הטרידה אותי מאד התחושה הזאת שהורים מסתובבים בתחושת בושה עמוקה. את הילד הם מקבלים לגמרי, אוהבים אותו, אין שם בעיה. אבל הם בארון. היא לא הולכת לבית-כנסת מרוב בושה. פחד. חרדה. של מה יגידו.
שיתרחקו מהם.
שיסובבו להם גב.
איך זה יכול להיות שהיא לא יודעת כמה הרבה משפחות להטב יש לנו בבית-כנסת
לא לחיות זה לפחד. זה לשקוע בחרדות. זה להסתיר את עצמנו מהאנשים הכי קרובים אלינו.
ולפעמים זה מרגיש שאי אפשר אחרת, כי החיים האלה הם פאקינג מפחידים ואם חושבים עליהם יותר מידי – אפשר לשקוע בדיכאון קיומי.
"יצאת כבר מהארון?
כמה כבר יודעים?
והמשפחה שלך בסדר עם זה? איך החברים קיבלו?"
(כל העולם, שם שם)
לרגל יום הנראות הביסקסואלי ג'ייסון גרינספן משתף:
אני רוצה לספר לכם משהו: לפני שיצאתי מהארון לא פגשתי ביסקסואל דתי אחר. ומהסיבה הזאת, אני מתעקש לדבר על נראות ביסית.
פעם חשבתי שלאבא זה הדבר הכי נורא בעולם. אבל עכשיו, זה אצלי וזה הבן שלי. וזה לגמרי בסדר.
היה לי דייט קבוע עם אחת המדריכות המקבילות אלי בצוות, בבית קפה מקומי, מתכננים (עוד) פעולה בסטייל דמיקולו.
מאז שאני זוכר את עצמי, היה לי יותר נוח לכתוב ביד שמאל. זה אף פעם לא היה עניין גדול מבחינתי, פשוט בגיל מסוים הבנתי שקוראים לזה להיות שמאלי, ושרוב בני האדם משתמשים ביד ימין.
אז כן – אני הומו, הפתעה!
ולא – לא מדובר במתיחת 1 באפריל סופר מאוחרת ואין לי חוש הומור כזה גרוע.
"חבל שלא הצלחת להתאבד."
אלו המילים האחרונות שאבא שלי אמר לי מאז שיצאתי בפניו מהארון בתור טרנסית. את אותו הלילה לא העברתי בבית.
מעיין ניסתה להיות גבר דתי נורמטיבי והתנדבה ליחידה מובחרת בצבא, אבל עמוק בפנים תמיד הרגישה נוח יותר בתור אישה. #כאן_מקשיבים לאישה דתייה טרנסג'נדרית
הייתי מחכה שכולם יירדמו.ואז הייתי פותח את הארון, שולף ז׳קט אפילו בקיץ, מתגנב לדלת, חומק
אם הייתם אומרים ליוחאי הצעיר, ירושלמי, דתי ועמוק בארון, שכעבור כמה שנים יגדל להיות מלכת
רציתי לכתוב על איך הדרך שבה אנחנו מספרים את עצמנו לאוכלוסייה הסטרייטית יכולה לפגוע בנו,
היום, ה-31 למרץ, מצוין יום הנראות הטרנסי. לרגל היום, פעיל חברותא, אמתי מינצר, ניהל שיחה
