בִּדיוֹן- אליק אוסטר

הרכבתי את המשקפיים וישבתי לקרוא. "אני הורג אותך בכל מיני דרכים שונות,” קראתי. “אל תדאג, בכולן אתה מת, בסוף.” קראתי כל אחר הצהרים, עוד ועוד תיעודים בדויים של שבע שעות אחרונות. הסיפורים הלכו ונטמעו זה בזה, הלכו וניטשטשו. לבסוף נדמה לי כאילו מהכל, מכל המיתות המשונות, נכתב איזה מכתב אהבה מסור ומנומק, המעוטר, כמו בנשיקות, באינסוף סופים בלתי גמורים.

"כמעט לאלתר נכנעה המציאות ביותר מנקודה אחת:
אין ספק שהשתוקקה להיכנע.”
(בורחס)

'דָּפְקָה עַל הַדֶּלֶת שִׂמְחַת עֲנִיִּים,' דקלמתי.
'אלתרמן,' הוא ענה.
'אתה זוכר,' התרשמתי.
'אני ממציא.'

הוא עמד על הסף, במדים. מעילו הצבאי טפטף רמזים לסופה שבחוץ. זה היה אביתר, בלי ספק. הוא הופיע מבלי להתקשר, כמו פעם, ושוב החריד אותי עם צלצול פתאומי בדלת. אל תשאל למי צלצלו הפעמונים: הפעמונים תמיד יצלצלו לך.

'מה זה חשוב?' הוא שאל.
'זה לא חשוב,' עניתי. 'המילים חשובות.'
'אולי,' אמר. 'אולי שום דבר לא חשוב.'
מי עושה אותם זקנים בגיל צעיר כל-כך, חשבתי. לאה גולדברג כתבה את שירי סוף הדרך רק כשהייתה בערך בגילי, ארבעים או ארבעים ואחת, אבל דוד אבידן כתב את 'אדם זקן' בגיל עשרים, ואלתרמן, בגיל שלושים ואחת, כבר חזה את חורבן האומה.
אביתר תלה את המעיל בכניסה, והניח תחתיו את התיק הצבאי שלו. בעיניו בחן את החדר. 'דִין הַבָּתִּים לִשׁקוֹעַ, לֹא דִין הַבָּתִּים לַעֲמֹד,' הוא אמר.
'נו, תיכנס כבר,' גערתי בו.
שתינו קפה.

'ומה מביא אותך אל המורה הזקנה שלך לספרות, אביתר? געגועים?'
הוא שלף מכיס החולצה נייר מקופל ונתן לי. 'תקראי,' הוא אמר. פתחתי אותו: זה היה דף שנתלש מספר יזכור טרי. באותיות שחורות נכתב שם, אבישי שניר, ולצידו הופיעו דרגה, תאריך, מספר אישי, מספר גדוד, כל הפרטים הלא-נחוצים שצה"ל מצמיד לחיילים המתים שלו. ממרכז הדף ניבטה התמונה במסגרת, פנים מחייכות וקצה של סקסופון, והמבט המוכן הזה בעיניים, המוכן להחריד, כאילו הצטלם במיוחד עבור ספר 'יזכור'.
'אתה הכרת אותו?' שאלתי את המובן מאליו.
'מהגדוד,' אביתר אמר.
לא ידעתי מה לומר. 'אני… אני מצטערת.'
'תקראי,' הוא דחק בי.
קראתי. לא היה שם דבר שיספר על אבישי, שיסגיר את סוד הסקסופון שבתמונה; רק תיאור מפורט, אולי מפורט מדי, של השעות שקדמו למותו: סידור השמירה של הערב, ההתנדבות לפטרול המערבי, המסוכן, בשעות הקשות של הלילה. הדריכות, 'אינסטינקטים של לוחם', הבחנה בחוליית המחבלים המסתתרת, חתירה למגע. 'בעירנות ובאומץ לב.' מטח היריות. הנפילה. כאילו הובילו כל האירועים בקו ישר אל מותו – לא, לא – כאילו קיומו של אבישי עצמו התחיל ממותו בטרם עת והמשיך אחורה, המשיך רק כדי להסביר את המוות הזה, והפסיק.
נשאתי את עיניי אל אביתר, ניסיתי להבין. 'אתה רוצה לכתוב אלבום זיכרון?'
'לא צריך. הדף הזה, זה מהאלבום החטיבתי.'
'אולי אם תכתוב בעצמך, תעשה את זה אמיתי יותר,' הצעתי.
'אני כתבתי את זה,' הוא אמר, 'זה שקר.'

