פרסום ראשון: מומר ברשות התורה

"המטפל שלי, שאותו שידך לי הארגון הרע הזה, ניסה לשכנע אותי שבעצם אני יכול להימשך לכל אובייקט שאבחר ´ואף לבקבוק ספרייט זה שעל השולחן´" * המכתב המלא שכתב הומו דתי בתגובה לטיפולי המרה שעבר, מכתב שקיבלנו לתיבת הדוא"ל וחלקים ממנו פורסמו בבוקר המפגש האחרון (4 לספטמבר), בתיווכנו, ב-nrg יהדות. שם הכותב שמור אצל העורך.

lonelyצפיתי השבוע בסרט "כי ככה כתוב בתורה" ואני ממליץ עליו בחום. תנו לעצמכם להתענג ולהתייסר מול סרט בועט ומחריד לב; אוניברסלי אך בה בעת פרטיקולרי עד כאב. אני רוצה לשתף אתכם בחוויות שלי מול אחד הנושאים היותר כואבים שעלו בסרט – "טיפולי המרה".

כך מתבקש שאפתח: שמי – – -. אבל אתם בטח כבר מנחשים שלא תראו כאן את השם האמיתי שלי. מוקדם לי עדיין לחתום בשמי המלא, הגם שאני כבר בשלבי היחלצות מתקדמת מן "הארון" הדרקוני שאליו נדחפתי בלי שום בחירה רגע לפני או אחרי בר המצווה שלי; אותו ארון שאירח ומארח בטחב אפלתו המוני הומואים ולסביות כמוני וכמו חבריי, המושלכים לתוכו בגסות חד-משמעית, בשם רטוריקה דתית כביכול ואלימה לא כביכול.

לא צפיתי בכתבה ששודרה לא מכבר בערוץ הראשון, בה הוצגו טיפולי "המרה" כאופציה אפשרית וסבירה לדתי החרד בשל נטייתו המינית השונה. לא צפיתי, גם בגלל שאין לנו טלוויזיה בבית ובעיקר בגלל שנמאס לי. נמאס לי מכתבות צדקניות וממסרים מעורפלים.

החברים החרדים שלי, נשמות טהורות, ששותים בצמא, כמוני, כל גיג שנאמר או נכתב בנושא, נאלצים לעמוד מול הררי מידע מסוכן, לא אמיתי, ומול מסרים "סמויים" של הומופוביה ודחיית השונה – שזה אני, אם לא הבנתם עד עכשיו.

עברתי טיפול "המרה" תחת מטריית אותו ארגון שהוצג באהדה עיוורת באותה כתבת טלוויזיה. אותו ארגון שמסרב להציג בפני הציבור את שיטותיו ודרכי פעולתו. אותו ארגון שעל המטופלים העוברים בשעריו נכפית שתיקה דרקונית כשהאיום הוא על היקר מכל, על הארון.

הקדשתי את כל כולי וכספים רבים להצלחת הטיפול, ובהמון מוטיבציה. הדחף הפנימי שלי "לתקן" את "הפגום" היה גבוה מאוד, כך שלמטפל לא נשארה מלאכה רבה. הוא ניסה לשכנע אותי שבעצם אני יכול להימשך לכל אובייקט שאבחר "ואף לבקבוק ספרייט זה שעל השולחן". הוא אף האיץ בי להכפיל את הפגישות כדי "לסיים עם זה" כמה שיותר מהר. מביך אותי לספר על הדמויות הנשיות האהובות בחיי, שלהן קרבת דם אליי, שאותן הוא ביקש שאכניס לפנטזיות שלי, כחלק מההליך הטיפולי. וכן, הוא פסיכולוג קליני מורשה. ואני נתתי לו.

נתתי לו לאיין אותי ואת תחושותיי, להטיף לי שעות ארוכות על גודל העיוות של הפנימיות שלי ומדוע עליי להילחם בעצמי בכל כוחותיי שלי. כל בדל הארת פנים שלו – ואפילו עצם העובדה שהוא, יהודי שומר תורה ומצוות, מסכים לשבת עם מישהו "כזה" באותו חדר – היו כחמצן לנפשי ששיוועה להכרה כלשהי, לא משנה ממי.

ואני רוצה לומר לכם מילה עליו, על המטפל ששידך לי הארגון הרע הזה. הוא אדם רגיל לגמרי. תספורת שיער ראשו, כדרך אדם מן הישוב; הכיפה שעליה, בגודל סביר לחלוטין ואף טון דיבורו שקט ומכבד. אפילו שמו הפרטי, ישראלי-עכשווי ומלא שמחה.

אני נזכר בכאב עצום בכל כך הרבה אנרגיות יקרות שבוזבזו. תחושת חרדה ואף כעס מציפים אותי כשאני נזכר בשעות בהם סטטיסטיקות ההומואים המתאבדים בעקבות טיפול ההמרה ריווחה לי בנשמה, כי הנה יש קבוצה שאיתה אני יכול להזדהות לגמרי, כשהכול בפנים מת לגמרי; כשאני נזכר במפגשים הוירטואליים עם אותם גברים מיוסרים שבחדרי הצ´ט, נשואים ברובם, "מומרים" חבולים הזועקים ליחס אנושי, רעבים למגע גברי, כמהים לחיבוק מנחם; כשעולה בי זכר הרגעים האיומים בהם חישבתי לשים קץ לחיי.

