בפעם הראשונה שסיפרתי להורים שלי שאני טרנסג'נדר, אימא שלי קצת הייתה בשוק אבל אבא שלי הוא הראשון שקיבל. לצערי הרב אבא שלי כבר לא איתנו, והרגשתי מאוד בודד. מכאן התחיל הרצון שלי להתחזק בדת ובאמונה, באתי מבית חילוני אז להתחיל כזה תהליך לבד זה לא כל כך פשוט כמו שזה נראה.
נציגי הציבור שמפחדים להביט במראה ששרקי מעניק להם – ישלמו מחיר אלקטורלי כשהנוער ירגיש שמנהיגותם מאבדת רלוונטיות. כשם שעזבו צעירי ש"ס ואגודה אל חיקו של בן גביר, יעזבו צעירים נוספים מפלגות נוספות שלא יישרו קו עם המאה ה־21, ועם הפוסט המכונן של מי שבסך הכל רוצה להיות אבא בשולחן שבת.
יש המון המון שבח לומר, ואילו פי מלא דברי שבח אין אני מספיק להודות לכל מי שראוי להודות לו. בדין הייתי צריך לסיים בשבח, אבל לבי אינו מתיר לי. העוול שנעשה לי מצד אנשים הנסמכים על שירותיי ועל תרומתי פשוט קשה מנשוא.
אתמול כתב יאיר שרקי ברגישות ובאומץ רב שהוא ״אוהב בנים ואוהב את הקדוש ברוך הוא״, ומאז הוא זוכה לתמיכה נרחבת ומרגשת | יודע האדם: כמה הייתי רוצה להמשיך להאמין בזה או בזה, כמה הייתי שמח אם הכל היה שונה
הייתי צריך לבחור בין לקבל את הבן שלי ולאהוב אותו, לבין להתנכר לו. לזרוק אותו בגלל מי? בגלל אלוהים? אלוהים לא נמצא במקום שיש בו שנאה״.
הנה זה שוב קורה…
הוואטס אפ רוטט ורוטט… לוקחת אוויר, לוקחת נשימה. מקווה שמדובר באמירה של מישהו זוטר, או אולי בכלל איזה משהו בקבוצת הגן, השכונה או החברים. אבל הנייד הרוטט לא משאיר כ"כ הרבה מקום לבלבול. שוב כותרת, שוב כיווץ, שוב "הרשת סוערת" ואיתה הקהילה או בכלל הקהילות, שוב התלבטות מה יעשה יותר נזק או תועלת: לדבר? או לשתוק?
קשה מאוד להיות להט"ב דתי. כאילו, סתם ככה, גם בלי כלום.
במשך תקופה ארוכה חשבתי שהקולות בראש שלי, אותם קולות שאמרו לי שאני טעות, שאני מקולקל, שאני לא ראוי לאהבה – הם האור, ואני החושך.
שבת שפשוט אי אפשר להבין כמה אהבה יש באנשים שהיו חלק ממנה, אבל כמה הם גם נשרטו בחייהם ממשפחתם וסביבתם, בגלל שנולדו שונה.
הטרידה אותי מאד התחושה הזאת שהורים מסתובבים בתחושת בושה עמוקה. את הילד הם מקבלים לגמרי, אוהבים אותו, אין שם בעיה. אבל הם בארון. היא לא הולכת לבית-כנסת מרוב בושה. פחד. חרדה. של מה יגידו.
שיתרחקו מהם.
שיסובבו להם גב.
איך זה יכול להיות שהיא לא יודעת כמה הרבה משפחות להטב יש לנו בבית-כנסת
אני זוכר שכשאוליבר נולד, חיפשנו מקום להתארח בו בבית הכנסת וגם ללכת למקווה, ואז פגשנו ברב ברוס הנדיר והמדהים שארגן לנו חגיגה מאירת עיניים בבית הכנסת בפורטלנד בארה״ב. כשהגענו, לא האמנו – המונים מהקהילה היהודית הגיעו כדי לחגוג איתנו. הרגשנו כמו משפחה אמיתית.
כלומר, לא דברים שנויים במחלוקת, פשוט דברים רעים. התשובה, אני מקווה בכל אופן, היא אף אחד, אף אחד לא בעד מה שרע וכולנו מנסים לצדד בטוב. ובכן, ניתן להסיק מכאן שלהיות בעד מה שטוב ולהתנגד לרע זה דבר משותף (כמעט) לכל האנושות – ולכן זה לא אומר הרבה. אני מציע לעשות את אותו התרגיל עם הומופובים. כמה ממכם בעד טיפולי המרה?
דיספוריה היא אמיתית.
לפעמים פשוט לוקח חיים שלמים בשביל להבין אותה. ולקרוא לה בשם.
ביום הזה אני נזכרת בכל הא.נשים על הקשת הטרנסית שהכרתי ושסיימו את חייהם, בכל הקשיים המנטליים והחברתיים שהקהילה הטרנסית, הקהילה שלי – חווה באופן יומיומי.
לא לחיות זה לפחד. זה לשקוע בחרדות. זה להסתיר את עצמנו מהאנשים הכי קרובים אלינו.
ולפעמים זה מרגיש שאי אפשר אחרת, כי החיים האלה הם פאקינג מפחידים ואם חושבים עליהם יותר מידי – אפשר לשקוע בדיכאון קיומי.
