מאמר מתוך גליון חברותא בריש גלי ליום הכפורים תשע"ג:
בשנת 2009 בן-זוגי ואני עברנו לאוהיו. זמן קצר לאחר שהגענו, הודיעו לנו שהרב הממונה פסק שאיננו רצויים בבית הכנסת. התקשרתי אל אותו רב, שהוא ראש ישיבה חשובה וסמכות הלכתית מכובדת. רציתי לפגוש אותו באופן אישי כדי לדון בהחלטתו, אך הוא, מצידו, הסכים לדבר איתי בטלפון בלבד.
בשיחה חלקתי איתו את המציאות בה הומואים ולסביות, שרוצים להישאר נאמנים לתורה, חווים מידה רבה של כאב. רבים בחרו שלא להשאר בקהילה, בעוד שכמה הומואים צעירים הפכו נואשים כל כך, עד לכדי ניסיונות התאבדות.
תשובתו לכך היתה: "ואולי מצווה עליהם לעשות כך?
בתחילה הייתי המום. בקשתי הבהרות, ואכן התברר כי זו בדיוק הייתה כוונת הדברים. לשיטתו, משום שהומואים אשמים בפשעים חמורים, אולי זה יכול להיות רעיון טוב אם הם יעשו את העבודה בעצמם ויתאבדו. במשך כל השיחה רעדתי כולי, וניסיתי בכל כחי לסיים את השיחה מבלי לאבד את עשתונותיי.
אמירתו הלא מפוקחת, שאולי הוא מצטער על שאמר אותה, חצתה ללא ספק גבולות, גם לדעת המחמירים שברבנים האורתודוקסיים. אבל, במבט לאחור, אני מודה לו על אמירתו השקופה, בהייותה כנה וכואבת. בין אם זה נאמר בצורה קשה כמו זו או לא, עבור רבים יהיה זה טוב יותר אם פשוט נעלם, בדרך זו או אחרת. כאשר בני נוער מגיעים להבנה עד כמה אינטנסיבי הוא הרצון הקהילתי למחיקתם, אכזרי עד כמה שזה יכול להיות, הם יכולים בקלות להיכנע לייאוש כפי שכבר רבים עשו לפניהם.
הססתי אם לשתף את הסיפור הזה מכמה סיבות. אני יהודי דתי שומר מצוות ומתבייש לחלוק תיאורים שליליים על הקהילה אליה אני משתייך. האינסטינקט שלי היה להימנע מלהתלונן על קלקלתם של אחרים ופשוט להוסיף טוב, כפי שדרש זאת הרב קוק. אבל שתיקה בשלב זה אינה מקובלת. איני יכול עוד לעמוד בצד כשדמם של אחיי ואחיותיי נשפך.
לעמיתיי הרבנים אני אומר: לא ניתן להימנע מבחירה. עליכם להחליט – לעמוד יחד ולגנות בגלוי ובגאווה, את ההומופוביה וצרות האופקים, וזאת מבלי לוותר על מסורת הקריאה ההלכתית לגבי הומוסקסואליות. או לעמוד לצד אותו ראש ישיבה שאמר שהתאבדותם של מתבגרים מצווה היא. או שניתן למתבגר תקווה ואפשרות לחיים טובים גם כהומוסקסואל, בכל קהילה דתית בה הוא חי, או שנחזק את הסיוטים הגרועים ביותר שלו או שלה – ושלנו.
שלילת תקוותם של צעירים הינה משחק קטלני ובכל זאת רבים מהרבנים והמנהיגים חוששים שנקיטת עמדה נגד הומופוביה עלולה להתפרש כאישור לכל ההתנהגות הומוסקסואלית. אך יש לתהות: האם חשש מפירוש מוטעה של עמדותיכם שווה את סיכון חייהם של ילדינו?
יש לפחות שני דברים שעמיתי הרבנים, ומנהיגי הציבור הדתי יכולים וצריכים לעשות בשלב זה. עליהם להצהיר, כפי שעשו רבנים אורתודוכסים רבים בישראל ובארה"ב, כי: "להביך, להטריד או להשפיל מישהו בגלל נטייתו ההומוסקסואלית, או מפני שיש לו משיכה לבני מינו, מהווה איסור חמור בתורתנו, והפרה של הערכים המקודשים ביותר ביהדות". אין זמן טוב יותר להצהרה זו מאשר עכשיו. מאכזב במיוחד שבתי ספר אורתודוקסיים נמנעים מהצהרות כאלו ואינם עושים מספיק על-מנת לעזור לתלמידיהם הזקוקים כל-כך להגנה.
שנית, עליהם להפסיק מיד כל תמיכה או עידוד במה שמכונה "טיפולי המרה", שהסתדרות הפסכולוגים בישראל הביעה הסתייגות חריפה מהם. כל עוד אנו מנציחים את המיתוס שהומוסקסואליות היא מחלה פתולוגית הניתנת לריפוי, אנו מעודדים את הילדים, שמגלים שהם לא יכולים להשתנות, לייאוש, ולמחשבות אובדניות.
על פי מחקר שפורסם זה עתה עולה, כי אחד מכל חמישה בני נוער להט"בים (לסביות, הומואים, טרנס ובי- סקסואלים) מנסים להתאבד. זו לא בעיה שולית המשפיעה רק על כמה ילדים מדוכאים, זו מגפה, שהופצה על ידי שנאה ובת-בריתה החשובה ביותר- 'שתיקה'. לא משנה מהי עמדתנו לגבי שני הפסוקים בספר ויקרא, ישנו עוד פסוק שאל לנו לשכוח: "לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ."
—
הרב סטיב גרינברג הוא מרצה בכיר ב CLAL, מחבר הספר Wrestling with God and Men: Homosexuality in the Jewish Tradition, שעומד לצאת באביב הקרוב בגרסה עברית, ושותף בניהול של 'אשל', ארגון הפועל לשם קבלת להט"בים בקהילות האורתודוכסיות בארה"ב.
*גרסה אנגלית של המאמר פורסמה ב- 10.12.2010 באתר The Jewish Week
כתבות נוספות בגליון תשע"ג של "חברותא בריש גלי" יפורסמו בימים הקרובים:
- למילים שלכם יש משמעות – דניאל יונס יו"ר חברותא
- הוכח תוכיח – הרב יהודה גלעד
- חיצי גיבור… עם גחלי רתמים – הרב בני לאו
- שלב א – יעל משאלי
- לכו בנים – חיים אלבום
עיזרו לנו בהפצת המסרים ובחלוקת הגליונות – למילים הללו יש משמעות, תנו להן הד!