היום אני זועק חמס לנוכח המוטיבציה היהירה של המטפל שלי ושל שולחיו, שפעלו ללא לאות כדי לצלק, להשתיק ולעוות את תוך תוכי ובלבד שאתאים לתפיסתם הדתית ולפרשנותם הצרה והאלימה לאותה תורה גדולה שקיבלו נשמותינו, זו לצד זו, באותו מעמד כביר, מכונן עם.

קריאות אמיצות, אותנטיות, של אותה תורה ממש, אפשרו לי להסתייע מחדש – והפעם באנשי רוח ומקצוע, ישרים ואמיתיים – בניסיון לאחות את אותן צלקות שנפערו בי במשך אותו טיפול נורא. קריאות אלו מאפשרות לי היום לארוג בעדינות את מרקם חיי העכשוויים ואת אלו שאני רואה בעתיד, כאדם שלא מוותר על ייחודיותו; העמל יומם ולילה לאיתור חלקו בתיקון העולם; שמחכה ליום בו יוכל להודות לקב"ה בלב שלם על אתגריו והדרך שניתנה רק לו; שיודע היום כמה הצרכים שלנו, אותם אלו שהארון הוא הרהיט הכי מרכזי בסלון חייהם, עד כמה הם בסיסיים, אנושיים, פשוטים ואף מעוגנים בתורת משה וישראל שעל ברכיה חונכתי.

* * *

לאחי המיוסר אני ממליץ בלב שלם: לך לטיפול! לך היעזר במי שמציע עצמו לעזור לך! לך אל אחד מאלו המחננים לפני כל מפגש אתך אל יושב תהילות ישראל: הֱיֵה נָא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְעוֹמֵד לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלַי וְעַל שׁוֹלְחַי. אל תפנה אל הידעונים, היודעים כל, הטוענים ש"האמת" בידם, המסתתרים מאחורי מבט לוהט ורטוריקה מחרידת-לב, מבט בו משתקפים פחדים דתיים עתיקים או דחפים מודחקים מפחידים עוד יותר…; אל תפנה אל מי שמציב את תפיסות עולמו לפני רווחת נפשך המיוסרת, המשליך כלאחר יד כל כלל אתי וכל גדר שנועדה להגן עליך, המטופל, בשם צו אלוקי כביכול, שרק הוא ועדר הבורים הכוחניים שאתו בוחרים לשמוע; אל תלך אל מי שמנסה לתחזק לאורך זמן טיפול נפשי שיתקיים לנצח לצד אותו "ארון" מחניק ומסרס – ללא כל ניסיון להתירו.

* * *

בניגוד לקולות ההססניים העולים בזמן האחרון, בהחלט ניתן למנות כמה אמיתות מאד ברורות בסיפור הזה של ההומואים בכלל וההומואים הדתיים בפרט: ארון הוא רע מוחלט באשר הוא; אלימות מילולית כלפי הזר והשונה עודנה אלימות; שקיפות היא תנאי הכרחי בכל הצעה טיפולית מכל סוג; הצעות חיים רלוונטיות ופעימות עדינות של חיים ותקווה מתחילות להשמיע קול, גם במקומות אותם חשבנו לחרוכים לגמרי; אמפתיה בסיסית, שקטה ולא מותנית, היא יסוד קריטי לחיינו כאן, בעידן המאתגר הזה.

אמפתיה כזו מצאתי ב"חברותא" ובקבוצות הדתיות האחרות הפועלות ברחבי הארץ. קבוצות קטנות של אנשים גדולים, יראי שמים ובעלי נטייה מינית שונה מרובכם. אמפתיה שהדיה גאו בתוכי כשראיתי בפעם הראשונה, בעיניים דומעות, את אוהד, גיבורו המיוסר של חיים אלבום בסרטו "ואהבת", המנסה למצוא את דרכו אל עצמו ואל אלוקיו ואלוקי אבותיו, בתוך כל הכאוס והדמוניזציה לתוכם בעטה אותו החברה. אמפתיה כזו מצאתי במצעד הירושלמי האחרון, שהיה גם המצעד הראשון שלי. מצעד שנשא את הכותרת "אהבת חינם"; מצעד צנוע, ירא שמים וייעוד, ומלא עוצמה של אנשים שנמאס להם לחיות חיים לעומתיים, בחרדה ובפחד, ולנהל את חייהם על פי תכתיבי ואיומיי קבוצות קולניות בחברה שלנו.

* * *

ואחרי הכול – אני כותב באנונימיות. למה? אולי בגלל הפחד ההוא, הלא רלוונטי כבר, שעדיין מרחף מעל רקמות נפשי המחלימה. שמעו נא רבותי, דיינים מומחים: אני דתי ואני הומו ואני עוד כמה וכמה דברים טובים ושלמים ו/או טעונים שיפור ואני לא מוכן להתבייש בכלום. האמינו לי, צלליות מטשטשות לא יכסו עוד את תווי חיי.

לחץ כאן לגרסה המקוצרת ב-nrg יהדות

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *