במיוחד בימים אלו אני משתדלת להיזכר שיש עוד מלחמה בחוץ. מלחמה ארוכת שנים שמלאה בדגלים לבנים. מלחמה חיצונית ופנימית שעוברת כל אחת ואחד מהקהילה הטרנסית.
עמי ידע לאן הוא הולך. לכל מקום אליו פנה עשה זאת בחיוך נעים ובפנים קורנות. קולו שקט, צנוע, שיחתו נעימה. עמי בנה לו בית מלא באהבה.
הוא כתב פוסטים בספירת העומר, על ההיסטוריה היהודית, הגאה והאישית שלו. היום מתחילה ספירה חדשה, למסע הבא של עמי. יהי זכרו ברוך.
משפחות שכולות מקבלות ליווי ועזרה מרגע שנודע שיקירן נפגע. הברית הקושרת את העורף לחזית לא ניתקת כשהחייל בחזית נפגע. אפשר לקרוא לזה חוב מוסרי. אולי זה חוב מסוג אחר. החוב הוא ביחס לאנשים הקרובים שהקריבו את היקר להם, למעננו, למען המדינה ואזרחיה. אם בני זוג בחרו לחיות את חייהם הזוגיים ללא מיסוד כהלכה, יכולה להיות לכך אחת משתי משמעויות:
כאב מאוד לקרוא את דבריו של הרב זיני, שבחר בשעה קשה זו לדבר על מחלוקות, דווקא כשדרושה אחדות. אם אחדות כוונתו – הרי שפלגנות באה במילותיו.
לוחמים ולוחמות מקהילת הלהט״ב מחרפים נפשם ברגעים אלו על הגנת המולדת.
רגע לפני יום הכיפורים, התארחה צפרירה ווקר, אמא דתיה לשלושה בנים הומואים, בתכנית חשבון נפש עם מרב בטיטו. צפרירה שיתפה בקשיים, במורכבות הקבלה וההכלה, ובתהליך התשובה הקשור אליהן.
ביומיים אלו מקיים ארגון חברותא סמינר הכשרה להפעלת "קו קשב" לתמיכה.
והזמינו אותי ליחידה, שקראתי לה "רב קשב" (טאדאם!) – על הפעולות, החוויות והתובנות שלי כרב, שכבר במשך כמה שנים מהווה כתובת הלכתית, אמונית, רגשית ותומכת לפניית בני נוער ומעלה להט"בים דתיים, הורים וצוותי חינוך ורווחה.
לא מעט מהפונות והפונים גם עוקבים פה. דש. 🤗
* לחברה שנעלו אותי מחוץ לחדר בגשם, בשלוש בלילה, כי פחדו שההומו שאיתם בחדר יגע בהם: אני מקווה שתגבשו לעצמכם זהות מורכבת ועשירה, כזאת שלא מבוססת ורק על גבריות רעילה ווסאח של יחידה מובחרת ותפסיקו להרגיש שהומו ששוקל 60 קילו מאיים לכם על הקיום.
ונניח לרגע שיש אמת בדבר, ואכן לא מדובר בשנאה. אותם נבחרי ציבור חייבים לזכור שלמילים יש כח. מה אמור לחשוב נער חמום מוח בן 18 כשהוא יושב בבית ומתלבט אם לצאת לרחוב עם לום ולצוד הומואים
יש משהו ברגש הזה שלא ניתן להגדרה. משהו מסתורי, ממגנט, לא חד משמעי. הוא תופס צורה, משתנה, מתעצב לאורך הזמן והחיים, לובש מראות וצבעים שונים.
אבל יותר מהכל, הוא תמיד שם.
ככל שאנשים נמצאים במצב נפשי גרוע יותר, עמידותם ללחצים פוחתת. כשאנשים מדוכאים או סובלים מטראומה ומחרדה – קשה להם יותר להכיל חוסר הסכמה ודעות מגוונות
לכל אחד מאיתנו יש איזו ארץ מובטחת, נחלה שאליה הוא שואף להגיע בה למנוחה, לפחות בדמיון. אף אחד לא מבטיח לנו שהדרך לשם תהיה קלה. כל אחד יתמודד בדרך עם יציאה ממצרים. לשלוח מרגלים קצת יותר קשה לנו, אבל כמעט כולנו זוכים להבלחות של החיים להם אנחנו מייחלים. פעמים רבות שיתקוף אותנו הפחד בנקודות האלה וזו משימה קשה לא להוציא דיבת התמונת עתיד הזו רעה, לא להגיע לבכית חנם.
והואיל וכבר פשט המנהג ואין בו איסור רק שטות, ויש בו רמז, לפיכך אני אומר שאם התפלל עם הציבור בתענית והרבו בזכרון הצרות – אל יפרוש מהן. אבל לכתחילה לא יתפלל עם מי שזוכרין הצרות ולא עושין תשובה.
אני חושב על זה שעם הזמן, נהיינו יותר מרק אדם וחווה. ככל שיש יותר בני אדם, ככה יש גם יותר גיוון חיצוני ופנימי, דעות וצורת מחשבה שונות. אך לפני זה, הנה כמה מילים על שנאת חינם
