יותם פישמן
גָּנַבְתִּי לְךָ אֶת הַתְּרָפִים.
בְּאִישׁוֹן לַיְלָה גָּנַבְתִּי אוֹתָם.
אַתָּה יוֹדֵעַ כַּמָּה צָרוֹת הֵם עוֹשִׂים לְךָ, וְלֹא עוֹשֶׂה דָּבָר.
אָז לָקַחְתִּי אוֹתָם.
בְּאִישׁוֹן לַיְלָה, בִּצַּעְתִּי בְּךָ נִתּוּחַ לֵב פָּתוּחַ
וְגָנַבְתִּי לְךָ אֶת הַלֵּב.
גָּנַבְתִּי אוֹתְךָ
וְהַתְּרָפִים – הֵם שֶׁלִּי.
עַכְשָׁו אַתָּה בָּרִיא. אַתָּה יָכוֹל לָנוּחַ.
וַאֲנִי? אֲנִי אָמוּת.
הֵם הַצָּרוֹת שֶׁלִּי עַכְשָׁו.
להורדת החוברת המלאה לחץ כאן
"יצאתי מהארון עוד לפני שנפגשתי עם גבר, עוד לפני שהיה לי משהו עם מישהו… לא הרגשתי שום צורך לחכות לזוגיות או להתנסות. זאת פשוט הייתה ההרגשה שלי"
א"מ;ל"ק: תלמידי ישיבות נדרשו לחלוק מגורים עם חייל בעל הרכב כרומוזומלי שונה משלהם, באופן שאין בו שום בעיה הלכתית. וייאנחו החיילים מן הטרלול הפרוגרסיבי, ותעל שוועתם אליי, והנה באתי בדברים האלה.
גם אני גדלתי במקום שבזכותו הפך התנ״ך להיות הדרך שלי לדבר על עצמי, ולהגיד משהו על העולם שלנו. הפרספקטיבה שסיפורי התנ״ך מעניקים לנו על אנושיות, אהבה וחמלה (וכן, גם רשעות ואטימות) בעולם של היום, היא מתנה גדולה ויש שיאמרו – דרך חיים.
אני זוכר שכשאוליבר נולד, חיפשנו מקום להתארח בו בבית הכנסת וגם ללכת למקווה, ואז פגשנו ברב ברוס הנדיר והמדהים שארגן לנו חגיגה מאירת עיניים בבית הכנסת בפורטלנד בארה״ב. כשהגענו, לא האמנו – המונים מהקהילה היהודית הגיעו כדי לחגוג איתנו. הרגשנו כמו משפחה אמיתית.
