טור אישי: האם הרב קוק היה הומופוב?

אם גם תלמידי הרב קוק, מי שחרט על דגלו את אהבת ישראל, הומופובים - אנה אנו באים? עמית לוי בסיפור אישי ואמיתי על החשיבות שביציאה מהארון, אף שהכותב עצמו עוד לא שם

shadowהיום למדתי עם החברותא שלי שהוא תלמיד חכם, ירא שמים, אוהב ישראל וחסיד תורת הרב קוק, ובדרך לא דרך עלה נושא מצעד הגאווה המתקרב בירושלים. מובן שלא אני העליתי את הנושא אלא הוא, והוא טען בלהט שצריך להוקיע את ההומואים והלסביות. אני טענתי כנגדו שהמילה "להוקיע" מעלה בי קונוטאציות שליליות – ע"ע "והוקעתם לנגד השמש" – וכי הקשר זה של תלייה נשמע לי מוגזם מאוד. הוא חייך לו וציין כי בכוונה נקט מילה ספציפית זו.

"כלום אתה חושב ברצינות שצריך להרוג אותם?" הקְשתי.

"הרי הם חייבים סקילה", ענה בלא היסוס.

"אבל היום אין סנהדרין", הערתי, "וגם לו הייתה – הורגים רק על פי שני עדים והתראה".

הוויכוח בינינו נמשך, ובמהלכו גיליתי שלדעתו "הומואים ההם" גרועים ממחללי שבת, יש לנדותם, חלילה מלקרבם, וכמעט אף הוצאתי ממנו הודאה/הודעה רבה לאורייתא שהוא מכריז כי מותר להרביץ להם ולזרוק עליהם אבנים (גם בשבת. אבל רק אם מקצים אותם מראש, כמובן).

לשאלתי מה הופך איסור זה לאיסור חמור יותר מחילול שבת שאינו דולה ממנו הצהרת "הוקעה" – ענה שכך נראה לו. טענְתי כנגדו כי חילול שבת בפרסיה אף חמור יותר, כי כאן יש מעשה גלוי וכאן בחדרי חדרים, אך נשאר הוא איתן בדעתו.

מן הראוי לציין כי אף שההסבר היה ממנו והלאה, אין מדובר באדם טיפש. מדובר בתלמיד חכם הבקיא בספרי הקודש, באדם ירא שמים אמתי. אני מכיר אותו שנים ארוכות, ודבריו פגעו בי אישית.

"איה אהבת ישראל? איה דרכו של הרב קוק?" שאלתי.

ותשובתו: "עם כל אהבת ישראל, קיימים מצבים שבהם יש מצווה ועניין להרחיק או לשנוא אנשים, כמו במקרה של אנשים מומרים להכעיס וכדו´".

בעודי מתחלחל מההשוואה, טענתי שהומו ומומר להכעיס אלו שני דברים שונים לחלוטין. הוא לא הבין כל כך את ההבדל, ולכן הסברתי לו כי על אף מצעדי הגאווה, לא כל בעלי הנטיות ההפוכות שלמים עם נטייתם המינית ורבים מהם היו שמחים, לו היה לאל ידם, להשיל אותה מעליהם. עוד הסברתי לו כי אף אותם הצועדים במצעדים אינם עושים זאת בשביל להכעיס את הקב"ה בדווקא, אלא כדי להוכיח לעולם שהם קיימים, וזאת בתגובה לדיכוי המתמשך כנגדם ולאמרות ההסתה וההשפלה כנגדם.

בפעם הראשונה הוא גמגם קצת, אך עדיין נשאר איתן בדעתו. אמרתי לו כי אשמח לראות את המקורות שמהם הוא שואב את השנאה הזו, וכמו כן העליתי את האפשרות כי הרתיעה הטבעית שלו, והגועל שהוא חש מעצם המחשבה על קִרבה בין שני גברים – היא היא המדברת מתוך גרונו ולא ההלכה או ההשקפה היהודית.

בתגובה כמעט הודה שאולי, אבל רק ייתכן, שמא הרתיעה אכן משפיע על השקפתו ועל דעתו בעניין, ולקראת חתימת הוויכוח היה נדמה כי משהו זז בו ושוב לא היה הוא בטוח בצדקת דרכו במאת האחוזים.

ממקרה זה התחלתי להבין עד כמה מצבנו בכי רע, עד היכן משגת ידה של ההומופוביה, ועד כמה מושרשת היא, כך שגם תלמידי חכמים ואנשים יראי שמים העוסקים בתורה לילות כימים אינם מוגנים מפניה.

מעשה זה אף גרם לי להבין כמה חשוב שהומואים ולסביות ייחשפו בפני אנשים וידברו עמם, גם אם בפועל מדובר במהלך קשה מאוד (שאני עצמי טרם עשיתי אותו). חשוב שאנשים יבינו ש"ההומואים ההם" הם בעצם "אנחנו": החברותא לסֶדֶר ערב, החבר לספסל והשכן ממול. רק על ידי חשיפה אנשים יֵצאו מהסטיגמות של המצעדים והרצון "להכעיס", ישכחו מדיבורים על נידוי, ריחוק, או הוקעה, ויבינו סוף-סוף שמדובר באנשים אמתיים. בנפשות. בדיוק כמוהם. בדיוק כמונו.

פורסם ב-ynet יהדות, ב´ בתמוז התשס"ט (24.6.09)

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *