ישר כוח לרב נבון על כך שפתח בדיון חשוב על אודות הכרה בנישואין הומולסביים. הדיון הזה מתנהל בחודשים האחרונים בצרחות והתלהמות, כשכינויים "הומופוב" ו"סוטה" מתעופפים בשני הכיוונים. לכן, בפתח דברי חשוב לי להדגיש שראשית, שכפי שרב חיימי לא רואה בי חולה או סוטה, אני לא רואה בו הומופוב. ושנית, גם אם מישהו לא הומופוב, לא חייבים להסכים עם כל דבר שהוא אומר. עובדה- גם אני לא הומופוב ולא חייבים להסכים איתי.
אפתח בסיפור מעשה קטן: ידידה דתית מהעבודה נשאלה ע"י בתה בת השבע מהו פירוש המילים "הומו" ולסבית". לאחר שהיא הקדישה לכך מחשבה, היא הסבירה לה ש"הומו זה בן שרוצה להתחתן עם בן, ולסבית זו בת שרוצה להתחתן עם בת".
"כמה יפה"- חשבתי לעצמי. "כמה פשוט, טבעי ומובן". סוף כל סוף מגדירים אותי בצורה חיובית. לא כמי ש"לא נמשך" למשהו או "נמנע מלעשות" או "לא סוטה", אלא ע"י חיבור למשהו חיובי. אני אוהב גבר אחר ורוצה להינשא לו.
אלא ששאיפתי האחרונה אינה חיובית כלל בעיניו של רב חיימי. וחשיבותה הגדולה של רשימתו היא בכך שהוא לא מבסס את דבריו על איסור הלכתי בלבד , אלא על תפיסה חברתית מסוימת. איני נוהג להתווכח עם רבנים בהלכות, אבל תפיסות חברתיות זה נושא שאני מרגיש יותר בטוח לגביו ויש לי כמה דברים לומר בנידון.
ראשית, תמיד כשמדובר בהכרה בנישואין הומו לסביים, תמיד הכוונה היא אזרחיים. ככה זה בכל המדינות שהכירו בנישואין כאלה. אף מדינה עד עכשיו לא כפתה על המוסדות הדתיים שלה להכיר בנישואין גאים. בדיוק בשביל זה קיימת הפרדה בין דת ומדינה החסרה בישראל. היעדר הפרדה כזו כאן בענייני אישות גורם להבנה שגויה, כאילו שפעילים הומו לסביים רוצים שרבנים יחתנו אותם עם בני זוגם ע"י חופה וקידושין ולא כך הדבר. מה שאנו מבקשים זו הכרה אזרחית בשינוי מעמד אישי שבא לידי ביטוי בזכויות כלכליות וחוקית מגוונות וברישום במרשם האוכלוסין. לכן שתי ההשוואות ברשימה של רב חיימי אינן רלוונטיות. לא מבקשים כאן מאיגוד הכדורגל להכיר בכדורסל כחלק מכדורגל. מבקשים מאיגוד כדורגל לא להכריז שכדורסל הוא המשחק היחיד שמותר לשחק עם כדור וכל דבר אחר שעושים עם כדור הוא לא ספורט. גם לא מבקשים להכריז על חמץ שהוא מצה, שזו הגדרה הלכתית מובהקת. מבקשים לכל היותר לא לייצר בתעודת זהות סעיף "מקפיד על הלכות פסח" ולמנוע זכויות על סמך אותו סעיף. במיוחד לא מאנשים שהם אלרגיים למצות מסיבה כלשהי.
מכאן לטיעון המרכזי. לדעתי, תפיסתו של רב חיימי מבוססת על אי הבנה של סיבות למאבק להכרה בנישואין הומו לסביים. דרישה זו לא נולדה מקונספירציה זדונית של תקשורת שמאלנית, בג"ץ ותרבות מערב קלוקלת. היא נולדה מתוך הבנה מודרנית שקיים בכל אוכלוסייה מיעוט הומולסבי שלא יכול לתפקד במסגרת נישואין הטרוסקסואלית. לא כי המסגרת לא בסדר או כי אנחנו לא בסדר, אלא כיון שהמסגרת לא מתאימה לנו ואנו לא מתאימים למסגרת. זו גם הסיבה לכך שעד עכשיו לא הייתה דרישה לקיים מסגרת נישואין נוספת למסגרת נישואין גבר- אישה- ילדים. עד לאחרונה כולנו התחבאנו בארונות, מחשש לחרם, נידוי, פיטורין מעבודה, אשפוז כפוי או מאסר ( סרט "משחק החיקוי" יכול לשמש תזכורת מצוינת לכך).