הוא הושיט לי כמה גזרי עיתונים. 'חייל צה"ל נהרג בפעילות מבצעית', היה כתוב באחד מהם. 'מאש כוחותינו,' נכתב באחר. בשניהם אותה תמונה מחוייכת, דהויה. דובר צה"ל הבטיח תחקיר, מסקנות בקרוב. 'הייתה ירייה אחת, בשלוש-אפס-שתיים,' אביתר אמר לי. 'רק אחת. בודדת. וגם מחבלים לא היו. אחרי זה כולם ירו לכל הכיוונים, זה בטח: זה עזה. אבל הוא היה כבר מת. כדור בראש. מוות בטוח.'

אביתר השתתק. חיכּיתי.

'אני לא הייתי שם,' הוא אמר בסוף. 'הייתי בקורס. מצחיק, אחר כך כעסתי עליו רק בגלל זה. לפחות תודיע לי, אידיוט. יומיים שהוא היה מת, ולא היה לי מושג. כמו בסרטים מצויירים, שאתה הולך מעל תהום ואתה לא יודע, אם אתה לא מסתכל זה כאילו בסדר. רק כשאתה מסתכל למטה אתה מתרסק.'

'בגדוד אף אחד לא דיבר עליו, כאילו אף פעם לא היה אחד כזה. קודם מחקו אותו מהרשימת תורנויות, אחר כך החליפו רשימה. גזרתי ידיעות מהעיתונים, מהתחקיר אירוע. הפסקתי לשאול. רק את החובש שאלתי, פעם אחת, כשחזרנו מאיזו הקפצה באביר, 'איך הוא מת, שלזינגר?' הוא ירק על הרצפה של האוטו. 'הוא מת, אֶביָת, מה זה חשוב. מאה אחוז מת."

'אחר כך הסמך מ"פ אמר לי לכתוב לספר זיכרון. 'הייתם קרובים, לא?'
כתבתי חמישה סיפורים, כל הלילה. בבוקר קראו לי למג"ד. רציתי לכתוב על המוזיקה שלו, רציתי לכתוב את העיניים שלו, אבל כתבתי איך הוא מת. חמש פעמים כתבתי את זה, כל פעם אחרת. כמו חידה. המג"ד קרא את הכל ושתק. בסוף הוא בחר אחד, אמר להם: 'קחו. את זה תדפיסו." אביתר הצביע על הדף שקראתי. 'באתי לבקר אותם בבית, ואמא שלו חיבקה אותי חזק. תודה, היא אמרה לי. הייתי צריכה לשמוע את הסיפור הזה. היא החזיקה ביד את הספר יזכור, והיה לה את הריח שלו. היה שם הכל, כאילו – ' הוא עצם את העיניים.

'אבל הסיפורים האחרים לא נעלמו. המשכתי לכתוב. אנשים בגדוד התחילו להיזכר בדברים. פרטים מתוך הסיפורים שלי התחילו לצוף. צווחה של ינשוף בשתיים לפנות בוקר: מישהו נשבע ששמע אותה בשתיים וחצי, מישהו זכר אותה ברבע לשתיים. חשבתי שהמצאתי אותה, אבל חשבתי גם, אולי מישהו סיפר לי על זה ושכחתי. כתבתי בלילות, בשמירות, באוכל: הוא מת, ומת, ומת. במשך כמה סיפורים שיניתי לו את המילים האחרונות שוב ושוב; אחר-כך לא נתתי לו להגיד כלום. אחר כך אני דיברתי, הייתי מספר-עד. הייתי מספר כל-יודע. אחר כך עליתי איתו לשמירה בעצמי ויריתי בו, ככה, ירייה אחת בשלוש-אפס-שתיים. המבט שלו היה לא-מופתע, כמעט מחוייך.
שבוע אחר כך מישהו שאל אותי אם הייתי כאן בלילה, שהוא… מה פתאום, אמרתי, הייתי בקורס. 'וואלה מוזר,' הוא אמר, 'אני זוכר אותכם עולים לשמירה ביחד."

'בהתחלה לא שמתי לב. כתבתי וזהו. לא היה אכפת לי כלום, סתם כתבתי. אבל אנשים התחילו לבוא אליי להיזכר, והזכרונות שלהם נהיו דומים למה שכתבתי. כתבתי גשם, מסוקים, צלילים של סקסופון. הם הופיעו ונעלמו. אנשים זכרו אותם כאילו באמת. הוא היה שלי עכשיו, לגמרי שלי. אף אחד לא היה יכול לקחת אותו ממני.'

אף אחד, חשבתי. אַפֶחָד.

'מה זה חשוב, בעצם,' הוא אמר ונעמד, 'יש דברים שאי אפשר לכתוב. כשמישהו… בכל קשר יש משהו בלתי נָגִישׁ, לא דָבִיר, לא נָגִיע, שאי-אפשר לדעת אף-פעם. בשביל מה לנסות בכלל?' הוא נשמט לאחור.

אבישי חייך אליי מהתמונה הממוסגרת. הבטתי בו, הבטתי באביתר. שאלתי את עצמי, מה הוא רוצה?

'ספרות עוזרת לנו לפעמים להתמודד,' אמרתי. 'היא נותנת לנו כלים.'
'קלישאה,' הוא העיר, בשקט. נשמתי עמוק.
'היא נותנת לנו לברוח מהמציאות, כשצריך.'
'את לא מאמינה לי,' הוא אמר. הוא היה מאוכזב. 'לא ברחתי מהמציאות. לקח לי זמן להבין, אבל אני יודע: ניצחתי אותה. שבע שעות יש לי, משמונה עד שלוש. שבע השעות האחרונות שלו. כל הסיפורים שאני כותב, כל הסתירות, הזכרונות ההפוכים, זה התיש אותה. המציאות ויתרה. 'קח,' היא אמרה בסוף. 'אם אתה כל כך חכם ויודע, הנה. הוא שלך.' אני מקבל אותו למשמרת בשמונה בערב, ביציאה מחדר האוכל, ואני חייב להחזיר עד שלוש לפנות בוקר. בשלוש-אפס-שתיים יש ירייה. הוא מת. מה שקורה בדרך זאת האחריות שלי. אבל אני לא מצליח…' הוא ניגש לתיק שלו והוציא משם דפים. 'הנה –'

'זאת לא האחריות שלך,' אמרתי.
'את לא מבינה.'
'אביתר, זאת לא האחריות שלך.'
'אני הבטחתי לו,' אביתר אמר. 'ישבנו בחוץ. דיברנו סתם, את יודעת. על משפחה. על אחרי הצבא. הוא אמר, 'אמא שלי תזרוק אותי מהבית, אם היא תדע.'
'אני אעבור לגור איתך ברחוב,' אמרתי.
'ואתה תשב בשורה הראשונה בהופעות, ותגיד לי שהייתי מצוין גם כשאני לא?'
הסכמתי.
'ואם יקרה לי משהו, אתה תדאג לי?"

'הבטחתי, את מבינה? אני צריך לדאוג לו לשבע שעות האלה. אני צריך לפתור אותו. אבל זה גדול עליי. זה גדול עליי, אני לא טוב מספיק. אני כותב אותו מת בלי הפסקה, אבל זה לא יוצא נכון. משהו בסיפור לא מספיק, המורה. תראי,' הוא הושיט לי את ערימת הדפים, 'תקראי.'

לקחתי אותם ממנו, דפים כתובים בכתב יד צפוף, בשורות שהתפזרו על פני הדף. שתקתי.

'הייתה לו פיה של סקסופון,' אביתר אמר פתאום. 'הוא הסתובב איתה כל הזמן. בכלל רצה להיות מוזיקאי מצטיין, אבל היה להם עודף סקסופוניסטים, אז שלחו אותו לחטיבה. כל הטירונות הוא הסתובב עם הפיה הזאת וחצרץ. בלילה, בשמירות, במקלחות. יש לזה קול מעצבן לאללה, אנשים שנאו את זה, אבל הוא לא הפסיק. כל לילה. אתה כל הזמן צריך להרגיש את הסקסופון בשפתיים, הוא אמר לי. אחרת אתה מאבד את התחושה בפה.'

הוא הכתיף את התרמיל הירוק ופתח את הדלת ואז הסתובב אליי, כאילו נזכר במשהו.
'תקראי,' הוא אמר.

הדלת הנסגרת הפתיעה אותי כמו הפעמון. הגשם הוסיף לרדת.

הרכבתי את המשקפיים וישבתי לקרוא. "אני הורג אותך בכל מיני דרכים שונות,” קראתי. “אל תדאג, בכולן אתה מת, בסוף.” קראתי כל אחר הצהרים, עוד ועוד תיעודים בדויים של שבע שעות אחרונות. הסיפורים הלכו ונטמעו זה בזה, הלכו וניטשטשו. לבסוף נדמה לי כאילו מהכל, מכל המיתות המשונות, נכתב איזה מכתב אהבה מסור ומנומק, המעוטר, כמו בנשיקות, באינסוף סופים בלתי גמורים.

Eliq Oster

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *