"לא כזה קר בחוץ", חשבתי לעצמי כשהגעתי לעמדה בקצה היישוב, אף שהשעה הייתה ארבע בבוקר. איתַי ישב שם מסתכל לכיוון הכפר הפלסטיני הסמוך.
"שלום", אמרתי.
"שלום", הוא ענה לי.
"רוצה?" שאלתי אותו.
"מה זה?" ענה לי.
"רוגעלע. קח".
נתתי לו את הרוגעלע שלי.
"תודה", הוא אמר והסתכל עליי, ולא יכולתי שלא להסתכל לו בעיניים ולהרגיש מבפנים את הכאב הזה, חד כמו סכין.
"טיפשון", בטח יגיד לי טל, "למה אתה עושה את זה לעצמך?" ויוסיף: "אתה לא צריך לתת לרגשות שלך כל כך הרבה מקום".
אבל לטל קל לדבר, יש לו חבר כבר הרבה זמן, ולך תסביר לו שככה אני, מתאהב תמיד באנשים הלא נכונים.
האמת היא שאפילו לא הצגתי את עצמי.
קוראים לי שחר. כלומר, לא באמת קוראים לי שחר, אבל זה אחד השמות שאני הכי אוהב. לו הייתי יכול אולי הייתי כותב בשמי האמתי, אבל אז בוודאי מישהו שמכיר מישהו שמכיר אותי יעשה את החיבור, ואז כל הדודות הפולניות והחברות של אימא יצקצקו בלשונן כמה מסכנים ההורים שלי שיש להם בן כזה.
כמובן, אותן דודות וחברות טובות משוכנעות היום שאני כליל השלמות (במובן הסטרייטי של המילה). הרי מי שעובר את המסלול הקלסי של ישיבה תיכונית, ישיבת הסדר, חייל קרבי, מכללה והכיפה עדיין יושבת לו טוב על הראש הוא אופצייה מוצלחת ביותר לשידוכים. לי לפחות יש אחות גדולה שלוקחת לעצמה את כל ה"בקרוב אצלך" באירועים משפחתיים, ככה שבינתיים אני די בסדר. אפילו עם הדודות הפולניות.
מה שהדודות הפולניות לא יודעות, התחיל אצלי בערך גיל 12.
משום מה שמתי לב שאני נהנה מאוד לראות את אליפות אירופה בשחייה, שבדיוק שודרה אז בטלוויזיה. הבעיה הייתה שלא ממש התעניינתי בחלק שבו הנשים שוחות. למען האמת, אני בספק אם יש סטרייטים שהנשים שם – כל אחת שני מטרים על שני מטרים של שרירים – מעניינות אותו. בקטע הזה דווקא הייתי סטרייט לחלוטין. אני אהבתי לראות את המקצים של הגברים. מובן שלא ייחסתי לזה שום משמעות נרחבת, וסיפקתי לעצמי תירוצים מתירוצים שונים, למה אני נהנה כל כך להסתכל על גברים שריריים בלי חלק עליון שוחים, או על למה בישיבה התיכונית יש לי תחושה מוזרה בבטן כשאנשים סביבי מחליפים חולצה לשיעור ספורט.
האמת, אין תירוצים יצירתיים יותר מאלה שהומו מתבגר נותן לעצמו. למשל "אני לא נמשך לגברים, רק נהנה להסתכל עליהם", "אני סתם מקנא בגוף היפה שלהם" וכמובן "זה יעבור עם הזמן, כל אחד מבולבל בשלב כזה או אחר". הקלסיקה הגדולה לדעתי מגיעה רק בשלב יותר מאוחר, בצורת "אני נמשך לבנים מבחינה מינית ולבנות מבחינה רגשית", משפט שמצליח להיות בו בזמן גם מאד משכנע, וגם מטומטם מאוד – לי למשל עדיין לא יצא לפגוש את האדם שנמשך לבנות רק מבחינה מינית ולבנים מבחינה רגשית.
