שמחנו לשמוע את הרב בני לאו, בדברי אמת נכוחים, אל מול דברי כזב ובלע שנאמרו נגד הקהילה הטרנסית בכלל ונגד הילד מגבעת שמואל ומשפחתו בפרט. במקום לנסות ולהילחם נגד להט"בים דתיים, באג'נדות זרות המיובאות מחו"ל שאינן ברוח עם ישראל, צריך להסתכל על האדם ועל כבודו של האדם, כפי שכבר כתב בעניין בעל "הציץ אליעזר".
נציגי הציבור שמפחדים להביט במראה ששרקי מעניק להם – ישלמו מחיר אלקטורלי כשהנוער ירגיש שמנהיגותם מאבדת רלוונטיות. כשם שעזבו צעירי ש"ס ואגודה אל חיקו של בן גביר, יעזבו צעירים נוספים מפלגות נוספות שלא יישרו קו עם המאה ה־21, ועם הפוסט המכונן של מי שבסך הכל רוצה להיות אבא בשולחן שבת.
יש המון המון שבח לומר, ואילו פי מלא דברי שבח אין אני מספיק להודות לכל מי שראוי להודות לו. בדין הייתי צריך לסיים בשבח, אבל לבי אינו מתיר לי. העוול שנעשה לי מצד אנשים הנסמכים על שירותיי ועל תרומתי פשוט קשה מנשוא.
אתמול כתב יאיר שרקי ברגישות ובאומץ רב שהוא ״אוהב בנים ואוהב את הקדוש ברוך הוא״, ומאז הוא זוכה לתמיכה נרחבת ומרגשת | יודע האדם: כמה הייתי רוצה להמשיך להאמין בזה או בזה, כמה הייתי שמח אם הכל היה שונה
הנה זה שוב קורה…
הוואטס אפ רוטט ורוטט… לוקחת אוויר, לוקחת נשימה. מקווה שמדובר באמירה של מישהו זוטר, או אולי בכלל איזה משהו בקבוצת הגן, השכונה או החברים. אבל הנייד הרוטט לא משאיר כ"כ הרבה מקום לבלבול. שוב כותרת, שוב כיווץ, שוב "הרשת סוערת" ואיתה הקהילה או בכלל הקהילות, שוב התלבטות מה יעשה יותר נזק או תועלת: לדבר? או לשתוק?
האזינו עכשיו לפרק המוקדש ללה"טבים דתיים של הפודקאסט אחד ביום של N12 עם אלעד שמחיוף
במשך תקופה ארוכה חשבתי שהקולות בראש שלי, אותם קולות שאמרו לי שאני טעות, שאני מקולקל, שאני לא ראוי לאהבה – הם האור, ואני החושך.
אני זוכר שכשאוליבר נולד, חיפשנו מקום להתארח בו בבית הכנסת וגם ללכת למקווה, ואז פגשנו ברב ברוס הנדיר והמדהים שארגן לנו חגיגה מאירת עיניים בבית הכנסת בפורטלנד בארה״ב. כשהגענו, לא האמנו – המונים מהקהילה היהודית הגיעו כדי לחגוג איתנו. הרגשנו כמו משפחה אמיתית.
במסגרת שבוע המודעות לא-מיניות שחל השבוע, אוריה בן ברית מותיקי חברותא משתף
הרב אברהם סתיו, אני חושב שהמילה שחיפשת בפתיחת דבריך היא קוויר (או אולי גיי באנגלית), אדם שהוא חריג מהציפיות הסיס-הטרו-נורמטיביות של החברה שלנו, ולא המילה הומו או הומוסקסאול.
עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר, ואיננו מסוגלים עוד לחשות. מחזיקנא טיבותא לרב בני לאו שנענה לדברי הרב יובל שרלו וכתב הצעה לחיי משפחה להט"ב בקהילה הדתית (קישור בתגובה הראשונה), ונגע בנקודות רבות ומגוונות. אחרי שהנושא צף מול תלמידים שלי, באתי להגיב לחלק מדבריו, ולהשלים בחלק ממה שנראה בעיני. אשמח לתגובות.
א"מ;ל"ק: תלמידי ישיבות נדרשו לחלוק מגורים עם חייל בעל הרכב כרומוזומלי שונה משלהם, באופן שאין בו שום בעיה הלכתית. וייאנחו החיילים מן הטרלול הפרוגרסיבי, ותעל שוועתם אליי, והנה באתי בדברים האלה.
לאחר הרבה שאלות מהרבה מכרים/ות, חברות/ים ובנות/י משפחה, ושנים ארוכות אחרי שחשבתי שהדברים האלה כבר ברורים לכולן/ם, אני מציע תשובות לשאלות:
למה צריך בכלל מצעד? ועוד בירושלים?
כדתי, חשוב לי להגיד שרובנו לא כאלה.
רובנו מאמין שלהיות דתי זה קודם כל ״ואהבת לרעך כמוך״ (גם זה בפרשת ״קדושים״ כבוד הרב).
רובנו סולד משנאת אחים, וזוכר על מה חרב הבית ומה הביא אותנו לגלות.
להיות דתי זה מורשת, מצוות בין אדם למקום וגם בין אדם לחברו, או לתלמידו.
זה לסור מרע, לעשות טוב, לרדוף רק אחר השלום, ולהאמין בצדק. גם אם הוא לא תמיד נראה לעין.
זה לקדש את היופי שבכל פלא בריאה – גם אם אנחנו לא מבינים אותו, והוא לא מסתדר לנו עם תפיסות מיושנות.
גם לנו זה קרה…
הכל התחיל, איך לא, בשבת חברותא, אי שם לפני 9 שנים בגוש עציון. דווקא אז, לא קרה כלום וכל אחד המשיך בחייו.
אבל חייב להיות סוף טוב, אז רצה הגורל ויצאנו כעבור 3 שנים לטיול פסח של…חברותא. וכן, שם כבר נוצר הקליק ומאז הכל התגלגל…
