"אצלי הכל קמפיין אינסופי של הצלחה… עד שהגיע קמפיין של כישלון"

רגע לפני יום כיפור, אימרי קלמן, האיש שהוביל את חיי הלילה הגאים של ישראל, נטש הכל והחל לחבוש כיפה, לשמור שבת וכשרות. מי שהקים וניהל את ה"כולי עלמא" וה"שפגאט", הרים אינספור מסיבות בדרעק, מי ששימש כיו"ר האגודה למען הלהטב בישראל וחלם להיות יו"ר מרצ, עושה חשבון נפש מעמיק, בלי הנחות. על האבא והסבא שיצאו מהארון עוד לפני שהבין שהוא גיי, האחות שנפטרה בפתאומיות, הפניית הגב וההתעלמות של הקהילה הגאה וחייו החדשים כאדם מאמין, בגאווה, בלי להתנצל.

יחידגאה, מעת_לעט


אימרי נולדתי ב-1986 להורים שעלו מהולנד לישראל כשהיו בני 20. בהתחלה לקיבוץ בנגב, משם לחיפה, שם נולדתי, ומשם לכפר סבא, שם גדלתי. הם הביאו לעולם שלושה ילדים. אחות, אני ואחות נוספת. ואז הגיעה נויה.

נויה כשהייתי בן 5 ההורים שלי החליטו לאמץ את נויה, תינוקת בת שנה עם מום בלב. אני זוכר שמאוד שמחנו שהיא באה. זה שלא היה היריון לא הזיז לנו. היא היתה לגמרי אחות שלנו. דיברנו בגלוי על זה שהיא מאומצת. זה לא היה סוד. 5 שנים אחר כך, כשהייתי בן 10 נויה נפטרה במהלך ניתוח שהיה אמור לאפשר לה להמשיך לחיות. הניתוח לא צלח. היא לא התעוררה מהניתוח. זה היה אירוע טראגי, מאוד קשה. לא הבנתי שאין סיכוי שהיא לא תחזור מבית החולים. אני זוכר את המוות שלה היטב, כל רגע בהשתלשלות. אבא אמר לי שנויה נפטרה. נסענו לבית החולים להיפרד ממנה. אני זוכר שהיא חייכה. הלוויה. השבעה. עד שנויה נפטרה היינו בית רגיל. שמח.

אבא הומו אבא ואמא החלו להיפרד עוד לפני. בדיעבד, אני מבין שאולי האימוץ היה איזשהו מהלך של לחזק, להדק את המשפחה. אבא הכיר מישהו תוך כדי הנישואים לאמא שלי. כשנויה נפטרה הוא כבר היה מחוץ לבית. הכרנו את בן הזוג שלו, היינו רואים אותו הרבה. לא ממש הבנו את מערכת היחסים ביניהם. כמו חבר טוב של אבא. שנתיים אחרי שאבא שלי יוצא מהבית, הוא לוקח אותנו לשיחה ומספר לנו שהוא הומו. אחותי בוכה. אומרת שאם הוא הומו אז הוא לא אוהב בנות וזה אומר שהוא לא אוהב אותה.

(צילום: לימור בן-רומנו)

סבא הומו עוד שנתיים עוברות ואמא שלי מספרת לנו שאבא שלה, סבא שלי, יצא מהארון. היינו נוסעים אל סבא וסבתא בהולנד 3 פעמים בשנה. בפעמים האחרונות היה שם עוד גבר בבית. באיזשהו שלב זה היה ברור ממש שהוא גר עם סבא וסבתא שלי בבית, אבל עדין לא דיברו על זה בצורה מאוד גלויה.

סבתא שלי עזרה לו לצאת מהארון. עזרה לו לכתוב את מודעת ההיכרויות שלו לעיתון. היא נשארה לגור קרוב אליו. הם מעולם לא התגרשו וחיים שלושתם כמו משפחה עד שנפטרה. היא נשארה חלק מהרכב ארוחות שישי. לא אישה גלמודה. היום אני מאוד מעריך את זה. היה בזה משהו אצילי משני הצדדים: לתת לזה מקום אבל לא לעזוב.

אני הומו המוות של נויה והעזיבה של אבא יצרו תקופה בה הייתי הגבר היחיד בבית, בתפקיד האחראי. כשגיליתי שאני נמשך לבנים, בגיל 14-15, היה לי מאוד קשה. במשך שנתיים-שלוש לא הבנתי מה נסגר ואיך זה הגיוני שקיבלתי את הסיפור הזה. לא שמעתי בחיים על משהו כזה. הרגשתי פריק. לא היה לי פנאי להתעסק בזה. בזהות שלי. בעצמי. פשוט לא היו לי את הכלים להתמודד עם זה.

בגיל 16 למדתי במגמת קולנוע. שם כבר היו גייז מחוץ לארון ויכלתי למצוא את מקומי בסביבה חברתית שהיא לא בצילו של אבא שלי, אל מול אנשים שהם בני גילי. שהם דומים לי ומתמודדים עם שאלות דומות לשלי.

לא נופל רחוק מהעץ מפה לשם אני מתחיל לפתח מערכות יחסים עם חברים גייז שנמצאים בסביבה החברתית הקרובה שלי, ומתחיל לבנות לעצמי את עולם המיניות שלי. אני לא מדבר על זה עם ההורים. לא מסביר. כמו באסטרטגיה של אבא וסבא: בן הזוג שלי מוצג בתור חבר שבא לישון אצלי מידי פעם, באותה מיטה. אמא שלי בטח מתחילה לחשוד, אבל היא לא מדברת איתי על זה, ואני לא מדבר איתה עדין.

ארון עם השנים שמעתי סיפורי יציאה מהארון כל כך קשים ומורכבים שהרבה פעמים הרגשתי פריבילג. לא פחדתי שיעיפו אותי מהבית. שיתנו לי סטירה. פשוט פחדתי שאשבור אותה. את אמא. שאהפוך מאחד שעוזר בקושי לזה שמייצר את הקושי. אחרי שבמשך שנה פרסמתי רמזים בכל עבר, אני מספר לה. היא לא היתה מופתעת. היא מגיבה כמו אמא: אני אוהבת אותך ומה שיעשה לך טוב זה שתהיה מאושר ותשמור על עצמך וזה יביא לך אתגרים בחיים ואתה תצטרך להתמודד איתם ואני פה בשבילך. הרגשתי צער, למרות שהיא לא אמרה כלום.

הטופ, הנפילה, היעד כנראה שהסיפור האישי גם הוביל אותי לעיסוק מקצועי בקהילה הגאה ומצאתי את עצמי מקים עסקים גאים. הדרעק, השפגאט, הכולי עלמא, סבן אילבן. את כולם הקמתי עם שותפים טובים. העסקים התחילו לתפוס. חיי הלילה הפכו להיות החיים שלי. גם הפכתי להיות יו"ר אגודה. המחויבות, האחריות, העסקים, הכסף, הבנקים, העובדים, היחצנים. האגו. המעמד, הכוח, התפקיד, התדמית.

ואז באה ההתמודדות לראשות מרצ. ההיבריס הגדול וגם הנפילה הגדולה. מרצ היתה גם ההזדמנות לצאת מהמטריקס. אמרתי לעצמי שאני לא יכול להתמודד לתפקיד פוליטי בהיותי בעלים של ברים ומועדונים. וכך היה. פרשתי מכל התפקידים והשותפויות שלי.

כל ההכנסות וכל החסכונות שהיו לי לאורך 8 שנים נשאבו לקמפיין הפוליטי, ונעלמו שם. אצלי הכל תמיד מצליח. תמיד עובד. הכל בגדול. הכל קמפיין אינסופי של הצלחה. שבוע לפני הבחירות לראשות מרצ הבנתי שזה לא הולך לקרות ופרשתי. קמפיין של כישלון.

לבד הייתי באמת בתוך חוסר הבנה של מה אני עושה עכשיו. אין לי קריירה. אין לי מקצוע. כל העסקים שלי אינם. מאיפה אני מתחיל עכשיו? במשך שנתיים וחצי חייתי בנוודות. לא היה לי בית. הייתי עובר בין בתים, סאבלטים. פתאום הייתי אדם פרטי שאין לו אחריות על אנשים אחרים שמסתכלים ומגדירים את עצמם על בסיס ההתנהגות שלו. זה דבר שלא כל כך הכרתי. לא היה הליקופטר שיבוא ויציל אותי. היו כמה ימים בודדים שבהם אני מוצא את עצמי מגלה רק באותו הלילה איפה אני ישן.

