בשבוע שעבר פרסם הרב אבינר שו"ת נרחב בענייני הומוסקסואלים. כהומוסקסואל שחי את המציאות מבפנים אני חושב שיש מקומות להקל בהם יותר, כפי שעושים במקרים הלכתיים אחרים כשיש צורך. אך אני לא בא לדון בפסיקות ההלכה של הרב אבינר – זכותו ואף חובתו של רב שיחליט באיזו דרך הוא מעוניין לפסוק, ועל כך אינני חולק.

אך מעבר לדברים שהרב אבינר כן ענה עליהם, אותי מעניינות יותר שתי שאלות, הרות גורל לדעתי, שהרב לא עסק בהן, או החליט לא לעסוק בהן.

1. ישנם כיום אנשים דתיים שמגדירים עצמם הומוסקסואלים (וחזקה עליהם שאינם יכולים להשתנות). מה הפתרון ההלכתי שהרב מציע עבורם?

לדעתו של הרב: אסור. אסור לחיות בזוגיות, אסור לקיים שום סוג של קירבת בשר, אסור להישאר הומו אלא חובה להשתנות. אלו דברים ידועים ומוכרים. לא צריך פוסק כדי להגיד אסור. הרב לא נגע בסוגיה של אז מה כן? גם לדעת הרב – שחובה לנסות להשתנות – מהו הפתרון של הרב לאנשים שניסו להשתנות ולא הצליחו? מה עם אנשים שפסיכולוגים מוסמכים ודתיים קבעו שלהם אין אפשרות להשתנות?

אני בעצמי הלכתי לטיפול של עצת נפש. לא השתניתי, גם חבריי לא. עוד לא הכרתי אדם שהצליח להשתנות. גם עצת נפש, בהרצאה ששמעתי, התנערו מדבריו של הרב שכולם יכולים להשתנות. הם טוענים ש*רק* כמעט כולם יכולים להשתנות.

אז מה איתם? מה אתנו?

יהיה אחוז ההומוסקסואלים והלסביות בעולם ובקהילה הדתית אשר יהיה, העובדה שאנו קיימים דורשת תשובה הלכתית. אז הבנו מה אסור, אך מה מותר? מה לדעתו של הרב אבינר אני אמור לעשות עם חיי? הרי מצד אחד אסור לי להתחתן עם אישה אבל באותה נשימה הרב יגיד שגם אסור להיות עם גבר. אבל בתורה כתוב "לא טוב היות האדם לבדו". אז אני שואל אותך, כבוד הרב, ללא דמעות של מסכנות אלא בהסתכלות נכוחה מול המציאות: מה אני אמור לעשות?

2. שלום הרב, אצלנו בקהילה יש זוג חד מיני, הם דתיים ומגיעים לבית הכנסת ביחד, כיצד עלינו כקהילה להתייחס אליהם? מה תפקידה של הקהילה בנושא?

הרב נגע בנקודות הנוגעות להומוסקסואל עצמו. אך היחיד הוא תמיד חלק מקהילה. גם כאן, לא טוב היות האדם לבדו. שאלה הקהילתית הולכת ונהיית רלוונטית יותר ויותר, מכיוון שאני ורבים מאוד מחבריי, פשוט לא מוכנים לוותר על הזהות הדתית שלנו. אנחנו נמשיך להגיע לבית הכנסת להתפלל, נמשיך ללמוד, לקחת חלק פעיל בקהילה, ולהיות דתיים במלוא מובן המילה, קלה כחמורה. בדיוק כמו שעשינו כשעוד היינו בארון.

כיצד לדעתו ההלכתית של הרב הקהילה צריכה להגיב? האם יש לזרוק אותנו מכל המדרגות או לקבל את כל האדם בסבר פנים יפות?

וזו לא שאלה של מה בכך. אם אין מקום בקהילה להומוסקסואלים, האם יש מקום בקהילה לנשים שאינן מכסות את ראשן? לזוג שלא שומר על נידה, או לאדם שלא מתפלל שלוש תפילות ביום? וזה מוביל גם לשאלות אחרות בעניין יחסה של הקהילה הדתית כלפי יהודי שלא מתיימר לקיים תרי"ג מצוות מסיבותיו שלו: האם יש אפשרות לעשות בר-מצווה לילד חילוני? האם מותר להשכיר דירה לזוג לא נשוי? האם מותר לעשות קידוש בבית כנסת אם לא כולם יברכו על האוכל? היריעה קצרה מלהכיל, אך השאלה כבדת משקל.

וכאיש חינוך – אל לרב לשכוח את הבחור או הבחורה הצעירים, שפתאום מגלים שהם לא כמו כולם, לא ביקשו את זה, אך כך הקב"ה הוביל אותם בחיים. לאן החברה שולחת אותם? האם אין לנו אחריות קהילתית עבור היחיד? אם הקהילה הדתית תנדה, ובמקרים חמורים אף הוריהם עלולים לעשות כן, מה עלולה להיות התוצאה? עזיבת הדת לגמרי, ניכור משפחתי, איבוד עצמי לדעת. אחד מהשלושה או שילוב ביניהם. כיום קבוצת הסיכון הגדולה ביותר של מתאבדים הינה של להט"בים דתיים! (לסביות, הומוסקסואלים, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים). הדבר הינו שאלה של פיקוח נפש, וזה כבר לא שאלה של מה בכך.

ואסיים עם פסקה מתוך מסילת ישרים פרק י"ג, הרלוונטית מאוד לעינינו, ומה שאני ההדיוט מסיק ממנה הוא שעל רבנים לשבת איתנו לבירור הלכתית אמיתי מעמיק ומקיף, ולא יפטרו במילה: "אסור".

אך הפרישות הרע הוא כדרך הסכלים אשר לא די שאינם לוקחים מן העולם מה שאין להם הכרח בו, אלא שכבר ימנעו מעצמם גם את המוכרח וייסרו גופם ביסורין ודברים זרים אשר לא חפץ בהם ה' כלל, אלא אדרבא חכמים אמרו (תענית כב): אסור לאדם שיסגף עצמו, ובענין הצדקה אמרו (ירושלמי סוף פאה): כל מי שצריך לטול ואינו נוטל, הרי זה שופך דמים. וכן אמרו (תענית כב): "לנפש חיה", נשמה שנתתי בך החיה אותה, ואמרו (שם יא): כל היושב בתענית נקרא חוטא, והעמידוה בדלא מצי מצער נפשה. והלל היה אומר (משלי יא): "גומל נפשו איש חסד" על אכילת הבוקר והיה רוחץ פניו וידיו לכבוד קונו, קל וחומר מדיוקנאות המלכים (ויקרא רבה לד). הרי לך הכלל האמיתי: שכל מה שאינו מוכרח לאדם בעניני העולם הזה ראוי לו שיפרוש מהם, וכל מה שהוא מוכרח לו מאיזה טעם שיהיה כיון שהוא מוכרח לו, אם הוא פורש ממנו הרי זה חוטא. הנה זה כלל נאמן, אך משפט הפרטים על פי הכלל הזה אינו מסור אלא אל שקול הדעת ולפי שכלו יהולל איש, כי אי אפשר לקבץ כל הפרטים כי רבים הם ואין שכל האדם יכול להקיף על כולם אלא דבר דבר בעתו.