תהיו נאמנים לעצמכם!

לא לחיות זה לפחד. זה לשקוע בחרדות. זה להסתיר את עצמנו מהאנשים הכי קרובים אלינו. ולפעמים זה מרגיש שאי אפשר אחרת, כי החיים האלה הם פאקינג מפחידים ואם חושבים עליהם יותר מידי – אפשר לשקוע בדיכאון קיומי.

אז הלכתי לתרום דם, כי כבר לא נעים לי מהאסמסים של מד"א ואני גם O- שזה הביוקר של סוגי הדם ותכף כנראה יחזירו את הסעיף שמגביל הומואים ומונע מאיתנו לתרום..

ואיזה ילד בן שש-עשרה פתח לי ווריד, ואמר לי: "זרימה יפה יש לך", ואני עניתי תודה כאילו זו הייתה מחמאה.

וברקע התנגנו שירים משנת 2006, וזה היה כה מוזר מפני ששני המתנדבים של מד"א היו תיכוניסטים, והם בכלל דור אחר שמקשיב לדואה ליפה או לקיי פופ קוריאני או אנערף מי כבר עוקב.

ואז התנגן השיר Bleeding Love של ליאונה לואיס, ושאלתי את הילד בן השש-עשרה האם הם הכינו פלייליסט מיוחד להתרמות דם, כי מה הסיכוי, והוא ענה בפשטות שלא והסתובב כדי לקחת לעצמו עוד טרופית.

והשיר הזה החזיר אותי אחורה לכיתה י', אז התאהבתי לראשונה באיזה נער תכול עיניים, והייתי חוזר הביתה מבית הספר – נועל את עצמי בחדר – ומקשיב לשיר הזה בלופים, ובוכה, כי לא יכולתי לדבר על זה עם אף אחד מלבד אלוהים, ופחדתי מזה כמו המוות.

ובעוד הדם זורם ממני החוצה, השקפתי מהחלון על רחוב קינג ג'ורג' הירושלמי ונזכרתי איך פעם, כילד, הוקסמתי מהרחוב השואן הזה. ונזכרתי בכל אותם לילות חמישי, בהם הייתי מסתובב בבן יהודה לצד חבורת נערות יפיפיות על עקבים, ורק רציתי להיות אחת מהן. וכדי לברוח מהמחשבה הזו – נהגתי לשתות וודקה אלסקה שהיו מוכרים אז בפיצוציות, כיחידות קטנות, בתוך כוסות פלסטיק כאלה. זוכרים? ואז הייתי משתכר, אבל לא יותר מידי, כי ידעתי שאסור לי לאבד שליטה ולגלות את הסוד שלי חלילה.

ואני נזכר בכל אותן השנים שהלכו לי – עשר שנים, ואולי אף יותר – מפני שהייתי בארון, ולא העזתי לאהוב ולהיות נאהב. ולא העזתי לחלום בענק, למרות שאלה היו השנים הכי יפות שלי. פיזית. היה לי עור זוהר ושיער מלא.

ואלה היו השנים הכי חזקות שלי. גם כן פיזית. המטבוליזם היה אז מהיר, והגוף נמרץ, ובכלל לא ידעתי מה זה הנגאובר.

וכן, אני יודע, החיים הם תהליך וכו' וכו' וכו'.

אבל גם יש להם תאריך תפוגה, ואני חושב שכל אחד ואחת מאיתנו צריך/ה לחיות את החיים במלואם. ואין לי מושג מה זה באמת אומר. אבל אני יודע מה זה לא לחיות.

לא לחיות זה לפחד. זה לשקוע בחרדות. זה להסתיר את עצמנו מהאנשים הכי קרובים אלינו.

ולפעמים זה מרגיש שאי אפשר אחרת, כי החיים האלה הם פאקינג מפחידים ואם חושבים עליהם יותר מידי – אפשר לשקוע בדיכאון קיומי.

אבל יאללה, אנחנו מוכרחים לנסות. צעד, ואז עוד צעד. ואז עוד צעד.

תהיו נאמנים לעצמכם!

ולכו לתרום דם. זה חשוב;)

Yitz Mandel

אין פה מקום לבלבול מדובר בביריונות

בתור טרנסית בעצמי, שלמדה במוסדות דתיים, אין פה מקום לבלבול מדובר בביריונות. מדובר פה בקריאה לחרם. חרם וכעס שמופנה כלפי ילד שהדבר היחיד שהוא עשה לא נכון הוא להיות שונה. מדובר בתנועת נפש אלימה ואינפנטילית של כעס על האחר והשונה רק משום היותו שונה שכאשר היא נעישת בידי מבוגרים קל וחומר בעלי כוח פובלציסטי היא רצחנית. מדובר בהמון זועם שמשתלח בילד כי מה? כי הוא נולד אחרת?

קרא עוד »

שתפו את המאמר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *