
אלה הם ימים קשים לעם שלנו
ונניח לרגע שיש אמת בדבר, ואכן לא מדובר בשנאה. אותם נבחרי ציבור חייבים לזכור שלמילים יש כח. מה אמור לחשוב נער חמום מוח בן 18 כשהוא יושב בבית ומתלבט אם לצאת לרחוב עם לום ולצוד הומואים
ונניח לרגע שיש אמת בדבר, ואכן לא מדובר בשנאה. אותם נבחרי ציבור חייבים לזכור שלמילים יש כח. מה אמור לחשוב נער חמום מוח בן 18 כשהוא יושב בבית ומתלבט אם לצאת לרחוב עם לום ולצוד הומואים
יש משהו ברגש הזה שלא ניתן להגדרה. משהו מסתורי, ממגנט, לא חד משמעי. הוא תופס צורה, משתנה, מתעצב לאורך הזמן והחיים, לובש מראות וצבעים שונים.
אבל יותר מהכל, הוא תמיד שם.
בחברה מתוקנת לא נבקש מחרדים "להצניע את חרדיותם". נצטרך להבין שגם אם יש בינינו קונפליקטים, חרדי צריך ללכת בביטחון ובקומה זקופה בכל מקום. גם טרנסג'נדר, גם הומו.
בניסיון להכיר אותו יותר ולהוציא אותו מגבולות הגריינדר, כידיד, פתחתי את עצמי לשיחות נפש איתו ולאט לאט קניתי את אמונו.
לפני כחודש נפגשנו לראשונה, ומאז לא עבר יום שלא דיברנו, היו ימים טובים יותר וטובים פחות, היו ימים שבהם דיברנו על הכל והיו ימים שדיברנו על כלום.
ליובל יש בעיה קטנה בחיים-הוא אוהב בנים וההורים שלו ידעו. למה בלשון עבר? כי כשהוא סיפר להורים שלו – הם עשו הכל כדי שיחזור לארון.
בעבודה שלך, בפילאטיס, במילואים, בשולחן לידך בבית הקפה, בדירה ממול, בקבוצת הפייבוקס שנפתחה – אנחנו שם, איתכם, לצידכם. אלו שאתם נוהגים לכנות אותם "לייטים", או להגיד לעברם (ספק לשאול) "אבל אתם לא באמת דתיים(?)". אלו שבשיחת עומק תזרקו לעברם "נו, אתם לא מייצגים". ואנחנו? אנחנו נישאר נבוכים, בלי להבין אם מדובר במחמאה או בעלבון. לרוב נחייך בהכנעה ובהסמקה קלה. כי האמת? התרגלנו
ואני? אני לא מנסה "לקבור את האומללים בנטיות" אני הוא שמנסה לעזור לאותם אנשים שלא לשקוע בדיכאון וללכת לאיבוד בו, אני וחבריי הם אלו שמנסים להציל מטביעה חיי אדם בזמן שאנשים אחרים דוחפים את הראש שלהם חזרה אל מתחת למים, אני וחבריי וכל הקהילה הלהט"בית הם האנשים הטובים שנמצאים באמצע הדרך, וכמו עם היועץ מהישיבה, לא מנסים לחנך לערכים שונים – אלא להציע נווה מדבר, למי שבעזרת עשרות מאמרים ומאות קללות במסדרון, נשלח חסר כל למסע במדבר.
כמו שצ’אט ג’י פי טי אמרה, יש קשר מובהק בין דתות לבין הומופוביה. ספציפית, יש קשר מובהק בין היהדות לבין הומופוביה. לפני כשנה פרסמתי ב”התקופה” את המסה “כה אהבו חכמינו”, שעסקה בדרך שבה היהדות המסורתית פירשה את סיפור רבי יוחנן וריש לקיש בנהר הירדן. משפט הפתיחה הפלרטטני של ריש לקיש: “יופיך לנשים”, שאותו ניתן להבין בקלות כ”אתה יפה כמו בחורה” פורש לאורך ההיסטוריה היהודית כ”חשבתי שאתה אישה”, כי לא ייתכן שדמות נכבדה כל כך, הנמנית על חבורת הרבנים המכונה “חז”ל”, תהיה אדם שנמשך לגבר. אבל הסיפור קורע הלב של שני החכמים הוא סיפור אהבה רומנטי, ועוד כזה שנגמר בטרגדיה, אולי כדי להזהיר את מי ששוקל להתאהב בגבר.
