אז המפגש שלנו השבוע בקבוצה הטרנסית התחיל עם שלושה מגשים של פיצות טבעוניות (וכשרות!) וניגשנו למשחק ולוידאו שגרמו לנו לחשוב על הייתרונות והחסרונות של להיות נראים או לא.
המפגש האחרון של הקבוצה הטרנסית של חברותא היה מדהים!
ישבנו ודיברנו על מה הקבוצה נותנת לנו כטרנס* על הרצף הדתי, העלינו רעיונות לשדרוג הפעילויות שלנו והרגשנו את האחריות האישית של כל אחת ואחד מאיתנו כחברי קבוצה, זה מרגיש כאילו אנחנו הופכים למשפחה של ממש 🙂
רוצים להצטרף למשפחה שלנו? מוזמנים להיכנס לאתר שלנו ולהירשם לקבוצה, אולי בפעם הבאה גם אתם תופיעו בתמונה המשפחתית שלנו (וגם אם אתם פחות בקטע של להצטלם זה בסדר גמור, סודיות מובטחת)
הייתי מוכנה לשלם מחירים ואכן שילמתי. מחירים כבדים מנשוא. אולם למחיר הגלות הרוחנית, לא הייתי מוכנה. אני טרם יודעת להכיל את התסכול כאשר זכרונות צפים, או געגוע לישיבה וללימוד התורה מגיע.
בפעם הראשונה שסיפרתי להורים שלי שאני טרנסג'נדר, אימא שלי קצת הייתה בשוק אבל אבא שלי הוא הראשון שקיבל. לצערי הרב אבא שלי כבר לא איתנו, והרגשתי מאוד בודד. מכאן התחיל הרצון שלי להתחזק בדת ובאמונה, באתי מבית חילוני אז להתחיל כזה תהליך לבד זה לא כל כך פשוט כמו שזה נראה.
אנחנו קהילה חזקה שגדלה מיום ליום, ולא נופלת. אנחנו נהפוך את העולם שלנו ליותר טוב.
אנחנו ננצח.
דיספוריה היא אמיתית.
לפעמים פשוט לוקח חיים שלמים בשביל להבין אותה. ולקרוא לה בשם.
ביום הזה אני נזכרת בכל הא.נשים על הקשת הטרנסית שהכרתי ושסיימו את חייהם, בכל הקשיים המנטליים והחברתיים שהקהילה הטרנסית, הקהילה שלי – חווה באופן יומיומי.
היום הוא יום הזיכרון הטרנסי, יום שבו כולנו יחד מתייחדות עם היקריםות שלנו שמצאו את מותם במסגרת הדיכוי והאפליה שחוותה וחווה הקהילה הטרנסית בארץ ובעולם. כמה נורא שביום זה אנחנו שומעים שבארה"ב התרחש לפני כמה שעות טבח באוכלוסייה הלהט"בית, אירוע שקרה במועדון ה-Club Q בקולורדו. פרטי הרצח עוד מתבררים אך כבר עכשיו ברור שמדובר במתקפת ירי חזיתית ורצחנית עם חמישה הרוגים ופצועים רבים; חברותא שולחת תנחומים למשפחות, לחברים ולקהילה על האובדן הקשה. לצערנו רצח של להט"בים גם בישראל הוא דבר שקיים, כמו הרצח של אחמד אבו מרחי'ה ז"ל שהתרחש לפני חודש וחצי, וחברותא יחד עם שאר ארגוני הקהילה פועלים להגנתם ולרווחתם של להט"בים בכל מקום בו הם נמצאים.
היום חל יום הזיכרון הטרנסי – יום המוקדש לזכר קורבנות הטרנספוביה, העלאת המודעות לאלימות המופנית כלפי טרנסיום.ות ולאפליית הקהילה הטרנסית.
לפני מאתיים שנה, כאשר בקייב הלכה אדל לבית הספר וסיימה לאכול את ארוחתה, היא מלמלה בשפתיה את ברכת המזון. כאשר שמעו על כך הבנות האחרות הלשינו עליה למורה כי היא יהודיה ומשכו אותה משערה. לפני אלף שנה, כאשר יוסף הלך בשווקים שבפס, לקחו ממנו כמה בחורים את ספריו וזרקו אותם לבאר רק משום ש"אין זה מקומם של יהודים".
שנים פחדתי לגלות שאני לא מספיק "גבר". כשהייתי ילד אהבתי ללבוש שמלות, לשחק תיאטרון (בבית), לעצב את החדר ועוד כל מיני התנהגויות שיש מי שראה כמתאימות ל"נשים" ואני הפנמתי את המסר הזה. בד בבד גם שיחקתי כדורגל ואהבתי מאוד את מה שיוחס כמתאים ל"גברים". עם זאת המסר שאני "נשי" היה חזק והשאיר בי חותם.
בתור טרנסית בעצמי, שלמדה במוסדות דתיים, אין פה מקום לבלבול מדובר בביריונות. מדובר פה בקריאה לחרם. חרם וכעס שמופנה כלפי ילד שהדבר היחיד שהוא עשה לא נכון הוא להיות שונה. מדובר בתנועת נפש אלימה ואינפנטילית של כעס על האחר והשונה רק משום היותו שונה שכאשר היא נעישת בידי מבוגרים קל וחומר בעלי כוח פובלציסטי היא רצחנית. מדובר בהמון זועם שמשתלח בילד כי מה? כי הוא נולד אחרת?
"חבל שלא הצלחת להתאבד."
אלו המילים האחרונות שאבא שלי אמר לי מאז שיצאתי בפניו מהארון בתור טרנסית. את אותו הלילה לא העברתי בבית.
לכבוד היום הבינלאומי לניראות טרנסית שחל היום, ל', חבר בקבוצה של ארגון חברותא משתף ברגשות
הרכבת גולשת לתחנה ואני עולה, ושוב תפילה קטנה שאלוהים יעזור לי עם הנוער הירושלמי הקט הזה שלא חטא כי לא ראה קוויריות או שלא חטא שהסתובב ביום חמישי אחד במרכז העיר ונתקל בי. שאלוהים יעזור.
