בטקס של חלוקת הפרסים של הגיי-לוסטרציה התכנסנו עם הזוכים לשמוע על תהליך היצירה שלהם, מה הם עשו, איך ולמה. המנצחים הגיעו מרקעים מגוונים, הומו דתי, הומו דתל"ש, הומו חילוני והטרוסקסואל דתי.

את הערב פתח יו"ר חברותא, דניאל שאמר: את התחרות יצרנו כי היה נמאס לנו מהדימויים המוצגים בתקשורת, וחיפשנו דימויים חיוביים יותר עם פנים, אור, וצבע ולא רק אנשים מאחור. התחרות תפסה כיוון שונה לאחר הרצח במצעד והעבודות שקיבלנו היו קצת יותר בעלי אופי עצוב, האמוציות שיצאו מהאנשים חזרו למקום הנוגה יותר.
אתם לא יכולים לראות את זה בפייסבוק, אבל אנחנו יכולים לראות את זה כאדמינים של הדף של חברותא כלל היצירות הגיעו לעשרות אלפי אנשים, ומהבחינה הזו אנחנו מרגישים שהצלחנו לעורר חשיפה ומודעות.

מוטי: גם אני את היצירה שלי עשיתי מהמקום שבו אתם עשיתם את התחרות שלכם, ולא רציתי תמונות חשוכות. רציתי תמונות יהודיות כאלה, מדבר ומישהו מתבודד אבל מישהו שמח, שזה עליז שזה גיי. ואז תפסתי חבר וניסיתי להיזכר איך מניחים תפילין, ואז זה הפך להיות חלק מהקונספט כי זו האמירה אנחנו בעצם יוצאים נגד היהדות כפי שהיא היום, המסורתית, הרבנים, הרבנות הישראלית, מה שאני לא יודע מה אתם חושבים על זה, החוקים של היהדות אולי הם קשים אולי קצת פרימיטיביים אבל הם יפים, כן נשמור את התפילין אבל אני אוסיף משהו ממני וזה בסדר, וזה לא אומר שאני מבטל את היהדות. והיהדות תהיה משהו פתוח לעולם הגדול ולא מפוחד ומכונס.

דרור: את האיור שלי עשיתי פעם כדי להתקבל ללימודי עיצוב בשנקר, עם תרגיל בית והנושא היה "המצב" ולקחתי את זה למקום האישי שלי שבו אני משלים עם הנטייה המינית שלי ומפסיק עם טיפולי ההמרה. הציור מדבר על המצב של הקושי הזה, לחיות בין שני עולמות, בין העולם הדתי לבין העולם החילוני. שאני מרגיש שאני לא שייך לאף אחד מהם. יש אנשים שיסתכלו על האיור ויגידו שזה בעצם אדם שתולה את עצמו, וגם זו חוויה שניסיתי לדבר עליה. אז כן האיור מדבר דווקא על פחד, על ניתוק בין שתי עולמות. אז נכון שרציתם להראות פנים ולהראות עוצמה. באיור שלי זה מדבר על איך החברה מתייחסת ללהט"ב דתי , מנתקת אותו ולא נותנת לו תחושת שייכות למרות שהוא מנסה להיאחז במוכר לו, במקרה זה התפילין.

יוני: בניגוד לשאלה של מוטי האם המסורת צריכה להשתנות? אני שואל שאלה הפוכה, איך נראת שיגרה? איך נראת המסורת בלי לשבור שום דבר, גם בנושא המיני. מה קורה בבוקר של אחרי, אחרי שכל העולם קיבל אתכם והכל בסדר השמש זורחת צריך ללכת לעבודה צריך להתפלל תפילת שחרית איך זה נראה, ולשים את הפוקוס על זה. אז קודם כל אני אנימטור ובגלל זה בחרתי להשליך מהמציאות על חפצים. חבר שלי תיאר את המצב של להחזיק ידיים ברחוב הוא אפילו אמר לי שבתל אביב יש את הרחובות שזה מותר ויש את אלו שזה אסור. וכאן, באיור התפילין מנסות לעשות את המחווה הזו, הצהרה הזו, שהרצועות יוצאות משקית התפילין ומחזיקות אולי רק זרת זרת.
האמירה לגבי המסורת אולי מוזרה לשמוע מבחוץ אבל אני באמת מאמין שלדתיים יש מה לתרום ללהט"בים. אולי לגבי זוגיות, לדוגמא, יש אפשרות לעשות קופי-פייסט. ולפעמים לא צריך לשנות את ההלכה אלא פשוט יש אפשרות להגיד אני אחר, וזה בסדר.

אהרון: דבר ראשון אני רוצה להגיד שהשיחה הזו היא שובר שיגרה בשבילי, ותודה רבה לכם על כך. אז אני השנה לגמרי במקרה הייתי פעם ראשונה במצעד הגאווה בירושלים עם בן זוגי אחותי והילדים שלה. והיה נחמד עד הרצח, והרגשתי אשמה שכולם הגיעו למצעד בגללי והיו צריכים לחוות את זה כך. והיה לא נעים. דקה אחרי זה ראיתי כמה אנשים שמתחילים להתחבק ולשיר, ואני 150% דתל"ש אם דיברתם על לצאת מהארון אני בתל אביב יוצא מהארון כדתי לשעבר וזה חשוב לי לציין בפני אנשים את זה. והם מתחילים לשיר שירים דתיים שאני מכיר, "תפילה לעני"  ממש התחברתי לזה וכדי להנציח את הרגע צילמתי.

וחלום לעתיד טוב יותר:

יוני: אני הייתי שמח אם לא תהיה הפרדה בין "הקהילות" שכולנו פשוט נחייה ביחד.

דרור: אני מאחל לנו שיהיו עוד אנשים כמו יוני בעולם, שמעוררים שיח מכיל ומקבל.

אהרון: אני אשמח פשוט להרגיש נורמאלי, אני חיי בבועה מאוד סגורה, וכשאני יוצא או שאני נבהל או שהם נבהלים.

מוטי: אני חושב שבסה"כ אנחנו במקום טוב וזה שאנחנו יכולים לשבת פה ולדון בצורה חופשית ושיכלתם לעשות תחרות ולקבל תמיכה מגוגל. ולמשל כשביקשתי מאנשים בלימודים להצביע עבור התמונה שלי, ורובם דתיים. אז חלקם אמרו שהם יצביעו, ופתאום אני מקבל הודעה בערב יום כיפור ממישהו שאומר שהוא מצטער שהוא לא יצביע לתחרות כי זה לא תואם את דרך החיים שלו אבל הוא מאוד מקבל אותי. אז נכון שהעולם האוטופי עוד רחוק, אבל אנחנו בכיוון הנכון.