חבריי וחברותיי (וביניהם איש יקר ורב פעלים יהושוע גורטלר, שאני מעריך מאוד) הולכים לארגן תפילת יום הכיפורים במרכז הקהילתי של הקהילה הגאה בתל אביב. לדעתי זו יוזמה חשובה. אני מקווה שהיא תצלח ומאחל להם שתפילותיהם תתקבלנה ותהיינה רצויות לפני המקום שכולנו ניכתב וניחתם לחיים טובים ולשלום.
ובכל זאת איעדר מאותה תפילה. לא מאילוץ – מבחירה.

בְּחירתי האישית שולחת אותי למקום אחר. למקום שבו אני מתפלל את התפילות של הימים הנוראים זה יותר מעשור וחצי.

זו קהילתי – קהילה דתית בורגנית קטנה וממוצעת מאד בפתח תקווה. קהילה חמה, נעימה ורגילה מאוד. היא מכנה את עצמה "קהילת צעירים", ובשנות ה-70 כשהיא נוסדה, באי שעריה היו אכן צעירים. כיום רובם סבים לנכדים. קהילה שיום אחד, מבלי משים, גילתה שהיא מונה בתוכה הומוסקסואל מוצהר. אותי.
אבל הסיפור התחיל הרבה לפני כן. הוא התחיל כשהגעתי לשם, בתור עולה חדש ובעל תשובה בתחילת דרכו ליהדות. שם, באותו בית הכנסת, התפללתי את תפילותיי הראשונות, כשאני עוד נעזר בתרגום הרוסי כדי להבין אותן. שם רקדתי את ריקודי שמחת התורה הראשונים. שם חוויתי לראשונה את רוממות הנפש של תפילת הנעילה. שם שמעתי לראשונה את קולו מרטיט הלב של השופר ואת קולם של רעשני פורים. שם נאבקתי בקורי השינה בליל שבועות. שם קראתי מקינות של תשעה באב. שם שרתי בדבקות את "לך דודי" ואמרתי, במבטא כבד ובהתרגשות, את הברכות הראשונות שלי בעלייה לתורה. הקהילה ליוותה אותי לגיוס שלי לצבא. במשך הזמן הפכתי לבן בית ממש – לא אורח!- אצל כמה ממשפחות הקהילה. בהדרגה השתלבתי בסבב של דברי התורה בליל שבת וגם העברתי שיעור תורה לילדים. בשלב מסוים מקום מגוריי הועתק לקצה השני של העיר, אך המשכתי לבוא לאותו לבית הכנסת בשבתות – גם כשזה כרוך בעשרים דקות הליכה בכיוון אחד. שכר פסיעות.
וכמובן רבים ניסו להכיר לי בנות – באהבה ורק מתוך רצון טוב, ומתוך שאיפה לראותי יום אחד עומד מתחת לחופה ומתרגש. כך הם האמינו. וכך אני האמנתי.

עד שפסקתי להאמין בכך. בהדרגה , צעד אחר צעד, הלכתי ונחשפתי בפני חברי הקהילה והמשפחות המאמצות שלי. בהתחלה עם קרקורי בטן ואז עם ביטחון עצמי הולך וגדל. ואז – בתקשורת, קבל עם ועדה ועודד שחר.

מתברר שהקהילה לא הכזיבה. נכון, לאנשים לא היה קל. נכון, חלק היו בהלם. חלק התווכחו. חלק נתנו בי מבטים מוזרים. חלק תהו, שלא בנוכחותי, האם אני יכול להעביר שיעור לילדים. אך אחרים ראו צורך להגן עליי, שוב לא בנוכחותי ושלא בידיעתי. ובעיקר, רובם ככולם אמרו – מי במילים ומי בהתנהגות – שחשוב להם שאשאר חבר פעיל בקהילה.
לכן אני ממשיך לנדוד לשם בכל שבת – עשרים דקות לכל כיוון. לקהילה שהפכה לבית עבורי ובחרה להישאר כזו.

ביום הכיפורים, אני מקפיד להגיע בזמן לכל התפילות, אך בעיקר לקריאת התורה של תפילת המנחה. אני עומד זקוף בשעה שקוראים את הפסוק על משכב זכר. אני כאן, בתוך בית הכנסת. אני מתמודד ומתעמת עם התורה כמו שהיא ניתנה. אבל אני בוחר בדרך של התמודדות חזיתית ולא של בריחה והתחמקות.
אני רוצה להכריז בשתיקה כל רגע על הנוכחות שלי – נוכחות של הומוסקסואל דתי מוצהר בתוך בית הכנסת.
דווקא ביום הדין.
דווקא ביום הכיפורים, ביום שבו כל עם ישראל מכפר עוונותיו.
ואני חש את עצמי בתוך כלל ישראל.

ובכל זאת הייתי רוצה לדון בכמה שיקולים שיהושע מעלה בדבריו.

ראשית, הוא מדגיש שבמיוחד ביום הכיפורים חשוב לו מאוד לחוש מקובל. ומובן שכך הדבר, אך איני רואה בכך סיבה להיעדר ממקומי הקבוע. איני חייב שכל אחד ואחד יאהב אותי, רק שיחסי הכוחות בקהילה לא יאפשרו את ההדרה האלימה שלי החוצה. גם מרדכי היהודי היה "רצוי לרוב אחיו", לרוב ולא לכולם.

שנית, לגבי התפילה השוויונית ונטולת האפליה המגדרית. הרעיון הוא בהחלט מעניין, אך השאלה שלי חוזרת שוב לאותה הקהילה הממוצעת – האם ועד כמה היא מוכנה להכיל את אותו השינוי? ואם היא לא יודעת להכיל אותו – מה עשינו בכך שהצטנפנו בטליתות שלנו וחשנו את עצמנו מתקדמים מאוד ליום אחד? ובעיקר – מהו הסיכוי שלנו להשפיע בכך על כלל הקהילה?
בהקשר הזה, אני רוצה להביא את הדוגמה מהרצאתה של פעילה אורתודוקסית פמיניסטית ידועה, פרופ' תמר רוס. היא מספרת באחת הרצאות שלה, שבילדותה למדה בבית הספר הציבורי בארה"ב, שם למדו יחד ילדים יהודים וגויים. היא נזכרת שאת הילדים מהמשפחות השונות היה ניתן להבדיל על פי צורת הכריכים שהם היו מקבלים מהבית. האימהות הגויות היו אורזות לילדיהם כריכים קטנים, יפים ודקים. לעומתן, האימהות היהודיות היו מאביסות את ילדיהן בכריכים בעובי שהילדים פשוט לא יכלו להכניס לפה, והם נאלצו לנגוס בהם מהצדדים עד שהיקף הכריך התקרב להיקף של חלל הפה. המסקנה היא, אולי, שראוי שנאכיל את החברה הדתית שינויים בקצב שהיא מסוגלת לבלוע ולעכל.

שלישית, איני הולך למרכז הגאה ביום הכיפורים הזה משום שהתפילה שם תיגמר והעולם יחזור לשגרה היומיומית של "להתפלל מנחה בזמן". ואני מחפש לי מקום להיות שם בטוח ומוצהר כל ימות השנה.

יהי רצון שכל אחד מאיתנו יחוש רצוי ומקובל במקום שחשוב לו. שתישמע תפילתנו.

כתיבה וחתימה טובה.