הסיפור של אלי זוין

ראיון עם אלי זוין במסגרת המגזין מעת לעט

#יחידגאה: הסיפור של אלי זוין


בכל פוסט של #יחידגאה נביא את סיפור היציאה מהארון של הומו גאה, דתי על הרצף (כן, דתל"שים, אנחנו מסתכלים גם עליכם), שיעניק לנו חיזוק והשראה לאלה שעוד בפנים ולאלה שכבר בחוץ.

מי אני: אלי זוין (20)

מאיפה אני: "גר בפתח תקווה עם אמא שלי. מחלק את הזמן שלי גם בגבעת שמואל עם אבא".

עם מי אני: "רווק טרי. יצאתי לפני חודשיים ממערכת יחסים. מודה גם שבסופו של דבר חזרתי לאפליקציות..

איך אני מגדיר את עצמי: "הומו דתי, אבל לפני הכל בן אדם".

אני ואלוהים: "האמת שהיחסים ממש טובים. המון הומואים כשמתפקחים על עצמם, סובלים מהרבה רגשות אשם או חשים כעס על אלוהים עצמו שיצר אותם ככה. לי מעולם לא היה את זה. פשוט אמרתי לעצמי: "זה לא חייב להיות או הכל או כלום, אני אעשה את מה שאני מסוגל". אני שומר שבת, שומר כשרות ומשתדל ללכת עם כיפה. אם הייתי פוגש את אלוהים, הייתי אומר לו שבסופו של דבר הצליח לו. אני אוהב אותי איך שאני, ואני אוהב גם אותו".

מתי ידעתי: "לא היה שלב ארוך של התלבטות או התחבטות בתקופת גיל ההתבגרות. בשלב מסוים, הבנתי שאני הומו וככה נולדתי. אני זוכר שבגיל 5-6, כשהייתי רואה פסטיגלים והצגות, תמיד נמשכתי לדמויות הגבריות יותר. בגיל 13-14 התאהבתי בבחור בן 18 בישיבה התיכונית בה למדתי. הוא לא ספר אותי. זה היה השלב שבו באמת נפל לי האסימון. אני זוכר שמאוד רציתי בקרבתו. אפילו לא בתור בן זוג, רק בתור ידיד. חשבתי שזה אולי יספק אותי, למרות שעמוק בפנים היה ברור לי שלא"

"אמא, אבא, אני הומו": "בגיל 14. מול אמא שלי. היא היתה הראשונה. אמרתי לה: "התאהבתי בגבר". זה היה נשמע לי יותר קל, כאילו זו רק נפילה אחת (צוחק). רק אחרי תהליך, כמה חודשים לאחר מכן, ידעתי לקרוא לילד בשמו. התגובה שלה, ובכלל של כל הסובבים אותי, היתה הכי טובה שיש. אמא שלי לא היתה מופתעת. היא אמרה לי שהיא תתמוך בכל דרך שאבחר, היא רק ביקשה שאספר ואשתף אותה בהכל. שתמיד תדע שהכל בסדר. זו בעיניי התגובה האופטימלית לחלוטין. אפילו אבא שלי, שהוא חרדי, לקח לו לא הרבה זמן לעכל ולקבל את זה. היום הוא אפילו מציג אותי לראווה ובגאווה בפני החברים והקולגות שלו.

"אני יודע שאלו לא תגובות טריוויאלית, גם לא בדור הצעיר שלי. אני לגמרי בר מזל. ועדיין, אני שומע אותה יותר ויותר. זו רק עוד הוכחה שגם במגזר שלנו הדברים משתנים וקל יותר להיות מי שאתה. למרות כל הרבנים והשיח השלילי בעניין, גם אצלנו מתחילים לקבל זאת באופן יותר סולידי, טבעי, ללא קושי, אפילו עם אדישות מסוימת".

הכי חששתי מהתגובה של…: "לא חששתי מהתגובות בישיבה, אבל בפועל, רק לקראת סוף הלימודים יצאתי מהארון בפני החברים הטובים שלי. אז כמו היום, זה היה ברור לי שהם ידעו שאני הומו. לכולם, כן? פשוט לא אמרתי את זה.

ועדיין, אני לא מסתכל לאחור ומתחרט. לא הייתי עושה דברים אחרת. פשוט עוד לא הייתי בשל לצאת בפני כולם. גם כשידעו (בלי שאמרתי בפירוש), אף פעם לא התייחסו אליי בתור ההומו של הישיבה או של בית הספר. לא רק שקיבלו אותי כמו שאני, הייתי מקובל, ילד טוב, מישהו שאהבו".

התגובה הכי מרגשת היתה: "התגובה שלא היתה תגובה. סיפרתי לחבר הכי טוב שלי. הוצאתי את זה באמצע שיחה, בצורה כל כך פתאומית, בלי לתכנן מראש, מהבטן. אאוט אוף נו וור. הוא חיבק אותי, שמח בשבילי, ופשוט המשכנו לדבר בשיחה שלנו בצורה הכי טבעית שיש".

התגובה הכי מצחיקה שקיבלתי: "סבא שלי. הוא מעל 70. הייתי בסביבות גיל 18 כשישבנו בשולחן שבת ואמרתי לו: "אתה יודע, סבא? אני נמצא בקבוצת ווטסאפ של הומואים דתיים". ואז הוא הסתכל עלי בפליאה, הוריד את המשקפיים, ואמר: "אבל אתה לא דתי". נורא צחקתי. הוא קיבל את זה, בגילו, בצורה נורא יפה, כמובן מאליו".

תגובה שהעציבה אותי: "לא היו כאלה. בכלל. הרגשתי שהשיח עם כל מי שיצאתי מולו היה משחרר לא רק בשבילי אלא גם בשבילו. בשביל הקשר שלנו. אני מרגיש שכל סוג של קשר שלי מאז רק השתפר".

מסר לארוניסטים: "בעיני המושג של השהייה בארון, משקף באופן מילולי לחלוטין את התחושה שמרגישים בפנים: החנק, החושך, להיות תקוע במקום בלי יכולת להתקדם.

עד כמה שזה קשה, חכו לרגע הנכון שבו תיהיו בשלים ושלמים עם עצמכם. אנשים לא יוכלו לקבל אתכם אם אתם לא מקבלים את עצמכם.

מסר למי שכבר בחוץ: "תחזיקו חזק, יהיה בסדר״.

גם אתם רוצים לספר את הסיפור שלכם? שלחו לנו שם מלא, גיל וטלפון להתקשרות במסנג'ר, במסר, או ל- Info@havruta.org.il

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *