קָמִינוֹ דֶה סַנְטְיָאגוֹ – אבישי חורי

"קמינו דה סנטיאגו" היא דרך צליינים ספרדית בת יותר מאלף שנה, שאורכה כ-800 קילומטר. הדרך מסתיימת בחוף שנקרא "חוף המוות" ושנחשב בעבר לסוף העולם, שמעבר לו רק ים.

הַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַנָּהָר הִפְחִיד אֶתְכֶם יוֹתֵר מִכֹּל.
דָּבָר לֹא מְחַכֶּה לַנּוֹדְדִים, הִבְטַחְתֶּם
רַק בֹּץ רוֹתֵחַ וּגְזָעִים נִכְרָתִים.
וּמָה לְיֶלֶד בְּאֵין־בְּרֵרָה,
מַחְלִיק שְׁטָרוֹת לְסַפָּן מְפֻקְפָּק,
סִירָה פּוֹרֶמֶת חֲבָלָיו מֵהַנָּמֵל
מִתְנוֹדֶדֶת אִתּוֹ דַּוְקָא
לשְָׁם.

(לְגֵיהִנֹּם. לְתוֹעֵבָה. לְבֶטֶן רְעֵבָה. מֻקְצֶה מֵחֲמַת נְטִיָּה מִינִית.
פָּסוּל בַּעֲווֹן אַהֲבָה.)

וְשָׁם, בְּשֵׁם אֱלֹהִים, יַבָּשָׁה.
בּוֹנִים מְכַרְסְמִים אֶת הָעֵצִים.
בּוֹנִים. מַעֲמִידִים סֶכֶר.
בֵּין הַמְּעָרוֹת זָרִים מְגַלִּים אֵשׁ
יֶלֶד פּוֹצֶה פֶּה וְהִנֵּה
שָׂפָה

כְּמוֹ הַצַּלְיָנִים שֶׁבָּאוּ
עִם הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת אֶל חוֹף הַמָּוֶת.
חָשְׁבוּ שֶׁתַּם הָעוֹלָם, נָפְלוּ
אֶל שְׁאֵרִית הַחַיִּים.

"קמינו דה סנטיאגו" היא דרך צליינים ספרדית בת יותר מאלף שנה, שאורכה כ-800 קילומטר. הדרך מסתיימת בחוף שנקרא "חוף המוות" ושנחשב בעבר לסוף העולם, שמעבר לו רק ים.

יציאה למסע היא תמיד דבר שמעלה חשש, וכאשר היעד הוא מקום שאמור להיות לא יותר מעיי חרבות, גיהינום וסוף העולם, החשש הזה הופך לפחד של ממש. זהו הפחד מלחצות את הנהר אל המקום שכבר לא יהיה בו תקווה וחיים. זה האופן שבו לעתים נתפס בחברה הדתית המקום הלהט"בי, מקום שהוא טאבו, אף אחד לא יודע מה באמת יש בו, אבל השמועות מספרות שלא מחכה שם שום דבר מלבד בוץ רותח וגזעים נכרתים.

הילד, שמוצא את עצמו מפליג בסירה מתנודדת דווקא לשם, לא יודע גם הוא מה מצפה לו. יתכן שהוא מאמין שבאמת הוא יגיע למקום הזה ויאבד לנצח, אך הוא בכל זאת נמשך לשם בעל כורחו. אבל הפחד הזה מתפרק לאט לאט. הילד פתאום מוצא יבשה במקום טאבו, הוא מוצא אש, בנייה ושפה חדשה. הוא מגלה שביבשה הזו יש חיים, על אף כל האזהרות. הזהות הלהט"בית יכולה פתאום להתגלות בשבילו כדבר שיוצר וחי ומתקיים למרות הכל.

המסע הזה לא פשוט. כשנמצאים בצד ה"נכון" של הנהר, לא קל להאמין שבסוף הדרך מחכים חיים. אבל המקום ה"נכון" הזה שבשביל רוב האנשים מהווה חיים, יכול להתגלות כמוות עבור הילד. יכול להיות שזה מה שמדרבן אותו בסוף להחליק שטרות לספן המפוקפק. וכשיגיע ליעדו ויגלה שיש קיום גם מאחורי הטאבו הזה, המסע לא יסתיים, עד שילמד לראות בשארית החיים הזו לא צורה נחותה יותר של חיים, אלא המקום היחיד שנשאר שבו יכולים להיות עבורו חיים.

ספרו של אבישי חורי "איך עושה תהום" התפרסם ב-2018 בהוצאת פרדס. שירו "קמינו דה סנטיאגו" פורסם גם באסופה הלהט"בית-דתית של חברותא "לשכון בערפל".

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *