"חברותא הוא המקום היחיד שאיני משקר בו" – עוד תגובה לרב הראל

אני רק יכול להעיד מניסיוני האישי, שגם אם אינני מזדהה עם דרכו האישית של כל איש ואיש בחברותא, יהא גלוי ראש או כסוי ראש, המפגשים החברתיים הם כמעט המקום היחיד שבו אני יכול להיות אני בלי מסכות ובלי שקרים. ולו רבנים היו מחנכים לסובלנות, כבוד הרב, ייתכן ולא היה צורך במפגשים אלו * אמנון, תלמיד ישיבת הסדר המגיע למפגשי חברותא, בעדות אישית על החוויה שלו מחברותא

young_manכבוד הרב,

בתחילה, כשקראתי את מאמרך, התמלאתי חֵמה ורוגז, וקצפי יצא על המקלדת המסכנה שתחתי. ואפילו הכי, דברי חכמים בנחת נשמעים, ואנסה לדון בכמה נקודות שציינת במאמרך.

בדיחה יְשָנה מספרת שבתשעה באב של שנה אחת בָּכָה ר' צבי יהודה כשהגיע לפסוק באיכה "גדול כים שִׁבְרֵךְ". מישהו מהנוכחים ניגש אליו ושאל אותו אם הוא בוכה על חורבן ירושלים. "לא", ענה לו ר' צבי יהודה. "אני בוכה כי אף פעם לא ראיתי את הים".

נדמה לי שיש בבדיחה זאת ללמד מעט על אנשי בית המדרש, שאמנם עשו לילות כימים בלימוד, אך שכחו בדרך את המציאות.

ראשית, כבוד הרב, אם יש דבר שבציבור הדתי עדיין לא מבינים הוא שאין ביכולתו של איש לשלול או לתת לי לגיטמציה, ולו מהסיבה הפשוטה שאי-מתן לגיטימציה לתופעה מסוימת כלל איננו משנה את קיומה. ועל כן גם לו יגזרו מחר כל רבני ישראל 'טרף' על ארגונים כמו חברותא, חוששני שלא תהיה לדבר שום נפקא מינה כלל וכלל.

כמו כן, אינני יודע מהיכן אתה שואב את העובדה כי הפגיעה בבני נוער היא כביכול גדולה יותר, משל היו יכולים לקום בבוקר ולהחליט על נטייתם המינית; אינני יודע מדוע אתה חושב כי הומואים אינם יכולים לחבוק תינוק; אינני מבין מדוע אפשר למצוא היתרים הלכתיים "עקומים" בתחומים רבים ורק בתחום הזה לא (ויש באמתחתי רשימת דוגמאות); ואינני מבין מדוע אתה יוצא מתוך נקודת הנחה שמי שלא חווה אושר כמות שאתה חווה אותו לא יוכל להיות מאושר.

את דעתך, כבוד הרב, אתה מבסס על הנחת יסוד מוטעית הנקראת מבין השורות – הנחה שכבר היטיב לנסח אותה הרב אבינר, ולפיה אם התורה אסרה – סימן שאפשר לשנות נטיה מינית, ואם אפשר לשנות אזי צריך לשנות, ואם צריך לשנות אזי כל בן תורה צריך לנסות להשתנות, ועל כן "בן תורה איננו יכול להשתייך לחבורה שכזו", שאיננה מנסה להשתנות. ועד מתי אותו בן תורה ישאף להשתנות? עד ועד בכלל, או כדבריך – "מאמץ בלתי פוסק להתמודדות עם הנטייה", שהרי הנכונות לעבודת השם צריכה להיות למשך כל החיים, ויצר הרע מרקד עד זיבולא בתרייתא (= כיסוי קברו – העורך).

המציאות, כבוד הרב, היא קצת אחרת.

יש הבדל מהותי בין מעשה לבין הוויה. אני יכול להימשך לגברים גם אם אני לא עושה מעשה. והתורה יכולה לאסור על מעשה מסוים, ואמנם הציווי מראה שאפשר להימנע מלעשות מעשה מסוים, אבל הציווי לא מראה שאפשר לשנות מהות. הכתוב לא מבטיח כלל שאפשר לשנות נטייה מינית, קרי את הפרפרים בבטן שיש לי כשאני רואה גבר, ושאין לי כשאני רואה אישה. ממילא כל הטיעונים הנ"ל מאבדים את התוקף הַפְּסֵידוֹ-תורני שלהם.

האם אפשר לשנות נטייה מינית? זאת כלל אינה שאלה לרבנים, אלא לאנשי מקצוע שתחום עיסוקם הוא הנפש, קרי פסיכולוגים. אינני יודע מהיכן אתה שואב את העובדה כי רבים מאנשי המקצוע סוברים כי אפשר לטפל במידה זו או אחרת, וכי ניתן לעשות יותר ממה שאנו חושבים, אך אני מבין מתוך דברים אלו שעמדתו הרשמית (שהתעדכנה שוב לפני כחודשיים) של APA כלל לא מעניינת אותך, אני מניח שלא יצא לך לשמוע מאותם אנשים ש"יצאו מזה" שבעצם הם עדיין נמשכים לגברים, אני מניח שלא פגשת בייני"שים נשואים שבוגדים באשה שלהם, ושלא שמעת על EX-EX-GAYS . אני גם מניח שבניגוד אליי לא ניסית מעולם לשנות את נטייתך המינית.

אני יודע על מה אני מדבר, ואילו אתה חי מ"תורות של בית מדרש" – תורות יפות מאוד, שטובות בעיקר בתור וורטים ולא כהדרכה ראלית במציאות. הנחת היסוד "כזה אני וכזה אשאר" מבוססת מחקרית ומציאותית הרבה יותר מן ההנחה "אפשר להשתנות".

אני מניח שעל רקע זה חברותא איננה פועלת כקבוצת תמיכה המעודדת אנשים להשתנות ולהתקדם ו"לצאת מן הצרה" – מכיוון שבניגוד לרבנים שנוהגים להבטיח הבטחות חסרות כיסוי, עיין ערך ההתנתקות הָיֹה לא הייתה – לבני תמותה פשוטים אין הזכות לעשות זאת.

ואף שאני מוחה על ההשוואה לחולי סרטן, כבוד הרב, לו יצויר שפלוני היה חולה בסרטן שאין לו מזור – עדיין הייתה חשיבות להתשתייכותו לקבוצה חברתית שבה הוא יזכה להכלה והבנה שאנשים שאינם חווים את מה שהוא חווה לא יכולים או לא רוצים לתת לו. אדם כזה לא ישקע בחלומות על "תיקון" או "ריפוי" – מילים גבוהות שאינן רלוונטיות לעניינו, ואף יגרמו לו לשאיפה מתמדת לדבר שאיו ביכולתו להשיג, דבר שעשוי להביא כל בן אדם שפוי לדכאון.

אמנם אדם איננו הומו או לא הומו, אך אדם גם איננו יהודי או לא יהודי – אדם הוא אדם, יש לו מכלול של נטיות ורצונות, וכמו שליהודי יש צורך בקהילה המכילה ומבינה אותו – דבר שבולט לעין בחו"ל הרבה יותר מבארץ – כך הוא הדבר גם בענייננו.

אני רק יכול להעיד מניסיוני האישי, שגם אם אינני מזדהה עם דרכו האישית של כל איש ואיש בחברותא, יהא גלוי ראש או כסוי ראש, המפגשים החברתיים הם כמעט המקום היחיד שבו אני יכול להיות אני בלי מסכות ובלי שקרים. ולו רבנים היו מחנכים לסובלנות, כבוד הרב, ייתכן ולא היה צורך במפגשים אלו.

הכותב תלמיד ישיבת הסדר ומשתתף בפעילויות חברותא

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

6 תגובות

  1. אין לי מילים.
    כל מילה בסלע. ניכר שהדברים נכתבו מהלב, בשפה רהוטה וקולחת.
    ויותר מזה: הדברים חושפים בצורה שאינה משתמעת לשני פנים את ערוות הרבנות והקהילה בעניין היחס לעניין זה, את החובבנות והבורות ואת הדיעות הקדומות.

  2. מילים כדורבנות. אני מוריד את הכובע.
    הרבנים צריכים לצאת מבית המדרש ולפגוש את המציאות.
    אחרת הם יגלו שהם מאבדים אחיזה עם המציאות ועם הציבור.

  3. יישר כוח על המאמר המרגש והכנה. אני מצטרף לכל מילה ומתפלל שימצאו רבנים מנהיגים שיסכימו לקחת בעוז ובאומץ את הסוגיה הזו ולהוביל מהלך היסטורי.

  4. אני קורא הדברים שנכתבו באתר ואני פשוט לא מבין
    א. אם התורה חייבה את כל אדם להינשא לאישה א"כ מי שאינו יכול גם אחרי כל הנסיונות אז יכול להיות שאונס רחמנא פטריה אבל אם הוא יכול להוליד ע"י שכיבה עם אישה אלא שאין לו תשוקה לזה מי פטריה ממצוה זאת מי אמר שרק אדם שתאוותו לאשה בוערת אצלו ויש לו פרפרים כשרואה אשה רק הוא חייב לישא אשה
    ב. אני חושב לפתוח אתר של קהילת הדתיים הנוטים לגנוב הגם שאסור לגנוב אבל חייבים להכיר בנטיה הזאת ולתת להם אופנים איך לגנוב בהיתר למשל פחות משוה פרוטה בפעם אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *