את מפגש שבט ויום הולדת שנתיים חגננו בטקס תעודות הוקרה לפועלם של הרב לוביץ ושל הבמאי סנדי דובובסקי, וקינחנו בהופעת סטנדאפ כשרה מאת יאיר אורבך שגם צחק עלינו קצת
חברותא מציין שנתיים ימים וזה הזמן להשתפר למענכם ולמען הקהילה כולה. נשמח לדעת טוב יותר מה אתם חושבים על נושאים כללים שכל הומו דתי מתלבט בהם (כגון יציאה מהארון, אם ניתן לשנות נטייה מינית) ומה אתם חושבים ספציפית על חברותא (כגון אם חברותא צריכה לעשות לה רב) * משך הזמן לענות על הסקר: 5 דקות בלבד * וכן, מי שמצביע – משפיע (קצת פטריוטיות, מה יש?)
שכשאתה קופץ לים ראשון – לא הכול מבינים מה אתה עושה ולמה. אחרי שזה יצליח הם כבר יגידו שירה, ואחר כך גם הנשים יצטרפו. מסקנה: אסור לפחד מעשייה, גם אם היא נראית לא הגיונית, כמו להרביץ לסלע בשביל שייצאו מים * בני בהרהורים על מנהיגות בעקבות הפרשה וההפטרה
הרב רונן לוביץ´ היה הרב הראשון שפרסם מאמר שעסק בנושא הומואים דתיים וקרא לסובלנות * לפניכם התגובות
עם השינויים בתפיסת החברה המודרנית את ההומוסקסואליות עולה שאלת התייחסותו של העולם ההלכתי לנושא: סלידה, מתירנות או סובלנות? * במאמר בכתב העת "דעות", הרב רונן לוביץ, שיקבל אות הוקרה של חברותא ביום חמישי הקרוב, מציע לנקוט בדרך של דה-לגיטימציה לַמעשה אך סובלנות והימנעות מדה-הומניזציה כלפי העושים
ד"ר מאורר חושב שטיפולי המרה הן סכנה חמורה, מנגד ד"ר פרי ממליץ ללכת לטיפול כדי לבדוק את אפשרות השינוי. הרב רפפורט סבור שגם אם הומואים הם בגדר אנוסים – עדיין המעשה אסור * סיכום הכנס הראשון בבר אילן שעסק בהומואיות מן הזווית הדתית, כולל המצגות שהוצגו בכנס
אליק הבין שיש לו סיכוי רק אם ייסע מערבה מכאן, ולכן נסע לתל אביב למצוא גאולה ואהבה. לדייט עם הגורל. אבל גם הגורל אמר לו לא. במקום זה הוא מצא אהבה אחרת * וגם אליק רוצה להגיד שתי מילים על פולמוס "חברותא טוב או רע ליהודים": יאללה, יאללה! * עוד פרק בבלוג "מקלף ינשופים"
היציאה ממצרים היא יותר מרצון לחופש, אלא נטילת אחריות על הזמן. גם כיום אנשים רבים נעדרים כל קשר למושג החופש והם "עבד הזמן" במובן שהם ממתין תקופה ארוכה או תקופת חיים שלמה, כדי לממש את עצמם ולחיות לפי אורח החיים האמתי שלהם * אייל קורא ליציאה של ממש מעבדות לחירות
יוני, אחד מבעלי הכנף אשר מצוּוה בידי נוח להיכנס אל התיבה עם בת זוג ממין נקבה, נמצא בדילמה: מצד אחד, הוא לא יכול לסרב לציווי. מצד אחר, הוא לא יכול להתנכר למני, בן הזוג האהוב שלו, ולהפקירו נוכח המבול המתקרב. יוני אוזר אומץ ומחליט לבקש מנוח ומהחיות לאפשר לו להיכנס לתיבה עם מני. מהי תגובתם לבקשה? האם יסכימו? * קטע מתוך ספר הילדים "זוג יונים בנים" הכתוב בשפה עשירה ובחריזה והמלמד שיעור בסובלנות
מי היה מאמין? בימי החושך הרחוקים, טרם בואה של חברותא לעולם, ציפינו וייחלנו ליום שבו רב ליברלי במיוחד בציונות הדתית יסכים להודות שאנו אכן קיימים ולא סתם הִשחתנו את דרכנו ואת מידותינו מרוע לב. מישהו שפשוט יחבק בחום ובאהבה. ואז הגיע טורו של הרב הראל (וגם התכנית של הרב זמיר כהן) * זאביק בהרהורים על "פולמוס הרב הראל"
את הדברים אמר הרב בתכנית "מקום לשאלה" המשודרת בערוץ הידברות * לדבריו: "למי שיש שנטייה כזו […] הרי כשהוא צעיר הכול נראה נחמד ויפה, אבל כאשר הוא מתבגר – אחוז המתאבדים הגבוה ביותר בעולם הוא בין בעלי הנטיות האלה שמגיעים לגיל מסוים, הגוף כבר לא נראה כמו בעבר, הם לא מבוקשים כמו בעבר"
קבוצת הבנים הבוגרת (בני 24-18) נפגשת עוד פעם, והפעם מארחים 2 אמהות לבנים הומואים
עמית חיכה בכיליון עיניים לעונה החדשה של "סרוגים", שבה יש לנו ייצוג נכבד: שני הומואים * לאחר צפייה בשלושה פרקים נטולי הומואים – התאכזב, אבל מיד התעודד מחדש כשבפרק 5 גילה שהעניינים מתחממים * סקירה הכוללת ספוילרים!
כל אדם שהוא, בין הומו בין לא, מקבל חלקים מסוימים בחייו ככאלה שהבחירה מהם והלאה. מספר מרכיבים באישיות שלו שהם "בילד-אין", שהם הוא עצמו, לא משהו אקראי שבאמת הוא עצמו יכול לקבוע. דוגמה פשוטה: השאלה אם לחיות עם או בלי לנשום לא ממש ניתנת לבחירה. בעבור הומואים די ברור היכן נמצאת דוגמהלתחושת חוסר בחירה שכזו * טוהר מצפה שדווקא במצבים כאלה תגיע ההבנה שהכול מהשמים בבחינת "אצבע אלהים הִוא"
אני מספר לו על שיחת בנים על ספסל, כשכולם נקבו בשמות של בנות מהכיתה "שהם אוהבים". כשאני נוקב בשם הם מתפלאים על הבחירה שלי, ועוד יותר צוחקים כשאני אומר שהיא יפה. באותו היום אני פותח דף ביומן האישי שניהלתי אז וכותב שם: "הבנות שאני אוהב", ורושם מתחת את השמות שהם אמרו. ליתר ביטחון. אחרי מחשבה קלה אני הופך דף ורושם בראשו "הבנים שאני אוהב", ואני רושם שם שני שמות * נתי בעוד פרק בבלוג "ציפור קטנה בלב"
