חבריי וחברותיי (וביניהם איש יקר ורב פעלים יהושוע גורטלר, שאני מעריך מאוד) הולכים לארגן תפילת יום הכיפורים במרכז הקהילתי של הקהילה הגאה בתל אביב. לדעתי זו יוזמה חשובה. אני מקווה שהיא תצלח ומאחל להם שתפילותיהם תתקבלנה ותהיינה רצויות לפני המקום שכולנו ניכתב וניחתם לחיים טובים ולשלום.
ובכל זאת איעדר מאותה תפילה. לא מאילוץ – מבחירה.
בְּחירתי האישית שולחת אותי למקום אחר. למקום שבו אני מתפלל את התפילות של הימים הנוראים זה יותר מעשור וחצי.
זו קהילתי – קהילה דתית בורגנית קטנה וממוצעת מאד בפתח תקווה. קהילה חמה, נעימה ורגילה מאוד. היא מכנה את עצמה "קהילת צעירים", ובשנות ה-70 כשהיא נוסדה, באי שעריה היו אכן צעירים. כיום רובם סבים לנכדים. קהילה שיום אחד, מבלי משים, גילתה שהיא מונה בתוכה הומוסקסואל מוצהר. אותי.
אבל הסיפור התחיל הרבה לפני כן. הוא התחיל כשהגעתי לשם, בתור עולה חדש ובעל תשובה בתחילת דרכו ליהדות. שם, באותו בית הכנסת, התפללתי את תפילותיי הראשונות, כשאני עוד נעזר בתרגום הרוסי כדי להבין אותן. שם רקדתי את ריקודי שמחת התורה הראשונים. שם חוויתי לראשונה את רוממות הנפש של תפילת הנעילה. שם שמעתי לראשונה את קולו מרטיט הלב של השופר ואת קולם של רעשני פורים. שם נאבקתי בקורי השינה בליל שבועות. שם קראתי מקינות של תשעה באב. שם שרתי בדבקות את "לך דודי" ואמרתי, במבטא כבד ובהתרגשות, את הברכות הראשונות שלי בעלייה לתורה. הקהילה ליוותה אותי לגיוס שלי לצבא. במשך הזמן הפכתי לבן בית ממש – לא אורח!- אצל כמה ממשפחות הקהילה. בהדרגה השתלבתי בסבב של דברי התורה בליל שבת וגם העברתי שיעור תורה לילדים. בשלב מסוים מקום מגוריי הועתק לקצה השני של העיר, אך המשכתי לבוא לאותו לבית הכנסת בשבתות – גם כשזה כרוך בעשרים דקות הליכה בכיוון אחד. שכר פסיעות.
וכמובן רבים ניסו להכיר לי בנות – באהבה ורק מתוך רצון טוב, ומתוך שאיפה לראותי יום אחד עומד מתחת לחופה ומתרגש. כך הם האמינו. וכך אני האמנתי.
עד שפסקתי להאמין בכך. בהדרגה , צעד אחר צעד, הלכתי ונחשפתי בפני חברי הקהילה והמשפחות המאמצות שלי. בהתחלה עם קרקורי בטן ואז עם ביטחון עצמי הולך וגדל. ואז – בתקשורת, קבל עם ועדה ועודד שחר.
מתברר שהקהילה לא הכזיבה. נכון, לאנשים לא היה קל. נכון, חלק היו בהלם. חלק התווכחו. חלק נתנו בי מבטים מוזרים. חלק תהו, שלא בנוכחותי, האם אני יכול להעביר שיעור לילדים. אך אחרים ראו צורך להגן עליי, שוב לא בנוכחותי ושלא בידיעתי. ובעיקר, רובם ככולם אמרו – מי במילים ומי בהתנהגות – שחשוב להם שאשאר חבר פעיל בקהילה.
לכן אני ממשיך לנדוד לשם בכל שבת – עשרים דקות לכל כיוון. לקהילה שהפכה לבית עבורי ובחרה להישאר כזו.
ביום הכיפורים, אני מקפיד להגיע בזמן לכל התפילות, אך בעיקר לקריאת התורה של תפילת המנחה. אני עומד זקוף בשעה שקוראים את הפסוק על משכב זכר. אני כאן, בתוך בית הכנסת. אני מתמודד ומתעמת עם התורה כמו שהיא ניתנה. אבל אני בוחר בדרך של התמודדות חזיתית ולא של בריחה והתחמקות.
אני רוצה להכריז בשתיקה כל רגע על הנוכחות שלי – נוכחות של הומוסקסואל דתי מוצהר בתוך בית הכנסת.
דווקא ביום הדין.
דווקא ביום הכיפורים, ביום שבו כל עם ישראל מכפר עוונותיו.
ואני חש את עצמי בתוך כלל ישראל.
ובכל זאת הייתי רוצה לדון בכמה שיקולים שיהושע מעלה בדבריו.
ראשית, הוא מדגיש שבמיוחד ביום הכיפורים חשוב לו מאוד לחוש מקובל. ומובן שכך הדבר, אך איני רואה בכך סיבה להיעדר ממקומי הקבוע. איני חייב שכל אחד ואחד יאהב אותי, רק שיחסי הכוחות בקהילה לא יאפשרו את ההדרה האלימה שלי החוצה. גם מרדכי היהודי היה "רצוי לרוב אחיו", לרוב ולא לכולם.
שנית, לגבי התפילה השוויונית ונטולת האפליה המגדרית. הרעיון הוא בהחלט מעניין, אך השאלה שלי חוזרת שוב לאותה הקהילה הממוצעת – האם ועד כמה היא מוכנה להכיל את אותו השינוי? ואם היא לא יודעת להכיל אותו – מה עשינו בכך שהצטנפנו בטליתות שלנו וחשנו את עצמנו מתקדמים מאוד ליום אחד? ובעיקר – מהו הסיכוי שלנו להשפיע בכך על כלל הקהילה?
בהקשר הזה, אני רוצה להביא את הדוגמה מהרצאתה של פעילה אורתודוקסית פמיניסטית ידועה, פרופ' תמר רוס. היא מספרת באחת הרצאות שלה, שבילדותה למדה בבית הספר הציבורי בארה"ב, שם למדו יחד ילדים יהודים וגויים. היא נזכרת שאת הילדים מהמשפחות השונות היה ניתן להבדיל על פי צורת הכריכים שהם היו מקבלים מהבית. האימהות הגויות היו אורזות לילדיהם כריכים קטנים, יפים ודקים. לעומתן, האימהות היהודיות היו מאביסות את ילדיהן בכריכים בעובי שהילדים פשוט לא יכלו להכניס לפה, והם נאלצו לנגוס בהם מהצדדים עד שהיקף הכריך התקרב להיקף של חלל הפה. המסקנה היא, אולי, שראוי שנאכיל את החברה הדתית שינויים בקצב שהיא מסוגלת לבלוע ולעכל.
שלישית, איני הולך למרכז הגאה ביום הכיפורים הזה משום שהתפילה שם תיגמר והעולם יחזור לשגרה היומיומית של "להתפלל מנחה בזמן". ואני מחפש לי מקום להיות שם בטוח ומוצהר כל ימות השנה.
יהי רצון שכל אחד מאיתנו יחוש רצוי ומקובל במקום שחשוב לו. שתישמע תפילתנו.
כתיבה וחתימה טובה.
6 תגובות
אני לא רוצה לחוש צורך להזדקף במקומי יותר מהרגיל עת קוראים בתורה את הפסוק על משכב זכר (כמו שזאביק עושה), ואני לא רוצה להרגיש חלוץ לפני המחנה שנהנה להיות שווה בין לא שווים.
אם כל דתי "רגיל" היום בקהילה כלשהיא בוחר בבית הכנסת שלו ממניעים חברתיים, כמו: היכן החברים שלי מתפללים? היכן הקוגל טעים יותר בקידוש? היכן המושבים נוחים לי יותר? היכן סגנון התפילה מתאים לי יותר?
אז גם אני רוצה להתפלל במקום שבו האנשים שסביבי דומים לי, חיים חיי קהילה דומים לשלי, מציינים מאורעות משפחתיים דומים לשלי, ובקיצור – למה שזה לא יהיה לגיטימי שבית הכנסת שלי יהיה קהילתי אמיתי כמו שהוא אמור להיות?
בדיוק כמו שלא יילך דתי-סרוג-אידיאליסט להתיישב שבבית הכנסת של בעלז בירושלים רק כדי להראות נוכחות ולהתקבל כחבר שווה בקהילה, אלא הוא ירגיש בנוחות גדולה יותר עם אנשים שחיים בסגנון חיים דומה לשלו – כך אני חש הקלה גדולה יתר, משפחתיות חמה יותר, ונועם חברתי – בבית כנסת שבו יושבים חברים וחברות כמוני.
כשאני בוחר בית כנסת – אני לא רוצה להיות חלוץ.
אני רוצה להיות עם חברים שלי.
ונכון להפעם האחרונה שבדקתי – זה בדיוק מה שכל דתי אחר עושה.
לא?
לזאב שאני מעריכה מאוד.
אבא שלי תמיד היה צוחק ואומר כי הוא לא היה רוצה שכולם יחזרו בתשובה כי אז לא יהיה מקום בגן עדן.
