האור דולק במרפסת

על החיים כנער דתי בארון, על ההורים שעד היום לא מקבלים, למה אולי לא ימשיך להנחות מפגשים בירושלים ואיך כל זה קשור לברוקולי? אופיר ארבל, מקים "המרפסת" בראיון ראשון על חלומות, אכזבות ושאיפות

אלי זוין, היסטוריה להט"בית


במקור מראשון לציון וכיום גר בתל אביב, אופיר ארבל, בן 41, הוא היוזם והמנחה של ״המרפסת״. ב-6 השנים האחרונות, עורך אופיר ערבים מרובי משתתפים, אליהם מגיעים הומואים ובי על הספקטרום הדתי. המפגשים החלו בביתו הפרטי, וליתר דיוק- במרפסת הפרטית שלו.

לאורך השנים, הפורמט שנקרא ״המרפסת״ הלך והתפתח. בין אם זה בתדירות, המיתוג או מיקום המפגש. ״המרפסת״ היא כבר לא עוד הזדמנות למפגש בין חברים. לחלק היא משמשת כקבוצת תמיכה, לחלק כקבוצת לימוד ולחלק היא מפיגה את הבדידות ומהווה הקהילה שלהם. להרבה אנשים שנמצאים עמוק בארון, ״המרפסת״ היא המקום הראשון שהם מרגישים בנוח להיות הם עצמם.

״המרפסת היא כל כך הרבה דברים לכל כך הרבה אנשים – וזה מה שאני חושב שהכי יפה בה" אומר אופיר.

שיחות על ברוקולי

אני רוצה בתור התחלה לקחת אותך קצת אחורה, לכל אחד יש סיפור יציאה מהארון. מה היה שלך?

״יצאתי מהארון בגיל 17, בעקבות זוגיות שהייתה לי. זה יצר אצלי סוג של משבר דתי, זה סדק שם משהו בגלל אורח החיים החדש, הכל כך שונה ממה שהכרתי. הייתי אז נער דתי לאומי בתיכון דתי בראשון. כשההורים שלי גילו הם לקחו את זה מאוד קשה. בעצם מאז ועד היום הם לא מקבלים״.

עד היום הם לא מקבלים?

״הם אוהבים אותי כאדם, אבל מבחינתם לנטייה אין מקום בשום צורה״.

אז אין מצב שאתה מביא גבר הביתה להורים בשבת?

״לא, ולצערי ברור לי שזה גם לא יקרה אף פעם. אני מכיר את הנפשות הפועלות. אני חושב שהחלק הטראגי בסיפור היציאה מהארון שלי זה שההורים שדווקא חשבו שהם מגוננים עליי מהעולם ומעצמי, בגלל שאני גיי, הם אלו שהכי אימללו אותי בסופו של דבר. החקירות, הביקורות, הרמיזות, חוסר ההכלה ואי הקבלה השפיעה על הידיעה שלי את עצמי. שנאתי את עצמי אז, כאב לי, לא הייתי מאושר. חייתי חיים מאוד קשים בגלל זה. במקביל לזה, על פני השטח חייתי גם חיים מאוד חברותיים, כיפיים, מצחיקים ומעשירים אבל מתחת לפני השטח נוצרה שם רגישות מאוד גדולה והרבה מאוד כאב וסבל״.

יש מקום מסוים שאתה יכול להצביע עליו כעל נקודת מפנה?

״היו שתי נקודות מפנה, ברמה ההתפתחותית האישית תרם לי מאוד לימודי פנימיות התורה. זה נתן לי כלים ולימד אותי איך לחיות את החיים האלו, איך להיות יותר מאושר. עד היום זה עושה לי הרבה מאוד טוב. המפנה השני היה העניין של הנטייה המינית. עד שלא התנסיתי עם אישה היה לי תמיד את הספק, את האפשרות בראש ואת הלחץ החברתי. רק ברגע שהתנסיתי בפועל עם אישה הבנתי שזה פשוט לא עובד״.

מה אתה אומר. דווקא זה שהתנסית עם אישה – זה מה שהרגיע אותך במידה מסוימת? זה מה שגרם לך להרגיש שלם עם עצמך?

