* לחברה שנעלו אותי מחוץ לחדר בגשם, בשלוש בלילה, כי פחדו שההומו שאיתם בחדר יגע בהם: אני מקווה שתגבשו לעצמכם זהות מורכבת ועשירה, כזאת שלא מבוססת ורק על גבריות רעילה ווסאח של יחידה מובחרת ותפסיקו להרגיש שהומו ששוקל 60 קילו מאיים לכם על הקיום.
ונניח לרגע שיש אמת בדבר, ואכן לא מדובר בשנאה. אותם נבחרי ציבור חייבים לזכור שלמילים יש כח. מה אמור לחשוב נער חמום מוח בן 18 כשהוא יושב בבית ומתלבט אם לצאת לרחוב עם לום ולצוד הומואים
יש משהו ברגש הזה שלא ניתן להגדרה. משהו מסתורי, ממגנט, לא חד משמעי. הוא תופס צורה, משתנה, מתעצב לאורך הזמן והחיים, לובש מראות וצבעים שונים.
אבל יותר מהכל, הוא תמיד שם.
ככל שאנשים נמצאים במצב נפשי גרוע יותר, עמידותם ללחצים פוחתת. כשאנשים מדוכאים או סובלים מטראומה ומחרדה – קשה להם יותר להכיל חוסר הסכמה ודעות מגוונות
לכל אחד מאיתנו יש איזו ארץ מובטחת, נחלה שאליה הוא שואף להגיע בה למנוחה, לפחות בדמיון. אף אחד לא מבטיח לנו שהדרך לשם תהיה קלה. כל אחד יתמודד בדרך עם יציאה ממצרים. לשלוח מרגלים קצת יותר קשה לנו, אבל כמעט כולנו זוכים להבלחות של החיים להם אנחנו מייחלים. פעמים רבות שיתקוף אותנו הפחד בנקודות האלה וזו משימה קשה לא להוציא דיבת התמונת עתיד הזו רעה, לא להגיע לבכית חנם.
והואיל וכבר פשט המנהג ואין בו איסור רק שטות, ויש בו רמז, לפיכך אני אומר שאם התפלל עם הציבור בתענית והרבו בזכרון הצרות – אל יפרוש מהן. אבל לכתחילה לא יתפלל עם מי שזוכרין הצרות ולא עושין תשובה.
אני חושב על זה שעם הזמן, נהיינו יותר מרק אדם וחווה. ככל שיש יותר בני אדם, ככה יש גם יותר גיוון חיצוני ופנימי, דעות וצורת מחשבה שונות. אך לפני זה, הנה כמה מילים על שנאת חינם
מדהים שהורסי הערים הם לרוב אלה שבטוחים כי הם השומרים הכי טובים שלה. הקיצונות הזו, הרוצה דם ואלימות, לא מתאימה לעיר, שהיא בבסיסה מקור של חיים.
ואולי זו לא החרדה אלא דווקא הייאוש? האם הלב – שאף הוא דרוש מאוד לכל כותב – לא מוכן כבר לשתף פעולה עם מעשה הרמייה העצמית ועם עצימת העין מול מה שכבר החל להתרחש?
גדלתי על ברכי הציונות הדתית. אני מאמין גדול בערכיה, משוכנע שיש שם אמת גדולה, רחבה ומאירה. יש שם חיבור מפרה בין תורה וחיים, בין חומר ורוח, בין ערכי הנצח להוויה המתחדשת.
אני לא מאשים, לא אותה ולא אותי. גם לא את הממסד הדתי, על אף שאם הדברים היו אחרת הרבה מאד כאב היה יכול להיחסך. אני רק מבקש שתאמינו. שתאמינו לה, שתאמינו לי. את המחיר שלי אני כבר שילמתי, אין לי מה לעשות עם זה ואין לי טעם להאשים את המציאות שהייתה יכולה להיות אחרת. אני רק מקווה שעוד אנשים לא יעברו בגיהינום הזה. אל תתנו לזה לקרות בקלות דעת ואל תטיפו מוסר ואידיאולוגיה לאלו שיישאו את כאבם לבדם.
ביציאה מאפרת פתחתי את הדלת לטרמפיסט צעיר. בדיוק חזר מטיול אחרי צבא. מה עשית פה, הוא שואל,
נפגשתי עם הורים לילדים להט"ב אני עונה,
אה, הוא אומר, יש פה מליונים, בטח דודה שלי גם היתה.
בחברה מתוקנת לא נבקש מחרדים "להצניע את חרדיותם". נצטרך להבין שגם אם יש בינינו קונפליקטים, חרדי צריך ללכת בביטחון ובקומה זקופה בכל מקום. גם טרנסג'נדר, גם הומו.
בשנה שעברה, לקראת המצעד השני, העימות בין חושך לאור הגיע לסף פיצוץ. המשטרה, בעקבות איומים לפגוע במצעד, דרשה לשנות את התוואי ולהרחיק אותנו ככל שניתן מהגרעין התורני המאיים, כלומר מהרחוב שבו גדלתי ומלב היישוב שלי. בהתערבות בג"ץ, שלמרבה המזל עדיין קיים במדינה הזאת, חלחלה ההבנה שלא יעלה על הדעת שבזמן שמצעדי דגלים ואירועי דת מתקיימים במועצה בשפע, תיאסר צעדה למען הסובלנות. בסופו של דבר, למרות נהירה המונית ומרגשת של תומכים מכל קצוות הארץ, היו שם יותר שוטרים מצועדים.
הומו דתי שנשוי לאשה סיפר את סיפורו בערב מיוחד לקהילה הדתית בקדומים. הייתי שם ואני מברך על קיום הערב הזה.
