אם מצעד הגאווה מפריע לכם, דעו שזה תלוי רק בכם. ביום שלא נצטרך לצעוק, ביום שלא יהיה צורך להתבלט, ביום ששיעור הלהט"בים בקהילה שלכם יהיה זהה לשיעורם בציבור הכללי, ביום שהתמודדות דתית להט"בית תהיה עניין פרטי של בין אדם למקום, ביום שתפסיקו לדבר על "תופעות", ביום שלא תדונו בפטרונות על לתת או לא לתת לגיטימציה – ביום הזה לא יהיו עוד מצעדי גאווה. לא יהיה בהם צורך.
לפעמים ההסברה הכי טובה היא פשוט לא להסביר. אף אחד מעולם לא נדרש להסביר למה הוא הולך לקולנוע בציבור ולמה הוא אוכל פלאפל לצהריים בציבור כי אלה דברים יום יומיים שזכותו של כל אחד לעשות. גם ללכת ברחוב זה דבר יום יומי שזכותנו לעשות. ופעם בשנה אנחנו בוחרות לעשות את זה כולנו ביחד. ככה כיף לנו. ואם זה בא לך רע, אז מזל שאתה סתם בן אדם רגיל כמו כל אחד אחר ואף אחד לא מבקש את רשותך לצאת מהבית.
בשבוע שעבר זכינו לקיים מפגש ושיח עמוק, מרתק ונוגע ללב עם הרב ד"ר בני לאו בעיר מודיעין, בנושא "עמו אנכי – הורים מלווים ילדים מהארון", למפגש הגיעו כ60 הורים דתיים , מקבוצות תהי"לה להורים דתיים, וילדיהם (הורים התומכים בהורים שילדיהם יצאו מהארון)
5 שנים אחרי שנתתי בפעם הראשונה לאמת לצאת לי מבין השפתיים, ו-4 וחצי שנים אחרי שהכרתי את מי שילווה אותי ביתר מסע היציאה, ובעוד הרבה מסעות בעתיד ב״ה, ומעניק לי אושר שלא הייתי יכול אפילו לחלום עליו מתוך הארון – החלום הזה הפך למשאלה ולציפייה כמעט הכי גדולה שלי. שני רק למשפחה שאני כבר מת להקים איתו.
הטרידה אותי מאד התחושה הזאת שהורים מסתובבים בתחושת בושה עמוקה. את הילד הם מקבלים לגמרי, אוהבים אותו, אין שם בעיה. אבל הם בארון. היא לא הולכת לבית-כנסת מרוב בושה. פחד. חרדה. של מה יגידו.
שיתרחקו מהם.
שיסובבו להם גב.
איך זה יכול להיות שהיא לא יודעת כמה הרבה משפחות להטב יש לנו בבית-כנסת
לא לחיות זה לפחד. זה לשקוע בחרדות. זה להסתיר את עצמנו מהאנשים הכי קרובים אלינו.
ולפעמים זה מרגיש שאי אפשר אחרת, כי החיים האלה הם פאקינג מפחידים ואם חושבים עליהם יותר מידי – אפשר לשקוע בדיכאון קיומי.
"יצאת כבר מהארון?
כמה כבר יודעים?
והמשפחה שלך בסדר עם זה? איך החברים קיבלו?"
(כל העולם, שם שם)
לרגל יום הנראות הביסקסואלי ג'ייסון גרינספן משתף:
אני רוצה לספר לכם משהו: לפני שיצאתי מהארון לא פגשתי ביסקסואל דתי אחר. ומהסיבה הזאת, אני מתעקש לדבר על נראות ביסית.
פעם חשבתי שלאבא זה הדבר הכי נורא בעולם. אבל עכשיו, זה אצלי וזה הבן שלי. וזה לגמרי בסדר.
היה לי דייט קבוע עם אחת המדריכות המקבילות אלי בצוות, בבית קפה מקומי, מתכננים (עוד) פעולה בסטייל דמיקולו.
מאז שאני זוכר את עצמי, היה לי יותר נוח לכתוב ביד שמאל. זה אף פעם לא היה עניין גדול מבחינתי, פשוט בגיל מסוים הבנתי שקוראים לזה להיות שמאלי, ושרוב בני האדם משתמשים ביד ימין.
אז כן – אני הומו, הפתעה!
ולא – לא מדובר במתיחת 1 באפריל סופר מאוחרת ואין לי חוש הומור כזה גרוע.
"חבל שלא הצלחת להתאבד."
אלו המילים האחרונות שאבא שלי אמר לי מאז שיצאתי בפניו מהארון בתור טרנסית. את אותו הלילה לא העברתי בבית.
מעיין ניסתה להיות גבר דתי נורמטיבי והתנדבה ליחידה מובחרת בצבא, אבל עמוק בפנים תמיד הרגישה נוח יותר בתור אישה. #כאן_מקשיבים לאישה דתייה טרנסג'נדרית
הייתי מחכה שכולם יירדמו.
ואז הייתי פותח את הארון, שולף ז׳קט אפילו בקיץ, מתגנב לדלת, חומק בזהירות,
ונפלט לחסדי הרחוב.