הפעם הראשונה שעברה לי בראש המחשבה המטופשת שאולי אני ממש הומו, הייתה בערך בגיל 13. שילוב של פרסומת לבית מלון ובו בחור חתיך בבגד ים בתוספת כתבה מסוימת שקראתי בעיתון על הנושא, העלו בי את החשד המסוים שאולי הומו זו לא רק הקללה האהובה על רוב החברים האינטליגנטיים שלי, אלא תיאור מדויק למדי של מה שאני. את המילה המפורשת לא ממש יכולתי לומר. זה טראומתי מדי בשביל ילד בן 13 בישיבה תיכונית, בעיקר כשלפני המילה הזאת באה המילה "אני".
אחרי שטרחתי להיבהל עד מוות מהמחשבה הזאת, הצלחתי איכשהו להרגיע את עצמי ולשכנע את עצמי שאני לא, כי הומו הוא רק מי שממש רוצה להיות עם גבר אחר. אני, לעומת זאת, מסתכל על גברים סתם כי אני מקנא בגוף היפה של חברים שלי או של כל הדוגמנים האלה.
ההסבר היפה הזה לא ממש גרם לי להפסיק לבהות בבחורים – אלא רק עזר לי לעשות סדר מזויף בראש. מדי פעם בפעם הייתי מציץ באיזה אתר של דוגמנים, וכל פעם אחרי זה התחרטתי והבטחתי לעצמי – או אולי לאלוקים – שאני לא אעשה את זה עוד. כאילו משהו בתוכי ידע בדיוק למה אני עושה את זה, וניסה להימנע מזה בכל מחיר. כשהרב שלי ניסה להסביר לנו מה הבעיה בהליכה לבריכה מעורבת באמת לא הצלחתי להבין אותו, אבל את העובדה הזאת תליתי בצדיקות היתרה שלי. בגיל 15, כשהחברים שלי התחילו לגלות את נפלאות המין היפה ואת הקושי בשמירת נגיעה, אני שמחתי שהדברים האלה לא ממש נגעו לי, מרוב יראת שמים כמובן… אגדות על מה שקורה בחדרי חדרים של ישיבות יצא לי קצת לשמוע, אבל דאגתי להתרחק מזה, מתוך מחשבה שעדיף לא להיכנס לזה אם ממילא בגיל 13 הייתה לי איזו התלבטות בנושא.
המסקנה שהגעתי אליה – והחזיקה מעמד יפה כמעט עד סוף הישיבה התיכונית, היא שברור שאני לא הומו.
היום מצחיק אותי שאני אומר את זה. גם כשהצלחתי לשכנע את עצמי שכנוע פנימי עמוק שאין בי שום דבר שונה, בערך מגיל 13, כששמתי לב שבנים יותר מעניינים אותי מבנות (להשתמש במילה "נמשך" עדיין לא ידעתי) – הייתי מוסיף ב"שמע קולנו" "א-לוהים, תעשה שהכול יהיה נורמלי". התלבטתי הרבה עד שהגעתי לנוסח הזה. הוספתי אותו כמעט 7 שנים, כל תפילת שמונה עשרה, שלוש פעמים ביום. לא הייתי מוכן להכיר במצב שלי, אבל כנראה שמבפנים ידעתי שמעבר לדוסיות שלי יש עוד סיבה שבגללה החברים שלי עסוקים בלדרג בנות מהסניף כל היום, ואני עסוק בלדרג את השמיניסטים.
יום כיפור אחד בישיבה, כשכבר הייתי שמיניסט בעצמי, ישבתי בערב בבית המדרש, ונזכרתי באתרים שנכנסתי אליהם אף שהבטחתי לעצמי להפסיק, ובחבר שסחבתי אִתי למקווה כי "אני לא רוצה ללכת לבד" (אבל לא היה כלום מעבר למבטים). ביקשתי מאלוקים – אמנם לא בדיוק במילים האלה – שיעזור לי לעשות קצת סדר בנושא. מה שלא ידעתי, וגם לא יכולתי לדעת, הוא שהתוצאה של הבקשה הזאת משמעה שאני הולך לעבור את אחת התקופות הכי קשות בחיי.
ועל כך ועוד – בפעם הבאה.