״כמובן שכל אחד יעשה מה שטוב ומה שמתאים לו, אבל בגדול אני מאמין שכמו הרבה דברים, הספק בעצמי יוסר ברגע שאטעם ואכיר אותו. אפשר לדבר על ברוקולי עד מחר בלילה, אבל עד שאני לא טועם את הברוקולי אני לא אדע אם אני אוהב או לא״.

ויש אנשים שמראש יודעים מה הם רוצים ולא בא להם להכניס ברוקולי לפה וזה בסדר גמור.

״בטח, ברור. אני מתכוון ברמה הרעיונית, זה לא לכל אחד. בין אם אתה אוהב את זה ובין אם לא. עד שאני לא ניסיתי זה לא עבר לי״.

״הם אוהבים אותי כאדם, אבל מבחינתם לנטייה אין מקום בשום צורה״ אופיר ארבל (צילום:חיים אפריאט)

מעצב של הנפש

חוזר איתך לחיים בתור נער דתי בארון, מה קרה אחרי שסיימת את התיכון? אני זוכר שסיפרת שהיתה לך התנסות קצרה במשחק.

 ״זאת הייתה בשבילי חוויה אדירה. התחלתי ללמוד משחק בגיל 22 ועד היום יש לי חברים משם. שחררנו כל רסן, התנהגנו כמו סרט קולנוע בדרמת נעורים כזאת מאוד מרגשת ומצחיקה. זה נתן לי ביטוי ליכולות המשחק שכבר שיחקתי בחיי. זה משהו שכל כך אמלל אותי שההורים לא נתנו לי מקום להיות מי שאני, זה אילץ אותי לשקר, להחביא, לרמות, לשחק, כל מה שאני לא. ואז פתאום במשחק זה קיבל במה וכפיים. פתאום זה נהיה מעין שעשוע ותרפיה".

לאחר מכן אופיר מספר על תקופה של הידרדרות דתית מאוד חזקה.

בגיל 26, אחרי שסיים תואר במדעי ההתנהגות, אופיר טס להודו לעשרה חודשים.

״בהודו הייתי הרבה בבתי חב״ד. זה משהו שחיזק והעיר תהומות בתוכי. כשחזרתי הכרתי רב מדהים שקיבל ואהב אותי כמו שאני. הוא לימד אותי את פנימיות התורה. מאוד נהניתי מזה. למדתי את זה כמה שנים ומרוב שכל כך אהבתי את זה, עזבתי את תל אביב ועברתי לגור בישיבה ליד ירושלים״.

התקופה של אופיר בישיבה לא החזיקה מים.

״לאחר זמן שם הבנתי שהישיבה לא נותנת לי מענה רגשי. את המענה האנושי העמוק שהייתי צריך״.

ואז מה?

״עזבתי והלכתי ללמוד עיצוב פנים. סיימתי את הלימודים והתחלתי לעבוד כעצמאי תוך כדי שחזרתי לחיים בתל אביב."

למה דווקא עיצוב פנים?

״אני זוכר שעוד בגיל קטן הייתי אוהב לסדר את החדר כל פעם מחדש. הייתי אוהב להזיז את הרהיטים, לבנות בתים מסדינים ולשחק בלגו. חיפשתי מקצוע שיתאים לכמה שיותר תכונות אופי שבי. אני אוהב להיות עצמאי, איש שטח. לנווט ולראות את התמונה הגדולה. כל הדברים האלו גרמו לי להבין את מקומי כמעצב פנים. דווקא היום החלום שלי זה לא להיות מעצב פנים ברמת האדריכלות אלא להיות מעצב פנים של הנפש״.

הרמת לי להנחתה. שמעתי אותך מדבר הרבה על החלום שלך להיות פסיכולוג. למה לא הלכת על זה עד הסוף?

״אני חושב שיש בי הרבה הכלה וחוזק, אבל גם חוסר סבלנות וסובלנות. אני מאוד אשמח לעזור לאנשים שאני אוהב. אני חושש שלאנשים שאני לא מכיר או שאין לי חיבור אליהם יהיה לי מאוד קשה לעשות את זה. זה לא ימלא אותי באותו האופן״.

יש בך תכונות שהיית רוצה לשנות?

״אני רחוק מלהיות מושלם. אני כמו טיל בליסטי, יש לי הרבה כוח בנייה, עצמאות ופרקטיות שהולידו גם את "המרפסת", אבל למטבע שני צדדים: האנרגיה החזקה והיוצרת מכילה גם להט חזק, שמתלהט ברגע. והופכות אותי לפעמים לחם מזג, חסר סבלנות וסובלנות, כעסן וחריף באופן לא שקול ומחושב ולעיתים גם שלא בצדק לצערי."

ותגיד, איזה תכונות אתה מחפש בבן זוג? ננצל את ההזדמנות לעשות לך ׳קול קורא׳.

״האמת שאני מחפש בבן זוג בדיוק את מה שאני מחפש "במרפסת". מישהו שיהיה קודם כל אנושי, זאת התכונה שהכי קריטית לי. מישהו שידע לסלוח גם אם הוא צודק. אנחנו חיים בזמנים לא פשוטים ואני מייחל למישהו שיהיה לא רק פרטנר טוב וחרוץ, אלא גם סוג של "מגה" אנושי. שידע להתפייס, לאהוב, לראות מעבר, להכיל ובעיקר להתפתח כאדם״.

בית מפגש לאחדות

בוא נדבר קצת על "המרפסת", מאיפה הגיע הרעיון?

״הייתי מאוד מיואש מהחברה ה׳תל אביבית׳. הרגשתי שחסר לי שם את הלב, את האנושיות החזקה. קיבלתי החלטתי להיות חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה. שאלתי את עצמי איפה נמצאים האנשים שאני מחפש, ועניתי שהם נמצאים בפריפריה וסביב היהדות. החלטתי להתחיל מיהדות כי באתי משם, זה יותר קל לי. המרפסת נולדה מתוך תסכול וייאוש מאוד גדול שבסופו מצאתי בדיוק את מה שהיה חסר לי. מקום שכל מהותו הוא החיבור. המרפסת הראשונה מנתה שישה אנשים וכיום הקבוצה מונה מעל ל-230 חברים״.

מה לדעתך מייחד אותה כל כך?

״תראה, הרעיון של "המרפסת" הוא לא רק לשמוע הרצאה ולדבר עם אנשים בין ההפסקות. זה בית מפגש לאחדות. כולנו הלכנו להמון קורסים, הרצאות ומפגשים חברתיים וחזרנו בודדים כפי שהגענו. רציתי לעשות הכל כדי לשבור את זה. במקום שהדבר העיקרי יהיה המנחה והנושא – הפוקוס העיקרי אצלנו הוא שתכיר את אלו שיושבים מימינך ומשמאלך, להעניק לאחרים את כל מה שאני הייתי צמא לו וזה עבד! כל המטרה של הפעילויות האלו היא בשביל לחבר את הלבבות של האנשים שנמצאים שם״.

"תראה, הרעיון של "המרפסת" הוא לא רק לשמוע הרצאה ולדבר עם אנשים בין ההפסקות. זה בית מפגש לאחדות" המרפסת הראשונה

אין לי ספק שאתה נהנה מהעשייה של זה, אבל אני לא יכול לשחרר מהמחשבה שבמקביל זה גם גוזל ממך הרבה מאוד משאבים, אנרגיות ובעיקר זמן. עד לפני כמה שבועות היו מפגשים במתכונות שונות כמעט על בסיס יום-יומי.

״אני מאמין שהחיים הפוכים. שאלו השנים היפות של חיי. הזמן שלי עכשיו הוא היקר לי ביותר. אני רוצה לחיות, לחוות וליזום. עכשיו. לא להיות בעבודה עד עשר בלילה. הגישה הזאת מאפשרת לי להיות יותר פנוי.

״׳המרפסת׳ נהייתה כבר משהו מאוד גדול. זה נהפך להיות כל החיים שלי. זה לא רק מקום מפגש כמו כל קבוצה חברתית אחרת, שאנשים הולכים אליה רק כדי להרגיש שייכות וקהילתיות, פתאום הבנתי שהאנשים האלו הפכו להיות חברים שלי. פתאום אנחנו עושים ארוחות שישי, ישנים ביחד, אוכלים ביחד ויוצאים לטיולים יחד. אנחנו כולנו נהיינו כמו ערימה של בני דודים שמחכים לראות אחד את השני במפגשים ושמאוד אוהבים זה את זה. זה מעשיר את חיי, אני לא צריך יותר מזה כלום״.

ואז הגיע הרעיון לעשות את ״המרפסת״ גם בירושלים, למה?

״הסיבה העיקרית הייתה זה שזיהיתי צורך מאוד גדול שם. זו עיר מאוד גדולה, מאוד פזורה להבדיל ממרכז תל אביב שמאוד קל להגיע ממקום למקום. במידה מסוימת, חוויתי את העיר כיותר סגורה וקצת מיושנת. רציתי להאיר אותה. להעניק לאנשים שם מקום שבו ירגישו שהם לא לבד ולחמם להם את הלב מבפנים.

״חשוב לציין שבירושלים העניין הדתי הוא הרבה יותר חזק בהשוואה לחבר׳ה מתל אביב, מה שעוד יותר מוסיף לפלונטר המורכב שאיתם הירושלמים מתמודדים. לכן, אני חושב שהם צריכים יותר הכלה ואוזן קשבת״.

ואיך זה רץ בנתיים, אתה מרוצה?

״האמת, שבמידה מסיומת חוויתי שם אכזבה גדולה. תראה, המרפסת בתל אביב מאוד מפורסמת, גם באזור ירושלים. חשבתי שיש באמת צורך אמיתי וחזק במפגשים וחיבורים בתוך העיר, אז כשהגעתי לשם חשבתי שתהיה היענות גדולה יותר. ברור לי שהכל אמור להיבנות בצורה הדרגתית. אני גם מתעקש שכל מפגש יהיה פעם בשבוע ולא פחות, כי חשוב לי ליצור שם חברויות עמוקות ואיכותיות יותר. אבל בפועל, בכל מפגש בירושלים באים בממוצע בין שמונה לעשרה אנשים. אמנם כל מפגש הוא נפלא, עוצמתי ומאוד איכותי אבל כמו שאמרתי, באתי בסופו של דבר להאיר את כל העיר ואולי לי עצמי זה פחות מתאים״.

אני שומע אותך אומר הרבה שאתה רוצה קצת להוריד את הרגל מהגז. אולי להיות פחות הדמות הדומיננטית בערבים.

״חד משמעית. ממש ככה. האנשים האלו יקרים לי. אני מאוד צמא להם, ליבי מאוד זקוק להם ומרוב עשייה אני לא מרגיש שאני מספיק פנוי כדי פשוט להיות שם איתם. בדיוק בגלל זה לקחתי על עצמי שכשמסתיימת תקופת הפגרה, אני מפסיק להיות הדמות הדומיננטית. אני כן אמשיך להיות מפקח עליון, אוודא שתישאר מסגרת עם "הלב במקום הנכון", אבל אני פחות אנחה את המפגשים״.

"האנשים האלו יקרים לי. אני מאוד צמא להם, ליבי מאוד זקוק להם ומרוב עשייה אני לא מרגיש שאני מספיק פנוי כדי פשוט להיות שם איתם" ארבל (צילום: ארתור דריגנט)

בפורמט כזה אתה רואה את ״המרפסת״ מתרחבת לעוד אזורים?

״השאיפה היא להיות בכל בארץ. אני מאמין מאוד במה שאנחנו עושים, התוצאות הן אדירות.  אי אפשר להסביר מה זה עושה לאנשים, זה מחמם להם את הלב מבפנים. גם לי זה עושה מאוד טוב. יחד עם זאת אני עדיין משתדל להיות ריאלי ולהבחין מתי יש ביקוש ומתי זה משהו אישי שלי״.

אתה מצייר פה תמונה מאוד יפה אבל אתה לא חושש שלפעמים יש פער בין מה שאתה מתאר לחוויות האישיות של חלק מהאנשים?

״תראה, זה דבר מאוד מורכב, מדובר פה בבני אדם. אנחנו מגוונים ומורכבים מאוד. השאיפה שלי היא להגיע לקבוצה לא שיפוטית שמקרבת בין הלבבות. לדעתי זה עובד, גם אם לא לכולם. אנחנו עמלים על כך ימים ולילות, לעשות כמיטב יכולתנו. אנחנו עם צוות מנצח, חרוץ עם ידיים ולב מזהב: איציק, אידו, דורון, אביחי, מאור ושי. מבחינתי, גם אם הקבוצה הזאת לא אידיאלית, היא בהחלט שואפת לזה״.

לפרטים ולהצטרפות למרפסת ניתן לפנות
לאופיר ארבל במס'- 052-8766557
ולאביחי שעובי- 053-3214340

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *