יום היציאה מהארון הבינלאומי

"יצאת כבר מהארון?
כמה כבר יודעים?
והמשפחה שלך בסדר עם זה? איך החברים קיבלו?"

(כל העולם, שם שם)

11.10.20 אמתי מנצר, יום היציאה מהארון הבינלאומי


כשהייתי בכיתה י', נדהמתי לגלות ש"רואים עליי" שאני הומו. חוויתי את זה כמשהו נעים, אישור חברתי לעובדה שאני באמת "כזה". כשהייתי בכיתה י"ב, הגדרתי את עצמי כאדם שנמצא ב"ארון שקוף על גלגלים". בסוף הצבא, כשאחת החיילות שאלה אם אני בארון, כולם צחקו. כשיצאתי מהארון בפני האחים שלי כל אחד מהם אמר לי שהוא יודע כבר שנים, אני לא בטוח שאפשר לקרוא לזה "יציאה".


בכיתה י"ב חשדתי בחבר מהשכבה שהוא "גם כזה". קראו לו אלי, מערכת היחסים ביננו הייתה בנויה על השוואת ציונים באנגלית, ואירוע דו-חודשי בו העלבתי אותו על נושא כזה או אחר (לרוב על התלתלים שלו שסירבו להסתדר במבנה הגיוני). סיפרתי לו שאני הומו, והוא אמר לי שהוא מקבל אותי כמו שאני – אבל לא אמר לי את מה שציפיתי לשמוע, "גם אני". התאכזבתי נורא.


כמה חודשים אחר כך, מצאתי את עצמי מתכתב בפורומים של איגי עם אדם שהיה נשמע לי מוכר. אני נקראתי שם "עידו XD" (ושום נטייה מינית לא יכולה להצדיק את הכינוי הזה), הוא כינה את עצמו "שחף", והיה לו את המנהג המגונה של להשמיט אותיות סופיות. ידעתי תוך שניה שזה אלי.
התכנית המבריקה שלי היתה לשלוח לו את אותן הודעות בו זמנית – גם בוואטסאפ וגם בפרופיל הפיקטיבי, וכך יצא שאלי נאלץ לשמוע על חיבתי המוגזמת להארי פוטר מכל כיוון אפשרי.
המלכודת נסגרה. סוף סוף, אלי סיפר לי, ונהפכנו לשותפים במסעות של ילדים דתיים למסעדות כשרות בתל אביב, ולקבוצה הדתית של איגי.

"הגדרתי את עצמי כאדם שנמצא ב"ארון שקוף על גלגלים"' אמתי מנצר (צילום: אלבום פרטי)

כמה חודשים אחר כך, קבעתי פגישה עם יועצת בית הספר; רציתי לשוחח איתה על היחס של בית הספר לתלמידים להט"בים. אלי התלהב מהנושא, אבל לא ממש רצה להגיע גם. לכן, הוא העביר באמצעותי מכתב ליועצת – בו סיפר על תחושותיו וחוויותיו, ולאחר כמה ניסיונות כושלים להדפיס את המכתב מביתו, הוא שלח לי את המכתב ובברכתו הלכתי אל היועצת.
יום לאחר מכן, אבא של אלי הדליק את המדפסת, ממנה יצא עותק קשיח, חדש, דיו טרי על גבי לבן, של מכתב היציאה מהארון של הבן שלו. זו הייתה כבר הפעם השנייה שגרמתי בעקיפין לאלי לצאת מהארון.


רוצים לספר לנו שיש כזה דבר "יציאה מהארון". שיש "לפני ואחרי", שקיימת גאולה בסוף התהליך הזה. הסיפור הזה לא עד כדי כך שלם. רבות מהיציאות מהארון הן תהליכים מורכבים, בהם מעורבים הורים, קרובי משפחה וחברים שלכל אחד יש את הקצב שלו והדרך עליו לעבור. אנחנו ממשיכים עוד זמן רב לנהל את החיים שלנו סביב "יציאות מהארון": כדאי לי לספר לבני דודים רחוקים? מה עם סבא וסבתא? וסבתא רבתא? האם להזכיר שהאדם שאני מחפש איתו דירת 2 חדרים הוא הבן זוג שלי, או שכדאי להגדיר אותנו כ"שותפים"? מרחב שלם של התלבטות בין המחירים שאני משלם לבין הזכות שלי להתגאות בעצמי.

יציאה מהארון אינה תהליך נעים בהכרח. גם כשהיא מתנהלת ב"שלום", אפשר עדיין לתהות מדוע היא קיימת. איך הגענו למצב בו מצופה מכל אדם שמקיים התנהגות לא-הטרונורמטיבית "לצאת מהארון", להצהיר על עצמו כמישהו שהוא "כזה".
בתחילת הדרך, הזיהוי העצמי שלי כ"הומו" אפשר לי למצוא מילים לספר על החוויה שלי, אפילו ליצור קשרים אישיים עם להטב"קים אחרים. כיום, אני לא יכול לתהות האם באותה המידה חיזקתי את ההנחה ההטרונורמטיבית שמגדירה מי "סטרייט" ומי זה שצריך לצאת מהארון, הנחה שמתחזקת את הבדיה שהמיניות שלנו קבועה, ברורה ויציבה.
אמנם קיבלתי אפשרות לדבר, אבל החברה העניקה לי בחזרה תפקיד מאוד מסוים בהצגה.


חג יציאה מהארון שמח!

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *