כשהגענו לשירות הצבאי במסגרת ישיבת ההסדר הסתבר לנו פתאום שעשינו יחד טירונות – שתי מחלקות של ביניש"ים – תלמידי ישיבות ההסדר, הוא באחת ואני באחרת. וביחד התפללנו, וביחד שרנו שירי סעודה שלישית בשבתות, ביקרנו זה את זה. מעניין אם נכיר בפנים כשניפגש, אני אומר.

הם מסתכלים, הם כל הזמן מסתכלים. מהרגע שירדתי מהרכבת הפעלתי מונה עיניים, והוא דופק, עשרים ושתיים, עשרים ושלוש, עשרים וארבע. הכיפה שלי זורחת. כמו בייגלה זוהר מעל הראש. אני הולך וכולם רואים לי את הבייגלה * מוטי בתל אביב

נעשיתי מכור לתחושת הסימפטיה הזו שאני מקבל אחרי שאנשים יודעים. כאילו פתאום הם באמת חברים שלי. כל החברים של פעם צנחו בקומת חברות אחרי החיבוק ההוא מאסי. רציתי שכולם יהיו חברים שלי. באמת. * מוטי משתף. גיל מתרחק.

ואתה רוצה דורית משלך? אני שואל את עצמי בראיון הדרמטי שלי, כשפנס חולף מטיל עליי קרן שבטח היתה מצטלמת היטב. ואני מתעכב מלענות לו, למראיין, אני אפילו מתפלא שהגוש שיצא כשבכיתי בחתונה לא מנסה להציץ עכשיו שוב, דווקא היה מתאים לו.
אני כבר לא בטוח. אני מהמהם לעצמי.
מה אמרת? שואל המראיין * מוטי חוזר מהחתונה של אסי

ואז מגיע ראש הישיבה, ונהר של תלמידים מאחוריו, ועדר של חברים שלי מלפניו, נדחקים ללחוץ את ידו, לגעת בקודש. אבל אצלי בפנים משהו חלול כזה, הוא כבר לא מבין, הוא לא יבין. מין סלסול מוזר של עצב מתלפף לי על הגוש, הבנה כזו שאיבדתי אותם, איבדתי את כולם * מוטי מגיע לחתונה של אסי

"בדירה שלו גיל מחכה לי, עם נר אחד שתקוע בשמאל החנוכייה, ואני מתקן אותו ומעביר את הנר לצידה הימני, וביד אחת אני מזמר את הברכות, וביד השנייה את מכסה את שיערו החלק" * מוטי וגיל ביחד

הלב שלי מתפעם, הבטן קצת כואבת. אני מתרגש פתאום לקראת המסע הזה. כאילו זו הולכת להיות הפעם הראשונה שאני נפגש איתו. חוצה את המסדרון של כיתות הסטודיו שלנו, של שנה א', עולה במדרגות אל שנה ה'. אני רק רציתי את האיש הזה שלא ידעתי אפילו את שמו * מוטי מוצא את האהבה הראשונה שלו

אז תספר לי קצת על הישיבה? הוא מבקש. ואני מספר לו על הרב רבינוביץ', ועל אסי, ועל נתנאל. אתה חמוד. הוא אומר פתאום באמצע הסיפור שלי. אני מסמיק בחושך. מה עונים על כזה דבר? * מוטי בפגישה עם ההוא מהפרק הקודם