אני זוכר שכשאוליבר נולד, חיפשנו מקום להתארח בו בבית הכנסת וגם ללכת למקווה, ואז פגשנו ברב ברוס הנדיר והמדהים שארגן לנו חגיגה מאירת עיניים בבית הכנסת בפורטלנד בארה״ב. כשהגענו, לא האמנו – המונים מהקהילה היהודית הגיעו כדי לחגוג איתנו. הרגשנו כמו משפחה אמיתית.
כלומר, לא דברים שנויים במחלוקת, פשוט דברים רעים. התשובה, אני מקווה בכל אופן, היא אף אחד, אף אחד לא בעד מה שרע וכולנו מנסים לצדד בטוב. ובכן, ניתן להסיק מכאן שלהיות בעד מה שטוב ולהתנגד לרע זה דבר משותף (כמעט) לכל האנושות – ולכן זה לא אומר הרבה. אני מציע לעשות את אותו התרגיל עם הומופובים. כמה ממכם בעד טיפולי המרה?
דיספוריה היא אמיתית.
לפעמים פשוט לוקח חיים שלמים בשביל להבין אותה. ולקרוא לה בשם.
ביום הזה אני נזכרת בכל הא.נשים על הקשת הטרנסית שהכרתי ושסיימו את חייהם, בכל הקשיים המנטליים והחברתיים שהקהילה הטרנסית, הקהילה שלי – חווה באופן יומיומי.
לא לחיות זה לפחד. זה לשקוע בחרדות. זה להסתיר את עצמנו מהאנשים הכי קרובים אלינו.
ולפעמים זה מרגיש שאי אפשר אחרת, כי החיים האלה הם פאקינג מפחידים ואם חושבים עליהם יותר מידי – אפשר לשקוע בדיכאון קיומי.
מאמר זה הוא צפירת הרגעה בכל חלקי הדיגיטל שלנו. במידה ובמהלך קריאת שורות אלה יתרחש אירוע איומי ממשי תשמע צפירה כפולה מיד לאחר מכן.
אבא שלי הביט בי דרך המראה הקטנה שתלויה במונית שלו, וראיתי לו את זה בעיינים. ראיתי שכאב לו לספר לי על ההוא שקרא לו הומו וירק. חשבתי על זה, מה זה בשביל אבא לילד הומו לשמוע אדם מבוגר אחר מקלל אותו, תוך כדי יריקה, וקורא לו ״יא הומו״
והייתה פעם מערכת בחירות אחת שבה זהבה גלאון רפררה לנאום הסוטים וקבעה נחרצות: "זה או אנחנו או הם". הדיכוטומיה הכוזבת הזו מסוכנת הרבה יותר ממה שהיא נראית במבט ראשון.
בגליון הקודם (868, בראשית) פורסמה בעלון זה הכתבה "מחקר חדש: טיפולי המרה עשויים להפחית אובדנות". לצערי נפלו בכתבה מספר טעויות אשר עלולות להשאיר את הקוראים עם רושם שגוי לגבי המחקר המדובר ולגבי הקשר בין טיפולי המרה לאובדנות. קראתי את המאמר המדובר של ד"ר סולינס ואת המאמר נגדו יצא, ואבקש לתקן שגיאות אלו.
במסגרת שבוע המודעות לא-מיניות שחל השבוע, אוריה בן ברית מותיקי חברותא משתף
"יצאת כבר מהארון?
כמה כבר יודעים?
והמשפחה שלך בסדר עם זה? איך החברים קיבלו?"
(כל העולם, שם שם)
לרגל יום הנראות הביסקסואלי ג'ייסון גרינספן משתף:
אני רוצה לספר לכם משהו: לפני שיצאתי מהארון לא פגשתי ביסקסואל דתי אחר. ומהסיבה הזאת, אני מתעקש לדבר על נראות ביסית.
התלבטתי הרבה על זה, אבל בא לי רגע שנדבר על פרשות השבוע – לא, לא ניצבים, אלא פרשת הילד בגבעה ופרשת ישרי לבב.
אני לא מתכוונת לצאת כאן באמרות חז"ל על "מה ששנוא עליך" או "ואהבת לרעך כמוך". אני מרגישה שכל כך התרחקנו מהערכים הבסיסיים שחז"ל דיברו עליהם, עד שאמירות כאלה הן בבחינת כוסות רוח למת.
לפני מאתיים שנה, כאשר בקייב הלכה אדל לבית הספר וסיימה לאכול את ארוחתה, היא מלמלה בשפתיה את ברכת המזון. כאשר שמעו על כך הבנות האחרות הלשינו עליה למורה כי היא יהודיה ומשכו אותה משערה. לפני אלף שנה, כאשר יוסף הלך בשווקים שבפס, לקחו ממנו כמה בחורים את ספריו וזרקו אותם לבאר רק משום ש"אין זה מקומם של יהודים".