5 שנים אחרי שנתתי בפעם הראשונה לאמת לצאת לי מבין השפתיים, ו-4 וחצי שנים אחרי שהכרתי את מי שילווה אותי ביתר מסע היציאה, ובעוד הרבה מסעות בעתיד ב״ה, ומעניק לי אושר שלא הייתי יכול אפילו לחלום עליו מתוך הארון – החלום הזה הפך למשאלה ולציפייה כמעט הכי גדולה שלי. שני רק למשפחה שאני כבר מת להקים איתו.
האימהות כולן הרימו אירוע לפנתיאון, ואבינעם קרא מעולה ובשיא הביטחון. כולנו גאות ומזילות דמעה או שתיים.
שמחנו לשמוע את הרב בני לאו, בדברי אמת נכוחים, אל מול דברי כזב ובלע שנאמרו נגד הקהילה הטרנסית בכלל ונגד הילד מגבעת שמואל ומשפחתו בפרט. במקום לנסות ולהילחם נגד להט"בים דתיים, באג'נדות זרות המיובאות מחו"ל שאינן ברוח עם ישראל, צריך להסתכל על האדם ועל כבודו של האדם, כפי שכבר כתב בעניין בעל "הציץ אליעזר".
נציגי הציבור שמפחדים להביט במראה ששרקי מעניק להם – ישלמו מחיר אלקטורלי כשהנוער ירגיש שמנהיגותם מאבדת רלוונטיות. כשם שעזבו צעירי ש"ס ואגודה אל חיקו של בן גביר, יעזבו צעירים נוספים מפלגות נוספות שלא יישרו קו עם המאה ה־21, ועם הפוסט המכונן של מי שבסך הכל רוצה להיות אבא בשולחן שבת.
יש המון המון שבח לומר, ואילו פי מלא דברי שבח אין אני מספיק להודות לכל מי שראוי להודות לו. בדין הייתי צריך לסיים בשבח, אבל לבי אינו מתיר לי. העוול שנעשה לי מצד אנשים הנסמכים על שירותיי ועל תרומתי פשוט קשה מנשוא.
אתמול כתב יאיר שרקי ברגישות ובאומץ רב שהוא ״אוהב בנים ואוהב את הקדוש ברוך הוא״, ומאז הוא זוכה לתמיכה נרחבת ומרגשת | יודע האדם: כמה הייתי רוצה להמשיך להאמין בזה או בזה, כמה הייתי שמח אם הכל היה שונה
הנה זה שוב קורה…
הוואטס אפ רוטט ורוטט… לוקחת אוויר, לוקחת נשימה. מקווה שמדובר באמירה של מישהו זוטר, או אולי בכלל איזה משהו בקבוצת הגן, השכונה או החברים. אבל הנייד הרוטט לא משאיר כ"כ הרבה מקום לבלבול. שוב כותרת, שוב כיווץ, שוב "הרשת סוערת" ואיתה הקהילה או בכלל הקהילות, שוב התלבטות מה יעשה יותר נזק או תועלת: לדבר? או לשתוק?
האזינו עכשיו לפרק המוקדש ללה"טבים דתיים של הפודקאסט אחד ביום של N12 עם אלעד שמחיוף
נגישות
visibility_offהשבת את ההבזקים
titleסמן כותרות
settingsצבע רקע
zoom_outזום (הקטנה)
zoom_inזום (הגדלה)
remove_circle_outlineהקטנת גופן
add_circle_outlineהגדלת גופן
spellcheckגופן קריא
brightness_highניגודיות בהירה
brightness_lowניגודיות כהה
format_underlinedהוסף קו תחתון לקישורים
font_downloadסמן קישורים