אני שמחה שמצאת לך מקום נעים להתפלל בו ושאתה חושב שהם מקבלים אותך.
תעשה לי טובה ותתקשר אלי לאחר שתנסה לערוך שם "קידוש" לנישואך או שתבקש שיגידו "מי שברך" על הילד שיוולד לך ויזיכרו את שני האבות שלו.
אמנם המניין הזה ביוהכ"פ לא יוכל לשרת אותך כקהילה ביום יום. אבל התרומה לקהילה הזו שגם אליה אתה משתייך – חשובה לאין שיעור.
בברכה.
גח"ט
זאב, שמחה בשבילך שמצאת קהילה מחבקת, אולי אפילו מקנאה בך על זה.
אני לא מצאתי עדיין. להפך.
מאוד מאוד לא נעים לי להגיע לבית כנסת. לא נוח לי עם הנחת היסוד שאני כנראה רווקה אם אין לי פרטנר מעברה השני של המחיצה, לא אוהבת את התחושה שאילו היו יודעים שאישתי היא זו שעומדת לצידי, לא בטוח שהיו שמחים בנוכחותי.
אז נכון, העתיד יהיה נפלא, וכל הקהילות הדתיות יקבלו בשמחה את כל בניהם ובנותיהם מכל הגוונים והסוגים.
אבל כרגע, אני לא רוצה להתפשר על תפילה מתוך מקום של הסתרה (כנראה לא רק אני)
לכן אגיע למרכז הגאה ויחד עם הקהילה שמחבקת אותי בכל ימות השנה נתיר את נדרינו עד יום כיפורים הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה.
זאב,
בשונה מהכתוב ממכתבך, אני דווקא אגיע גם אגיע. כגם אני בדומה לך מצאתי לי קהילה שבה אני מקובל על רוב אחי, אני לא יכול לצפות מכלל אחיי שיקבלו אותי אך הרב הגדול מכיר בי בדעותי, במגדרי, בדתיותי אך על אף כל זאת אני מוצא כי השנה במיוחד לאור האירועים המטלטלים שחווינו כקהילה בחודשים האחרונים מן הראוי שנטה שכם כולנו יחד, אנו הלהטבים הדתיים, ונשמש כבית לכל אחינו הלהטבים שאינם מצויים בבתי הכנסת במהלך השנה מהסיבות המובנות ורוצים להרגיש שייכות ולו הקטנה ביותר ביום הקדוש הזה.
ולכל המהססים: נוכחותכם חשובה ביותר!
כידוע דתיים לא יכולים להתקיים בלא קהילה ועל כן אני קורא לכם לבוא ולהרתם לעניין ולהיות חלק מקהילה ולא נבדלים ממנה.
שנה טובה וגאה
וגמר חתימה טובה
אבנר, הומו דתי ת"א
שתי תגובות: הראשונה: לא כולם כמוך זאב יכולים לחיות בגלוי בבית הכנסת שלהם- ובשבילם קיים המניין. הנקודה השנייה: רבים מאוד בקהילה הכללית מרגישים שהדת או הדתיים הם אלה שמדירים אותם- גם בשבילם קיים מניין אוהב, מקבל וגאה.
כיוון שזמן רב לא נפגשנו מנצלת את ההזדמנות לומר לך שנה טובה וגמר חתימה טובה.
שמחה בשמחתך שטוב לך בקהילתך ומאמינה שאכן יש חשיבות עצומה בנוכחות וניראות בקהילות הקיימות.
אי"ה אני אהיה במרכז הגאה
גם כי אין לי קהילה ממש קבועה,
גם כי אני רוצה מקום שירגישו בו נח כל הלהט"בים ולא רק הדתיים עם הקהילות הקבועות (אלא גם אלה שלמשל לא מעוניינים להחליט אם יותר מתאים להם עזרת גברים או עזרת נשים.)
גם כי אני חושבת שיצירת מניין על ידינו ובעבורנו היא אמירה משמעותית ביותר על החיבור המהותי שלנו לתורת ישראל ולמסורת ישראל הן כיחידים והן כקהילה. חיבור שמאוד לא מובן מאליו (באנדרסטייטמנט) בתוך הציבור הדתי
וגם ואולי בעיקר כי אני אוהבת להרגיש שייכת. מאוד שייכת.
אני מאמינה שכל ניראות ודרך פעולה משפיעה את השפעתה לטובה ובכל זאת אני קוראת לכל חבריי וחברותיי לבוא להתפלל במרכז הגאה ביום הכיפורים ובכך לתמוך בנסיון ראשוני שזקוק לתמיכה ולהמשיך להשתייך לקהילותיהם ולהשפיע בתוכם בשאר ימות השנה.