היו רגעים מאוד קשים. מאוד חשוכים. בכיתי הרבה. פתאום לא היתה המסגרת החברתית. אין פרנסה. אין נצנצים. אין מחיאות כפיים. הרבה לבד. מבחירה.

הקהילה היו לי רגעים של תחושת אכזבה מהקהילה. כבר לא מתחילים איתי, אני לא דמות פופולרית. אחרי כל כך הרבה שנים שאני עושה למען הקהילה – באגודה, באיגי, בליצור חיי לילה מאפס – הולך ברחוב ורואה אנשים שלפני שנה היו קופצים עלי מעבר לכביש והיום מסובבים לי את הראש ומתעלמים ממני. פתאום, כשאני לבד, אף אחד מהאנשים שנשארו שם לא הושיט יד. אני לא יודע עד כמה הם ידעו. אני לא שיתפתי יותר מידי, אבל הם גם לא שאלו. רציתי שישאלו. רציתי להרגיש שמישהו שואל. שמישהו שם בשבילי ולא רק מתוך אינטרס.

כל החיוכים, החיבוקים, המה נשמע, כשהיה לי את הפתק של הצ'ייסר ביד, תפקידים לחלק או כניסות חינם – לא היו שם כשלא היה לי מה לתת.

היה שם מעגל קרוב של 2-3 חברים שהיו חברי נפש ועמדו שם לצידי כדי לתת לי גב ותמיכה.

מודה ועוזב גם לי יש תפקיד במה שקרה. אני לא קדוש מעונה. עשיתי מספיק טעויות בדרך. אולי בגלל תחושת הגדולה. הכוח. חטאתי. חטאתי בהתנהגות של בן אדם לחברו, ואל מול אנשים שאהבו אותי. וגם בעסקים שלי.

היו לי גם יד ורגל בתהליכים שקרו בחיי הלילה של הקהילה הגאה שאני לא הכי מרוצה מהם. מעולם לא עודדתי לצרוך סמים, אבל זו היתה החלטה שלי להביא את כל ההומואים של הדרעק להאומן17. אני לא יכול להסיר מעצמי את האחריות כי עם הכניסה להאומן גם תרבות הבילוי השתנתה. באיזשהו שלב לא הייתי גאה בכל מה שקרה ובכל מה שראיתי ובתחושת האחריות שהיתה לי שאני הייתי חלק מהמחוללים של הדברים שקרו.

(צילום: לימור בן-רומנו)

הריפוי בתוך הלבד הזה גיליתי מחדש את המשפחה שלי. התקרבנו מאוד. הייתי פתאום מאוד זקוק להם. אבא שלי שעבר לגור בתל אביב ממש באותה תקופה. מהרגע שהוא יצא מהארון ומהבית, אני הפכתי להיות היריב שלו. הוא היה הדימוי של כל מה שקשה לי. היה לי קל יותר לכעוס עליו ולהאשים אותו. בגללו הפכתי להיות המבוגר האחראי בבית. פתאום אני הייתי זה שצריך עזרה ולא זה שנותן. הייתי צריך מקום לישון בו. ישנתי אצל אבא שלי לא מעט. הייתי צריך עזרה כלכלית לפעמים. ניגשתי פנימה. וגם אליו. הוא חזר להיות מישהו שאני זקוק לו. מקום לישון בו. כתף לבכות עליה. מקום עבודה כדי להתפרנס. אוכל לאכול. הכי בסיסי. הכי אבהי. תהליך הריפוי היה מדהים כי מהמקום הזה חזר האמון בו. וגם בי. נפתחו הרבה שיחות ויכלתי להרשות לעצמי גם להיות חלש מולו. עברנו תיקון והרבה זמן איכות ביחד של שיחות של לפתור כמה דברים.

דודי הסוכנות היהודית שלחה אותי לארה"ב כדי להרצות לסטודנטים יהודיים על הקהילה הגאה בישראל. שם, בפעם הראשונה, אני פוגש סטודנטים יהודיים שדווקא מרגישים בנוח עם הזהות הגאה שלהם, אבל מה שמעסיק אותם זו היהדות שלהם. עד אז זה בכלל לא העסיק אותי, אבל משהו מתחיל לדגדג לי בבטן. אני לא יודע איך מתחילים, למי לגשת. אין אנשים מסביבי שאני יכול לעסוק דרכם בנושא.

