מיכל ורדיגר
תארו לכם שהייתם טרנסג'נדרים
בשנה האחרונה נכנסו לחיי סיפורים ש39 שנים קודם לכן הצליחו לחמוק מפני. ומאז שהם נכנסו לחיי אני לא פעם מנסה להבין איך זה מרגיש. וקטונתי, כי אני לא אוכל לתאר בגוף ראשון חוויה שמעולם לא חוויתי אבל אולי אני אוכל לשקף קצת כחברה של טרנסים ובכלל של א- בינארים (מושג שלא הכרתי שנה אחורה) מה זה מרגיש
תארו לעצמכם שהגוף שלכם הוא אויב. בשלב שבו חבריכם לכיתה מחליפים חוויות על גיל ההתבגרות- על מה השתנה ומה צפוי אתם חווים דחיה נוראית. מכם עצמכם.
תארו לכם שאין לכם איפה לאפסן את אותו גוף חצוף שרב עם מה שהנפש מרגישה באמת. דמיינו ימים שלמים ולילות של פער בין מי אתם בראש למי שאתן בגוף.
דמיינו שאתם מחזיקים את הסוד הכי גדול בעולם, לפעמים אתם בכלל לא יודעים שיש לזה שם, דמיינו שאתם לא מצליחים לדמיין רגע קדימה בחיים. שהאופק לא קיים.
דמיינו שאתם מקבלים כוחות, יודעים להגיד מי אתם ומה אתן, יוצאים לדרך ארוכה ומבהילה. ובזמן הזה אתם קוראים ושומעות טרמינולוגיות שיפוטיות כמו "שינוי מין" לצד טרמינולוגיות חדשות כמו "התאמת מגדר", דמיינו שהבגדים של המין השני כאילו צורחים לכם לבוא. דמיינו שלפעמים בא לכם למות.
דמיינו שכבר עברתם שלב. וכל פעם מחדש בכל פגישה אתם נדרשים או נדרשות שוב לצאת מהארון. להסביר צורת פניה לענות על שאלות פולשניות וחצופות. (שאין לתאר) להעמיד גבולות.
דמיינו שאתם עוד לא שלמים חיצונית בעינכם. ועדיין סדוקים רגשית. דמיינו שאתן צריכות להתקבל לעבודה. לענות על שאלות פשוטות לכאורה שמורכבות לכם ככ. דמיינו שאתן צריכות לבחור באיזה תא שירותים יסתכלו עליכן פחות. דמיינו שאין כמעט מרחב בו אתם יכולים להיות עד הסוף אתן.
דמיינו שאתן חשופות להצקות ולהטרדות. בכל רגע נתון. שאתן חלק מקהילה בה האובדנות גבוהה, הניצול מבעית, והסכנות מעבר לפינה.
תפסיקו לדמיין. תעזרו לעשות.
תעזרו שזה יהיה קל יותר. תעזרו לטרנסים וטרנסיות לקבל הזדמנויות שוות- בעבודה, בקהילה, בחיים.
את אלישע ואלה הכרתי כקולגה. והארגון שהם הובילו ומובילות @מעברים לקמעברים לקשת הטרנסית הרשים אותי במיוחד: בהקפי פעילות, בידע, ברגישויות, ביכולות.
בזכותן (ובזכות מיכה יש לומר) אני מרגישה שיש לי קצת יכולת להבין כמה גדולה המשימה. וכמה היא דורשת התגייסות של כולנו.
ואם קראתם אותי והרגשתם משהו בבטן. כנסו לקישור ותרמו. אפילו בקטנה
