מלאים בגברים ונשים קרוס-דרסרים, הופעות קברט ומלכות דראג. נשפים המיועדים לקהילה הגאה התרחשו מספר פעמים בשבוע, בימי חג כמות האנשים אשר השתתפה בהם הגיעה כמעט לאלף. אולמות בהם נוגנו וולסים, לצלילם רקדו זוגות חד-מיניים. מועדונים סגורים של לסביות, של הומואים, מסיבות תחפושות המוניות שמשכו אליהן תיירים מכל אירופה. הוערך כי למעלה ממאה ברים, בתי קפה ומקומות מפגש המיועדים ללהט”בים פעלו בעיר (לשם ההשוואה, יותר ממה שהיה בניו יורק של שנות ה-80!). בתקופה זו מגנוס הירשפלד, סקסולוג ורופא יהודי-גרמני ייסד את הוועדה המדעית-הומניטרית אשר פעלה למען ביטול החוק הגרמני שאסר על יחסים מיניים בין גברים (סעיף 175, החוק לא נאכף באותה תקופה). הירשפלד שאף לקדם הבנה כלפי הומוסקסואליות באמצעות חקר התופעה. הוא הקים את המכון לסקסולוגיה בברלין, אשר במסגרתו בוצעו מחקרים ראשוניים של זהויות ומשיכות להט”ביות.
התסיסה התרבותית-פוליטית הפסיקה בעת עליית הנאצים לשלטון. המשטרה חזרה לאכוף את סעיף 175 והחלה לפשוט על מועדונים, כלל מקומות המפגש נסגרו, כתבי-עת קוויריים יצאו מחוץ לחוק ונאסר לקיים קבוצות להט”ביות מאורגנות. מכון המחקר של מגנוס הירשפלד נסגר, וחלק ארי מהכתבים שנשמרו במכון נשרפו כליל.
אני מצרף קטע מתוך “המשולש הורוד”, מאת ריצ’רד פלנט. הספר מתעד את גורל האנשים שהואשמו בהומוסקסואליות תחת השלטון הנאצי. המכתב הבא נשלח לריצ’רד בספטמבר 1935, ומתאר את תחילת תהליך הרדיפה אחר ההומוסקסואלים תחת השלטון הנאצי.
“הנה כמה חדשות שאף אחד לא פירסם בפרנקפורט. שמעת על הרצח של רהם?(הערה: ארנסט רהם היה ראש האס אה, הומו מוצהר, מת בליל הסכינים הארוכות) ככה התחילו הסבבים, סגירות הברים. שום מקום לא פתוח בפרנקפורט, במקום זה בורכנו בחוקי מין חדשים. החבר שלנו הרולד אמר שהם יכולים לתפוס אותך אם אתה רק מחייך לבן אחר. את זה הוא אמר לי לפני שהוא נעלם, אין לי מושג איפה הוא, או אם הוא חי בכלל. זוכר את האחים ג’יג’י? נעצרו לפני שבוע, נכנסו לכלא פרונגסהיים. זוכר את מקס? כביכול בדכאו, ליד מינכן. מעט הקשר שעוד שהיה לי עם פרדי אבד, אבל אני חושש שהמדים של האס אה לא יהוו הגנה עכשיו כשרהם איננו. כמה ממי שהוא פיתה במסעות האינסופיים שלו ילשינו עליו במהרה. ריצ’רד, אתה לא יכול לתאר כמה אנשים סיפרו על חבריהם כשהם נזרקו לכלא ו”חונכו מחדש” על ידי הבריונים. קורט, הרוקח שליד הבית שלך נגרר מהמיטה שלו ב5 לפנות בוקר. הם מצאו את ספר הכתובות שלו – הטיפש לא שרף או זרק אותו לנהר. את מה שקרה במפקדה אחר כך אני רק יכול לנחש. לא ראיתי אותו, ואין לי את האומץ לשאול את אימו מה שלומו. אה. כן, אתה זוכר את ברט? אתה לא תאמין לזה, הוא הצטרף לכנופיית האס-אס! מראה את עצמו במשרד הראשי שלהם ומסתכל לצד השני כשאני עובר..”
*
אין אפשרות ללכוד בשפה אמירה מדויקת על השואה, אז אני בוחר ביום הזה להסתכל ולזכור את החיים שהיו לפני, את ההתפרצות והבלימה של תרבות חדשה, של תשוקה. הסיפור הלהט”בי בברלין של לפני-המלחמה נראה כתהליך שנגדע באיבו. אפשר רק לדמיין את המחשבה, השירה, הסיפורת וההיסטוריה שאיבדנו.
אפשר להרהר בהקשר הזה על כך ש”התקדמות” בנוגע לזכויות להט”ב אינה חסינה, אפשר להסתכל על הגל הלאומני-הומופובי ששוטף בימינו את אירופה, על פשעים שעדיין מבוצעים ברחבי העולם כנגד להט”בים ולהתמלא בחשש ובלהט לשינוי של המצב הקיים.
מעולם לא ידעתי באמת על מה להסתכל ולומר, על הקריאה המוסרית וה”מסקנות” להמשך. לפעמים מוטב גם לשתוק.
* כהערת שוליים: בהקשר הנוכחי, אני רוצה להמליץ על “עקומים”, מחזה משנות השבעים אשר עולה כיום בתיאטרון הבימה. לשיר המחזה – https://bit.ly/2VoPrKY