ומה קורה כשאנשים יוצאים מהארון? הם מתחילים לחפש מסגרת מתאימה ליחסים ביניהם, כיוון שטבעם של בני אדם למסד את היחסים שלהם במסגרות. כאן קיים מספר חלופות: ניסיון לכפות על עצמך בכל זאת מסגרת יחסים הטרוסקסואלית, לחיות חיים הומוסקסואליים של קשרים מזדמנים וללא מחויבות או למסד קשר מונוגמי מחייב. את האופציה הראשונה ניסינו במהלך ההיסטוריה ונראה שהיום היא לא עובדת. לאפשרות השנייה- חיים ללא מסגרת- יש מחירים נפשיים בלתי נסבלים. לכן, הומואים ולסביות פנו בהדרגה לאפשרות השלישית- מיסוד היחסים. רב חיימי מונה שלושה מרכיבים בנישואין- משיכה הדדית, אהבה רומנטית וזיקה לילדים המשותפים. אני תמה כיצד נעלם המרכיב העיקרי- המחויבות ההדדית בין בני הזוג ? הרי זה בדיוק מה שמבקשים בני הזוג לבטא במיסוד קשר הנישואין ביניהם- מחויבות לאהוב אחד את השני ולדאוג אחד לשני לאורך ימים ושנים. זו מחויבות שמסייעת לשמר הן את המשיכה ההדדית והן את אהבה ומבוססת על הבנה מעמיקה ש"לא טוב היות האדם לבדו". כלל זה תקף גם לגבי זוג ללא ילדים ותקף שבעתיים לגבי זוג עם ילדים- ובמדינת ישראל ישנם כבר כמה אלפי זוגות הומו לסביים כאלה, כולל כמה עשרות במגזר הדתי לאומי. בארה"ב, אגב, מספר ילדים הגרים במשק בית עם הורים מאותו מין נאמד כשישה מיליון. האם לא עדיף, מבחינה חברתית- שמרנית שתהיה להורים של אותם ילדים מסגרת חיים יציבה ?
כאן קורה משהו מוזר. רב חיימי, שרוצה לדובב את הקול השמרני- חברתי, בנוסף לקול ההלכתי, לא שם לב שנישואין הומו לסביים הם בעצם מוסד שמרני שנועד לחזק מחויבות הדדית. זה שם אותו באופן פרדוקסאלי בברית השקפתית מוזרה עם השמאל ההומו לסבי הקיצוני, דוגמת חוקר קווירי אמריקאי-יהודי דייויד הלפרין שמבכה מרה את הרצון של הומואים ולסביות "להתמסד" ו"להתברגן", במקום לחיות חיים הוללים וחתרניים בשולי החברה. איש לא מפריע לפרופסור הנכבד להישאר שם, אבל אנחנו רוצים להיות במקום אחר, יותר מחויב, בורגני ומרובע.
רב חיימי מדבר גם על איכות אחרת שקיימת כביכול בנישואין ההומו לסביים מבחינת דפוסי מונוגמיה ועל כך שהיא עלולה להגדיר את יחסי המשפחה מחדש. ארשה לעצמי להיתלות באילן גבוה- חוקר שנחשב לסמכות מספר אחת בעולם בתחום חקר היחסים הזוגיים. ג'ון (מרדכי ) גוטמן, חוקר דגול ויהודי שומר מצוות, חקר במשך שנים ארוכות את ההצלחות והכישלונות של זוגות הטרוסקסואליים והומוסקסואליים. הוא הגיע למסקנה שהגורמים להצלחה ולכישלון אצל כל הזוגות הם אותם גורמים. וגם שיש דברים שזוגות של סטרייטים יכולים ללמוד מזוגות גייז ( למשל חלוקות עבודות הבית) וגם דברים שגייז יכולים ללמוד מסטרייטים ( למשל מחויבות מונוגמית גדולה יותר). בכל מקרה, לא ברור איך קיום של זוגות גייז לא מונוגמיים ישפיע על מוסד הנישואין. גייז הם מיעוט, גייז בזוגיות הם מיעוט קטן יותר וגייז בזוגית שאינה מונוגמית הם מיעוט עוד יותר קטן. מישהו שרוצה לחפש דוגמאות לחיים מונוגמיים, מוזמן לחפש אותם אצל סטרייטים וגייז מונוגמיים. לא חסר. ובכלל, הרבה יותר הגיוני שמיעוט הומולסבי יושפע מהרוב הסטרייטי מבחינת דפוסי מונוגמיה, מאשר להיפך.
כמעט שכחתי את העיקר. רב חיימי כתב ש"יהיו בישראל נישואין חד מיניים, אם לא נתעשת". אז האמת היא שכבר מאוחר קצת. מדינת ישראל מכירה כבר היום בנישואין חד מיניים. כבר היום ניתן להינשא בהן באחת המדינות שמכירה בכך ולשוב לישראל ואז להירשם כנשואים בתעודת זהות. כמה מחבריי כבר עשו זאת ומעמד בספח של תעודת זהות השתנה ל"נשוי". אפילו כבר הספיקו לשלם אגרה.
אבל אפילו לא זה העיקר. העניין הוא פשוט- בכל עיר במדינת ישראל הומואים ולסביות יוצאים מהארון, מתאהבים, עוברים לגור ביחד, מכירים את ההורים, קונים דירות, מביאים ילדים וחיים כמשפחות לכל דבר. עוד זוג יצא מהארון בזמן שקראתם את הרשימה הזו. כל הסביבה החברתית שלהם, הורים, אחים, קולגות לעבודה וחברים בבית הכנסת רואה בהם משפחה לכל דבר ועניין. אם פעם רק מרצ תמכה בהכרה בנישואין אלו- היום זה "תפס" גם בימין שמרני- חילוני של ליכוד, גם בקרב נציגים דתיים של "יש עתיד" ( עליזה לביא ורב שי פירון) ואפילו אצל ח"כ מיועד של הבית היהודי ינון מגל. הגדרה הנישואין משתנה כי החברה משתנה. מי שלא רוצה את השינוי הזה לכתחילה- יצטרך להשלים איתו בדיעבד.
אבל העיקר זה לא לפחד כלל מהשינוי הזה. בת של ידידה מהעבודה חשבה קצת על ההסבר של אימא ואמרה : "אבל נראה לי שארצה להתחתן עם בן". אז אל חשש. אפילו ילדה בת שבע לא מתבלבלת.
