פרשת כי תצא – מיוחד למועד פטירת הרב קוק

הרבה פעמים נדמה לי שאנחנו, כהומואים דתיים, חיים בעולם ברור של קדושה וטומאה, של אהבה מול תועבה. לכבוד יום הפטירה של הרב קוק שחל השבוע, מעט מדבריו על החלוקה בין קודש לחול
צילום: sundstrom
צילום: sundstrom

בפרשת השבוע כתוב "לא יהיה כלי גבר על אישה, ולא ילבש גבר שמלת אישה, כי  תועבת השם אלוקיך כל עושה אלה" (דברים כב, ה). מן הפרשה עולה הגדרה מאוד ברורה: קְרוס דְרֵסֵר (=גבר שמרגיש כגבר אבל לובש בגדי אישה) זו תועבה.

הרבה פעמים נדמה לי שאנחנו, כהומואים דתיים חיים בעולם מאוד ברור של קדושה וטומאה, של אהבה מול תועבה. אנחנו, אולי אפילו יותר מאחרים, חיים בעולם מאוד דיכטומי: בית כנסת זה קדוש, האוויטה זה טמא. ואן גוך זו אמנות נעלה ודראג קווינס זה טראש אמתי.

לעומת התפיסה הזו, שמבדילה באופן ברור בין קודש לחול, אפשר למצוא במזרח תפיסות אחרות. בחרתי לצטט מתוך "ספר הזן של ג'ושו":

נזיר שאל: "להיות קדוש, למה הדבר דומה?"

ג'ושו אמר: "להטיל הר של צואה על המישור הנקי".

הנזיר שאל: "מורי, הבהר זאת למעני".

ג'ושו אמר: "תפסיק לבלבל את המוח".

("ספר הזן של ג'ושו", הוצ' "בבל" עמ' 58).

בהארותיו מסבר המתרגם, יואל הופמן, שלדעת ג'ושו, עצם החלוקה בין קדוש ולא קדוש, היא זו שמכתימה את העולם. אם אתה לא מפריד בין קודש לחול, אתה לא יכול להכתים את העולם.

חווית המפגש עם הקדושה כחלק מהחיים, ולא כישות נפרד, היא נדבך חשוב גם בהגותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, וכך הוא כותב על פעולת האכילה ב"שמונה קבצים":

מידת הקדושה היא למעלה מכל מגמה,

שאין צורך לומר שאוכל כדי שיוכל ללמוד ולהתפלל ולעסוק במצוות וכיוצא בזה,

שזו היא מידה בינונית,

אלא שעצם האכילה,

והוא הדין הדיבור,

וכל התנועות ורגשות החיים,

קודש ואור הם מלאים…

(שמונה קבצים, ב, סה).

כלומר: פעולה "חילונית" כמו אכילה, אם היא נעשית בשביל הקודש, זו מדרגה בינונית,

אבל אם האכילה עצמה מבורכת וקדושה – זו המעלה העליונה.

על גישה זו כתב מרטין בובר בספרו "בין עם לארצו" (עמ' 161-154) שלפי תפיסת הרב קוק "הקודש אינו פונה עורף לחול…אין ברצונו לרחף מעל לחול, אלא לקלוט אותו בתוכו". כלומר גם הרב קוק מציג תפיסה שבה המדרגה העליונה היא ערבוב בין קודש לחול, שהחול קדוש, ללא הפרדה ביניהם.

לקראת הימים הנוראים, ולכבוד התחלת הסליחות (לספרדים שבינינו) יה"ר שנזכה לסלוח לעצמנו ולאחרים, ושמתוך סליחה לקבל את הקודש בתוכנו, וגם את החול.

בני

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

תגובה אחת

  1. הפסוק הפותח הוא זה שמשתמש במושג תועבה, זה לא בחירה של הקורא האם לתייג קרוסדרסרים כתועבות, זה חלק בלתי נפרד מהאמונה בתורה.
    לא הבנתי איך הפסוק מיושב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *