הסיפור של עוז אפטקר
"הקורונה תוקפת בעיקר בלילות. במהלך היום אתה מרגיש טוב, אבל בלילות יש את הקטע של החום, כאבי הראש וכל הדברים האלה… לא ברור לנו עד הסוף איך נדבקנו"
י״ב בניסן ה׳תש״פ (י״ב בניסן ה׳תש״פ (6 באפריל 2020))
כל הכתבות ממגזין "מעת לעט", מגזין הפייסבוק של חברותא.
"הקורונה תוקפת בעיקר בלילות. במהלך היום אתה מרגיש טוב, אבל בלילות יש את הקטע של החום, כאבי הראש וכל הדברים האלה… לא ברור לנו עד הסוף איך נדבקנו"
אני מחפש אהבת גברים שאינה פגומה, שלא נשרטה ונדחתה על ידי החברה. אני מחפש תחליף להומוסקסואליות. אני שואף להומופיליות, התכווננות רגשית כלפי גברים.
עוברים עלינו זמנים לא פשוטים. קשה עוד לחשוב על הנזק שהנגיף שמשתולל בחוץ גורם ברחבי העולם, וקשה לדעת איפה נעמוד אחרי שהסיפור הזה יסתיים. שגרת היום של המדינה שלנו השתנתה ללא היכר, ודברים שהתרגלנו אליהם ומרכיבים את חיינו – כמו עבודה, לימודים או סתם יציאה עם חברים – כבר לא לוקחים חלק ביום-יום כמו שלקחו לפני שבוע בלבד. להישאר בבית זה לא תמיד פשוט, ובטח לא מה שאנחנו רגילים אליו. וחוסר הודאות לגבי מה הולך לקרות בחודשים הקרובים מכסה על הכל.
"אני 3 וחצי שנים בזוגיות עם בחור שהוא גם דתי ועדין בארון. המשפחה שלי מכירה אותו. המשפחה שלו עדין לא מכירה אותי".
הילה להב היא מוזיקאית ומשוררת ילידת זכרון יעקב, והוציאה לאור שלושה ספרי שירה – "יחידה", "עד הבוקר" ו"גג עץ" – בהוצאת הקיבוץ המאוחד. השיר פורסם ב"נפלאתה" – אנתולוגיה של שירה להט"בית בעריכת רונן סוניס ודורי מנור ובהוצאת חרגול.
קוויריות היא חריגות. אנחנו חורגות על מנת לשבור קודים ומגבלות, אנחנו לא מקבלות את הרצון להיטמע, להתנהל כמו כולן. אנחנו מכירות בכך שהמבנה של החברה שלנו יוצר עוולות ומנציח דיכויים.
"קמינו דה סנטיאגו" היא דרך צליינים ספרדית בת יותר מאלף שנה, שאורכה כ-800 קילומטר. הדרך מסתיימת בחוף שנקרא "חוף המוות" ושנחשב בעבר לסוף העולם, שמעבר לו רק ים.
כאשר כותבים על להט"ביות דתית, לתהליך הכתיבה שני שימושים עיקריים: יצירת תוכן ויצירת מרחב.
יצירת התוכן ברורה מאליה, העולם הרוחני של יהודים רבים, מתבסס על מחשבה ומסורת כתובה. כתיבת מחשבה להט"בית-דתית מהווה מענה לצורך זה.
אהבה תמיד סיקרנה אותי. מה עומד מאחוריה? מה גורם לנו לצאת בחיפוש אחר בן זוג? ומה התוכן של מערכת היחסים שנוצרת בין בני הזוג?
השיר "ואנחנו אוהבים" מבטא את הצורך שלנו למצוא את מי שימלא בנו את החסר, את הבור הזה שיש בנו ואת גודל הוויתור שאנחנו מוכנים לעשות על מנת להימצא במחיצת אדם אוהב, מעין כתיבה של דמות חדשה לגמרי שתענה לצורכי הצד השני.
"בן אדם אינו יכול לשנות את מקום לידתו אבל הוא לא מוכרח למות באותו מקום" (בן גוריון)
האם אפשר היה לכתוב משהו בשבוע שעבר בהקשר הלהט"בי, אשר לא עסק בהתבטאויות של הרב רפי פרץ?
כותרות ענק, פרצוף מרוח בשחור לבן, תגובות בלתי פוסקות, מלל לא נגמר, גינויים מכלל הצדדים, גינויים על כך שנאמרו ולא נאמרו גינויים, תהיות על גבולות חופש הביטוי, התנגדות להתנגדות. רעש. שקט.
במאמר הקודם דיברנו על חשיבותן של "הבחירה" וקבלת האחריות, בתוך עולם קיים שמנסה להנחיל ולהכתיב לנו אמונות, כללים ומערכות ערכים, נורמות והרגלים.
במסכת ברכות (הצטרפתי ללחץ החברתי של לימוד הדף היומי ואני שמח בכך), סיפור תפילת חנה מובא על מנת ללמוד מספר הלכות תפילה. באחד מהדיונים הנוגעים לנושא, מופיע סיפור שתפס אותי מאוד.
