בין מוסר מיני דתי למוסר מיני חילוני

המוסר המיני החילוני, בהכללה, הוא מוסר לא של איפוק מיני, אלא של אחריות מינית. המוסר המיני החילוני אומר: קיים יחסי מין רק עם אדם שיכול להסכים לכך * אחד העניינים המפתיעים בהלכה הוא שאם גבר שוכב עם ילד שלא התבגר מינית, הוא אינו עובר על משכב זכר. הרבה אנשים אינם מודעים לזה, ומופתעים מאוד לשמוע על כך. אבל זו האמת ההלכתית * נתנאל ליפשיץ במאמר המשך

יצר – מי אתה?

CUPID
קופידון המפתה (איור: PARADA)

בפעם הקודמת ניסיתי להרהר על משמעות המילה "יצר", ומדוע אני מרגיש שהיא מצביעה על הרבה פחות דברים בנפש שלנו ממה שבציבור הדתי מקובל לחשוב. ברגע ששמים על איזו חוויה את התג "יצר" מתייחסים אל החוויה הזו באופן אחר מן האופן שבו אנחנו מתייחסים לחוויות אחרות בנפשנו. אם אנחנו קוראים לאיזו מחשבה או רגש "יצר", אנחנו אומרים בזה שהמחשבה הזו, או הרגש הזה, הם חיצוניים לנו, הם לא אנחנו. "יצר" זה משהו שיכול לתקוף אותנו כאילו מבחוץ, כמו איזה שטן קטן שיושב לנו על הכתף או על הלב. זה לא "אני", זה "היצר שלי". על רגשות שאיננו מרגישים שהם זרים לנו איננו שמים את התווית "יצר", אף אם הרגשות הללו מתנגשים עם ההלכה. למשל, אם אדם מרגיש שיש קונפליקט בין המוסריות שלו ובין ההלכה, הוא לא יגיד שיש לו "יצר" מוסרי. זה יישמע מוזר. איכשהו ברור לנו שהמוסריות שלנו היא חלק עמוק ממי שאנחנו, לא איזה משהו ש"יש לנו".

ניסיתי להגן על הרעיון שההומוסקסואליות שלנו איננה יצר, ושהרגע שבו אנחנו מבינים את זה הוא הרגע שבו אנחנו יוצאים מהארון בעיני עצמנו. ההומוסקסואליות אינה משהו ש"יש לי", אלא היא מי שאני. וזה משנה את כל מערך ההתייחסות למה שקורה לי. אינני מבקש מהרבנים להכיר בזה שיש לי יצר חזק שאינני מסוגל לעמוד בו. אני מבקש מהם להכיר בכך שזה מי שאני. אני לא קורבן של איזה יצר חזק שהשתלט עליי ומצמיד לי מאז אקדח ללב ואומר לי: "אהוב!". אני הומו. הומו זה מה שאני.
במאמר הנוכחי אני רוצה לתהות על האופן שבו מבינים בחברה הדתית את מה שאני אכנה "המוסר המיני החילוני". אני חושב שההבנה השגויה של המיניות החילונית, כפי שהונחלה לנו בסמינריונים של בני עקיבא, בבית הספר, בישיבה, בבית, נובעת מהנוכחות המוגזמת של מושג ה"יצר" באופן שבו רבים בחברה הדתית מתייחסים למיניות. ואני חושב שיש לכך השלכות על התהליך שאנחנו כהומואים עוברים.

איפוק מיני מול אחריות מינית

בקצרה, אני חושב שבחברה הדתית מבינים את המוסר המיני החילוני כהיעדרו של מוסר מיני, כהפקרות. לכולנו יש יצר מיני, אבל בעוד שהדתיים מתאפקים, לחילונים אין גבול. לחילוניים אין עכבות מיניות מן הסוג שיש לדתיים, ובזה הם חוטאים. אין "ערכים" ביחס החילוני למיניות, יש רק פריצת גדר. המוסר המיני הדתי הוא, בהכללה, מוסר של איפוק מיני. לאדם הדתי אומרים: "התאפק!". אתה רוצה לעשות כל מיני דברים, אבל עליך להתאפק, שכן מותר לך לקיים יחסים מיניים רק עם אדם מסוים, ורק לאחר הנישואים, ורק זמן מסוים בחודש. מנקודת המבט הזו, המיניות החילונית נתפסת רק כשלילה, רק כהיעדר של איפוק. המיניות החילונית נתפסת רק בתור מתירנות. ורק השקפת עולם שרואה מיניות יצר בלבד יכולה לחלק את העולם למאופקים ולמתירניים.
והחלוקה הזו מפספסת עניין מוסרי מהותי שיש במוסר המיני החילוני. המוסר המיני החילוני, בהכללה, הוא מוסר לא של איפוק מיני, אלא של אחריות מינית. המוסר המיני החילוני אומר: קיים יחסי מין רק עם אדם שיכול להסכים לכך. לכן: אל תקיים יחסי מין עם קטינים, ואל תקיים יחסי מין אנשים שנמצאים תחת מרותך, ואל תקיים יחסי מין עם אדם שנמצא תחת השפעת סמים, ואל…". יש הרבה איסורים במוסר המיני החילוני. אמנם, אלה אינם איסורים על כמות ועל מספר, ולכן יכולים להיראות לעין הדתית כמתירנות והפקרות. אבל האמת היא שהאיסורים על מיניות לא נעלמו עם המעבר לחילוניות. הם רק שינו מקום.
אבל הקורא יכול להגיד: "רגע, אבל גם אצלנו, הדתיים, כל הדברים הללו אסורים!". אבל האמת ההלכתית דווקא מטרידה בעניין הזה את איש האחריות המינית. ניקח את משכב זכר כדוגמא. אחד העניינים המפתיעים בהלכה הוא שאם גבר שוכב עם ילד שלא התבגר מינית, הוא אינו עובר על משכב זכר. הרבה אנשים אינם מודעים לזה, ומופתעים מאוד לשמוע על כך. אבל זו האמת ההלכתית. גם אם יש איסור, זה אינו האיסור דאורייתא, זה לא האיסור בה"א הידיעה. כי ילד, לפי ההלכה, אינו גבר… עבור איש האחריות המינית, העובדה ההלכתית הזו מקוממת לא פחות משה"מתירנות" המינית מקוממת את האדם הדתי, את איש האיפוק המיני. עבור איש האחריות המינית, המדרש על רבקה שנישאה בגיל 3 מזעזע. הוא אינו מתיישב עם השקפה מוסרית עמוקה שאיש האחריות המינית מחזיק בה.
במסגרת המעבר שקרה בעולם המודרני מאתיקה של איפוק מיני לאתיקה של אחריות מינית, עבירות כמו אונס וניצול קטינים, שבעולם הקדום היחס אליהם לעתים לא היה חמור, הפכו להיות עבירות חמורות ביותר. ומנגד, מיניות בהסכמה, כמו מין הומוסקסואלי בין גברים בוגרים, הותר בעולם המודרני, עולם של אחריות מינית, שכן מין הומוסקסואלי אינו מפר את האחריות המינית שיש לי כלפי לזולת.

"איפה אתם מותחים את הקו?"

השיח הדתי מנסה בכל כוחו לשכנע אותנו, ההומואים, שאנחנו לא מוסריים. אחד הטיעונים שאפשר לשמוע לפעמים מרבנים הוא משהו כזה: "רגע, אבל אם אתם מתירים הומוסקסואליות, איפה אתם מותחים את הקו? למה לא להתיר גם מין עם ילדים ועם בעלי חיים?". הרעיון מאחורי הטיעון המוזר הזה הוא שיש איזשהו רצף, שבקצה האחד שלו נמצא מין סטרייטי רגיל, ובקצה השני שלו נמצא מין עם ילדים ועם בעלי חיים, ואיפשהו באמצע נמצא מין בין גברים בוגרים. כשזה הדימוי שיש לאנשים בראש, זה באמת נראה שרירותי להתיר "רק" הומוסקסואליות.
מה שהטיעון הזה כמובן מחמיץ, הוא שמבחינה מוסרית, בדיוק מה שאוסר מין עם ילדים ועם בעלי חיים (כי הם לא פרטנרים שיכולים להסכים) הוא מה שמתיר (מבחינה מוסרית) הומוסקסואליות. הומוסקסואליות הופכת למותרת בחברה שעוברת מאיפוק מיני לאחריות מינית. בחברה שמכירה בכך שהמטבע הקובע הוא הזולת והאחריות כלפיו. זה אולי לא עול תורה ומצוות, אבל זה עול מוסרי בעל ערך. ורק למי שמתבונן במיניות שלנו בתור יצר בלבד, ההתנהגות המינית הזו יכולה להיראות כפריצות.

נתנאל ליפשיץ

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *