במצעד הגאווה האחרון עלינו לירושלים עם ביכורים: שני יהודים חדשים ושמנמנים למראה. כשדוקרים אותם הם זבים דם, כשמדגדגים אותם הם צוחקים, כשצובטים אותם הם מצטבטים ואחר כך גורמים לך להתחרט על זה. לא חטפנו תינוקות לצורך צילום, חלילה: הבאנו אותם לעולם בחסדי השם, בתהליך פונדקאות מופלא בק"ק פורטלנד דאמריקא.
אניטה, הפונדקאית המדהימה שלנו ילדה לנו שני תינוקות בריאים, ברוך השם, אבל לאו דווקא יהודים במיוחד. ידענו את זה מראש, כמובן: מבחינה הלכתית טהורה, וגם מהבחינה הטכנית, היה פשוט יותר לדאוג שהם יהיו גויים גמורים ואז לגייר אותם. חששות של ייחוס, ממזרות וכל כיוצא באלה. גיור קטינים הוא תהליך פשוט יחסית מבחינה הלכתית: הוא כולל ברית וטבילה בפני בית דין. ההגיון ההלכתי קובע שילד שהתגייר צריך להתחנך באופן שיאפשר לו להכיר את חובותיו: אחרת, לקחנו פה גוי תמים שלא חושד בשום דבר, הפלנו עליו דיני מעשר שני וברירת קטניות בלי להסביר לו, ויאללה, להתראות בגיהנום. דרך מקורית לקיים את מצוות "נקמה בגויים", ללא ספק. ההגיון הזה מובן לי: זו הסיבה שחלק מהפוסקים מהססים לגייר קטינים למשפחות חילוניות, או לפחות מכריחים את ההורים לשלוח את הילדים לחינוך דתי. אבל במקרה שלנו, ממילא תכננו לחנך את הילדים לפי דת משה וישראל, ולכן לא ציפינו לבעיות.
בעיות, אומרת קלישאה תסריטאית מוכרת, תופענה תמיד היכן שלא מצפים להן.
התברר שהרבנות בישראל לא מוכנה לגייר ילדים לזוג גברים, וכדי למנוע תכסיסים – אפילו גבר יחיד שמגדל ילד, לא יכול לגייר אותו. לאיסור הזה אין ביסוס הלכתי: מילא אם נגיד שההורים עוברים עבירה, בתור הומואים. זאת לא עבירה מסוג העבירות שמחנכים אליהם ילדים. אין גם סיבה להניח שהילדים יהיו הומואים בעצמם. זאת פשוט הדרך של הרבנות להגיד לנו, אנחנו לא אוהבים אתכם. לכו.
*
כשאומרים לי ללכת, אני מתעקש להישאר. מפה לשם ומפה לאוזן, מצאנו רב אורתודוקסי בניו יורק שהיה מוכן לכנס בית דין ולגייר את הקטינים שלנו. הוא נפגש איתנו לשיחה ארוכה, התלבט, והשתכנע. עכשיו נותר לי רק לשכנע את בעלי שיחיה. אדם השתגע ממני: זה לא רק הטרטור של לעצור יומיים בניו-יורק (באשמתי) עם שני תינוקות ומיליארד תיקים (באשמתו), זה גם חוסר ההגיון שיש בזה. הרי בקלות רבה יכולנו לעבור הליך גיור קונסרבטיבי או רפורמי בפורטלנד, שהיה נראה – בעצם – בדיוק אותו הדבר. ברית, טבילה, בית דין. אז את האישור של מי בעצם אני מחפש?
השאלה הזאת העיקה גם עליי. מאז עמדתי על דעתי, חונכתי שדין וחשבון אני נותן בפני בית דין של מעלה, לא בפני אף אחד אחר. לכן מעולם לא הוטרדתי יותר מדי מעמדתו של רב כזה או אחר באשר לדרך החיים שלי, או לשאלה הקלאסית האם אפשר בכלל להיות הומו ודתי. אני לא צריך הכשר של אף אחד כדי לשמור שבת או להניח תפילין. מבחינתי יכולים רבני כל העולם להתאחד ולהכריז עליי כגוי, חציו עבד וחציו בן חורין, או חמץ שעבר עליו הפסח. שיהיה להם לבריאות. גיור, הסתבר לי, זה עסק אחר. גיור הוא שער הכניסה לעם, ולכן צריך לקבל את הסכמתו של העם. או לכל הפחות, של הקהילה. אבל את אישורה של איזו קהילה בעצם חיפשתי?
"הייתי מבין," אמר לי אדם, "אם היית רוצה לגייר אותם בקהילה שאתה חי בה. אבל בשביל מה אתה צריך את אישורם של שלושה רבנים מעבר לאוקיינוס, שמעולם לא שמעת עליהם קודם? הם הקהילה שלך?" גמגמתי משהו על הקהילה האורתודוקסית, המוסכמה המשותפת שבמחויבות להלכה. "אבל הרבנות בארץ ממילא לא תכיר בגיור הזה, לא משנה כמה אורתודוכסים הרבנים בעיירת מנהטן תובב"א. אם הילדים ירצו להתחתן פה, הגיור הזה לא יעזור להם אפילו קצת. אז איפה הקהילה שלך?"
*
בסופו של דבר, את התודה על הקבלה של ילדיי ומשפחתי לחיק הקהילה הדתית, אני חייב בכל זאת לְרב: הרב יגאל לווינשטיין, ממכינת עלי. בתזמון מושלם, שבוע לפני מצעד הגאווה הירושלמי, הוא בחר לשאת משלו ולומר "הגאים הם סוטים שמטריפים את המדינה", וקצת הטריף את המדינה בעצמו. הקהילה הדתית הליברלית נאלצה לצאת מהארון, ולהגיד עד כאן. אפשר להתווכח על הפתרונות ההלכתיים, אבל נמאס כבר מההתעללות התורנית בלהט"בים שנובעת ממניעים זרים. זה מה שגרם לה להביע תמיכה מרגשת ולהצטרף לצעידה ההמונית בירושלים. הקהילה הדתית שצעדה ביחד איתנו ועם שני היהודים השמנמנים שלנו, אמרה לנו – אחינו אתם. על דעת המקום, ועל דעת הקהל: ברוכים הבאים.
–
אליק אוסטר הוא פעיל בחברותא, נשוי לאדם ואב לשניים
–
בעלון זה:
כוחה של קהילה – דברי פתיחה
אנו קהלך ואתה חלקנו מאת הרב אלקנה שרלו
להתפלל עם העבריינים מאת נדב שוורץ
וישתחוו לפניך כל הברואים מאת הרב בני לאו
קהל, קדוש מאת חנה פרידמן
מחוץ לגדר? מאת אבנר רנד
על דעת הקהל מאת אליק אוסטר
שיר: עִמם מאת דני בוקובזה