כשאני חוזר לארץ אני פוגש חבר שלומד בארגון שנקרא נפש יהודי, שפותח בפני חילוניים את ארון הספרים היהודי. הוא אומר לי שזה נורא מעניין, ויש איזה רב, הרב דודי.

לשיעור הראשון הגעתי עם מכנסון קצר וגופיה. חבר שלי הכין לי מראש חולצה קצת יותר מכסה. אני מתיישב מול דודי ולא מתכוון לתת לו הנחות. אחרי 5 דקות של שיחה אני מניח את הסיפור של משכב זכר על השולחן, כי מבחינתי אין מה לדבר בכלל אם הוא לא מבין שאני גיי ושאנחנו הולכים לעסוק בזה. אם מבחינתו אני צריך למות אז אני הולך מפה וכל מה ששמעתי על דוסים נכון. אני לא אתן לו לגיטימציה של שיח שמטרתו לגרום לי להרגיש שמשהו לא בסדר בי.

דודי לא התרגש ודיבר בכנות. לגבי משכב זכר הוא אמר לי: "אני לא יודע מה להגיד לך. אני יכול להגיד לך שזה מה שכתוב בתנך ושאפשר לדבר על זה". ופחות או יותר ככה מתחילה שיחה. יש פה פרטנר. הוא בחור נחמד.

הפסוק נכנס לרצף של מפגשים כל שבועיים במשך שנתיים או שלוש. יושבים אחד על אחד. חברותא פרטית. פותחים ספר ומתחילים. פעם בכמה זמן אני מעלה שוב את איסור משכב זכר.

לא מסתפק רק ברב דודי. מתחיל לצאת בכל הזדמנות שיש לי לשמוע רבנים, פרשנים, כנסים ומתחיל להגיע לתשובות שהן מקובלות עלי. מתוך היכרות עם הקהילה, אני יודע ומכיר בסכנות שאורבות להומוסקסואליות שעלולה להשאיר אותך אדם בודד. אם אתה רק שוכב עם גברים ולא עוסק בכלל בשאלה של הקמת משפחה או בית, אתה עלול למצוא את עצמך מתמודד עם קשיים נפשיים מאוד מאוד מורכבים. אני יכול להגיד את זה ממקור ראשון.

אני במקרה נצר להומוסקסואליים שכן הקימו משפחות. ולכן אני יכול להגיד שעניין הקמת משפחה והבאת ילדים הוא קריטי לסיפור, לפיתרון. הפסוק הזה מזהיר אותנו מפני מציאות של הומואים שאומרים – לא צריך ילדים, משפחה, דור הבא, אנחנו יכולים להמשיך לשכב ביננו ובין עצמנו מעתה ועד עולם. חלילה, זה לא פשע בעיניי.

אני יכול לקבל את האזהרה בפסוק מבחינה נפשית וחברתית, במציאות של שבט קטן שנלחם על קיומו אל מול שבטים ענקיים שנלחמים מכל עבר, יש צורך לייצר צאצאים והמשכיות. אני יכול להבין הוראה שאומרת אין בעיה, אתם אוהבים לשכב עם בנים – כיף חיים. אני יצרתי את המכונה. אני יודע שיצרתי את הפיצ'ר הזה. אבל, תעשו ילדים. אין לי שום כוונה לוותר על זוגיות עם מי שאהבה נפשי, זה בכלל לא מה שאני קורא בטקסט. אני לא מבין את זה מתוך הטקסט. אני מבין את האזהרות בו. אני קורא אותן לעומק.

(צילום: לימור בן-רומנו)

כיפה אני לא הולך כל יום עם כיפה. במרבית הימים תמצאו אותי עם כובע. יותר קל לי.

מבחינתי יש לה 2 תפקידים מרכזיים. הראשון הוא העניין של הגאווה. נלחמתי על הזכות שלנו להיות הומואים גאים בפומבי. אני לוקח את אותה הנחה ואומר: אני אהיה יהודי עם כיפה גאה. אני אקח את היהדות שלי ואשים אותה בצורה שאינה משתמעת ל-2 פנים.

החלק השני, אני נותן פרספקטיבה על איך עוד אפשר להיות יהודי חובש כיפה. אם אני אצליח בזכות הכיפה הזו גם להגדיר מחדש מהי הכיפה, מהי מסמלת, מה מותר, אסור ואיך אפשר להשתמש באביזר האופנתי הזה בצורה חיובית, מגניבה, מוסיפה, משרישה – אז אשמח מאוד.

סדר יום כמעט כל בוקר מניח תפילין. מת על זה. כמו עם ווייפיי. מתחבר. מסתנכרן. קורא לפני השינה שמע. זה נעים לי וזה נחמד. אני קורא את זה בקול רם מידי פעם, יחד עם הבן זוג, וזה נותן לנו רגע אינטימי לפני השינה. צם בצומות. שבתות אני שומר ככל שביכולתי עם התחשבות באנשים שסביבי. בן הזוג שלי אינו שומר שבת והמשפחה שלי אינה שומרת שבת ובשאלה שבין לנתק קשר עם המשפחה, אני לא אנתק קשר איתם.

פיתרון הרגע שבו החלטתי להניח על הראש שלי כיפה לא נפל על המשפחה כרעם ביום בהיר. הם ראו את זה בא. אבא שלי אוהב את זה. שמח מזה. סקרן. שואל. מנסה לתמוך. לתת לזה מקום. אמא שלי במין אפתיות כזאתי. לא רואה. לא שואלת. מכבדת את ההחלטות שלי. אחותי הגדולה היא זו ששמה לי את המראות הקשות: "זה מפחיד אותי. מלחיץ אותי. אני לא מבינה. זה ירחיק אותנו". מולה אני יותר משקיע בלהראות לה שאני לא הופך להיות אדם אחר.

הצלחתי למצוא איתם פתרונות מצוינים: ארוחות ביום שישי בצהרים או במוצאי שבת. באמצע השבוע אני מוצא את עצמי הרבה יותר פעמים נוסע לבקר את אחותי והאחיינים, את אמא ואבא. דברים שבעבר לא היו. דווקא בגלל זה אנחנו נפגשים יותר.

שישבת בשבילי, להסתובב בתל אביב זה להתעמת עם העבר שלי כל הזמן. כמעט בכל מקום אני רואה מישהו שאני מכיר, מקום שהייתי, מישהו שיצאתי, מועדון שהפקתי בו מסיבה. אני מאוד שמח על ההתמודדות עם הקושי באיזור הפשע, הטראומה, הקושי.

שישי בערב לא חסר לי. יוווו אני כל כך אוהב את השבת שלי. אני לא עושה כלום. אני בחופש שלי. מנותק. נותן למוח לנוח ולהירגע. חזרתי לקרוא אחרי הרבה מאוד שנים. כיף לי. זה עושה לי טוב. מרגיע אותי, נקודת איפוס שעושה לי כל כך טוב.

ניר בן זוגי. ארוסי. אהבת חיי. פעם בשבועיים חשוב לו להדגיש שהוא ייסע עם הילדים ביום שבת לטייל. מבחינתי, כל עוד אתה נותן את השבת שלי ושנינו סבבה עם זה אז אחלה. אני לא בשלב של הצהרות דרמטיות איך תיראה השבת שלי מעתה ועד עולם. אני יודע איך זה היום. אם יקרו דברים בעתיד שאשתנה בתוכם – ברוך השינוי. אני לא מפחד משינויים. נירו ואני זוג חזק שמוצא פתרונות להרבה אתגרים בחיים ביחד.

מה הלאה היום אני מרגיש הרבה יותר מדויק למי שאני. יש בי גם את האהבה לחיי הלילה והמסיבות, וגם מרגיש בנוח ובקול להגיד שאני מאמין באלוהים ולשים כיפה על הראש כאקט של גאווה בזה. האמונה עברה טלטלות. תמורות. אני לא יכול להגיד שהיא תמיד היתה יציבה, אבל היא אף פעם לא נשברה. אני מנסה להמשיך לקלף קליפות. להיות הכי אני שאני יכול.

מסר לארוניסטים אי אפשר לחיות בארון, אפשר לשהות בו. מהרגע שמבינים את זה, זו רק שאלה של זמן מתי ואיך יוצאים ממנו.

מסר למי שבחוץ בואו ננסה ביחד לעזור ולהקל כמה שאפשר על אלה שבפנים. להפוך את הדרך הזו לצלולה, בטוחה, מוארת יותר.

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *