ד"ת לשמיני עצרת ולשמחת תורה – מעגל הענווה

הלקח העיקרי של שמיני עצרת הוא התנגדות נחרצת לדחייה "מחוץ למחנה" או להדרה. אותה ההדרה שבמשך כל השנה סובלים ממנה החריגים, כולל דתיים ההומו-לסביים, נעלמת במהלך שמחת התורה. אדם דתי המרגיש שהוא מורחק מן הקהילה בשל נטייתו המינית יכול לנסות להתחיל מבראשית, לחבק את ספר התורה ולאמץ אותו אל חיקו. ואולי לחוש תוך כדי כך שגם ספר התורה מחבק אותו חזרה
torah_1
(צילום: ויקיפדיה, Olevy)

חגי תשרי נחתמים ביום השמיני של חג הסוכות – שמיני עצרת (שמחת תורה). זהו יום חג מיוחד מאוד – בלי מצוות של ממש. עומס המצוות של חג הסוכות – סוכה, ארבעת המינים – נותרו מאחור. הריקודים של החג הזה הם מנהג ואינם שייכים להלכה. ועם זאת נראה שהמנהג הזה הוא אחד הפופולריים ביותר.
ובאמת בחג הזה ה"דירוג" הנצחי בין היהודים נמחק כביכול. הכול רוקדים במעגל. הכול, בלי יוצא מן הכלל, גם עולים לתורה ביום הזה. ובמרכז העניינים- הילדים, שעדיין אינם חייבים כלל בשמירת המצוות. הם המשתתפים האדוקים ביותר של שמחת התורה והם גם אלו שרוקדים הכי הרבה מכולם.

אבל למה?

יש סיפור אחד על שמחת תורה שקיימות לו שתי גרסאות – הליטאית והחסידית.
הגרסה הליטאית אומרת כי רב חשוב נשאל פעם מדוע גם פשוטי עם שאינם לומדים תורה כל השנה כל כך שמחים לרקוד עמה בשמחת התורה. תשובתו הייתה כי אותם פשוטי העם שמחים כל כך לראות את התורה כי הם לא ראו אותה כל השנה כולה.
הגרסה החסידית אומרת אחרת. כששאלו עם הארץ ידוע מדוע הוא כל כך שמח לרקוד עם התורה אף שהוא בקושי למד ממנה, הוא ענה "וכי לא אשמח בחתונה של אחי"?

יש מאחורי זה רעיון, שמוסבר על ידי הרב שלמה קרליבך זצ"ל בספרו "לב השמים" על חגי תשרי. הרב קרליבך מסביר כי בשמחת התורה אדם מישראל מתחיל לקרוא את התורה מחדש. הוא חש איך כל הידיעות שלו בתורה הן אפסיות מול גדולתה האין-סופית האמיתית של התורה ומבין, שלמעשה אין לו כל סיבה להתנשא על היהודי הפשוט והלא מלומד. לכן השמחה והזיקה לתורה בולטים ביום הזה אצל כולם יחד – כי כולם נכנסים למעגל.

אם ביום הכיפורים הייתה עדיין ההבחנה בין ה"עבריינים" לבין שאר הציבור, על אף ההיתר לתפילה המשותפת, ואם בסוכות עדיין קיימת ההבחנה בין ארבעת המינים המסמלים סוגים שונים של יהודים- הרי שבשמחת התורה כל ההבחנה אינה קיימת עוד.
כל אחד בקהילה זוכה לכבוד הגדול ביותר – לעלייה לתורה וגם להשתתפות במעגל הרוקדים.

קיים בשמחת התורה עוד פרט מעניין שייתכן והוא קשור לאופיו של החג. בחג הזה מתחילים להתפלל על הגשמים ו"שעון החורף" היהודי נכנס לתוקף. גשם ביהדות הוא סמל של ברכה היורדת מלמעלה. והברכה הזו יורדת ללא הבחנה על כולנו, בלי לבחון את רמת הצדיקות האישית של כל אחד בנפרד, או לחלופין אינה יורדת ומשאירה את כולם במצב של בצורת.

אולי לכן אנו מתחילים את התפילה לגשם במצב של האחדות הגדולה ביותר האפשרית של כל ישראל, מתוך הנחה שאם הברכה תרד – היא תרד לכול, ואם ח"ו להפך – אז כולנו ניפגע מזה.

הלקח העיקרי של שמיני עצרת, אם כן, הוא התנגדות נחרצת לדחייה "מחוץ למחנה" או להדרה. אותה ההדרה שבמשך כל השנה סובלים ממנה החריגים, כולל דתיים ההומו-לסביים, נעלמת במהלך שמחת התורה.
אם אדם דתי מרגיש שהוא מורחק מן הקהילה בשל נטייתו המינית או בשל תכונה חריגה אחרת, שמחת תורה היא ההזדמנות לחדש את הקשר שלו עם הקהילה ועם התורה.
הוא יכול לנסות להתחיל מבראשית, לחבק את ספר התורה ולאמץ אותו אל חיקו. ואולי לחוש תוך כדי כך שגם ספר התורה מחבק אותו חזרה, ולקבל מכך את ההארה ואת הכוחות לימי החורף הבאים עלינו.

חג שמח,

זאב שביידל

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *